Sunday, December 27, 2009

שחר הים נפצח על המזח
סערה מתערבלת סביב העולמות,
רקיע של תשוקה מתפוצץ מעלינו
מפזר ניצוצות עילאיים,
מתמשך, מתרומם, מתאדה.

חום ולהט וקירבה, רצון להיות אחד,
להיות מאוחדים.
הרגש הנשגב ממלא את גופינו, את ליבינו,
שפתי האחד מרקדות באגרסיביות מפתה
על שפתי השני.
הגוף הוא כמלאך,
אין כוח משיכה, יש שמים, יש עננים,
ואני בתוכם.

המילים העדינות שיוצאות מפיך
ממלאות את חלל אוזני
אתה מלחש, אתה אומר,
אני אוהב אותך, מתוקה שלי

ואני, אני אוהבת אותך, יקירי. כל כך כל כך אוהבת אותך...

Saturday, December 19, 2009

יום אחד
שדות יהיו פרושים למרחבים מחוץ לביתינו
נגדל בהם פירות וירקות
נצטלם הרבה
שכובים על הדשא, מחובקים עם העולם.
יום אחד
השמים והארץ יהיו המעצורים היחידים שלנו
ונהיה חופשיים
לשוט בעמקי היופי והטבע
לטייל
לטוס ולחוות
להיות ולראות.
יום אחד
נהיה נועזים
ולעיתים נוודים
נשוטט
ונעוף.
יום אחד
יהיו לנו ילדים
מתוקים
שימלאו את החצר,
שיחוו איתנו מקומות ואנשים שונים
מדבריות והרים
שמש ושלג
עולם ומלואו.

נעשה מה שבא לנו איך שבא לנו
נהיה סוג של היפים
ונרגיש את הטבע במו ידינו
את הקרקע
ואת השמים.
נהיה במקום אחד ואז במקום אחר, גם בחוץ גם בפנים
לא נשב במקום אחד יותר מדי זמן.

נהיה אנחנו
במלוא הזיו של המשמעות
c

Friday, December 18, 2009

I've got so much to do, and I'm so excited. Don't know where to start. And the music in the background is making me nostalgically feel like my options are limitless, I'm free right now. I can write my wings up to the sky, float my words on worlds of inspiration.
Yes, write!
And BE
I can be, and feel, so FREELY...!

And in the army, that's what they can't take away from me- my thoughts. But now that I'm home till Sunday, they're even more exploded, they're sizzling up my mind an I want to jump and cry and laugh all together. And LOVE, love everything, tearlove. lovetears.

I'm happy. I'm doing something so amazing, I'm doing what I want to be doing. And it's even really enjoyable, motivational and inpirational!

Saturday, December 05, 2009

איך אנחנו יודעים אם אנחנו מוכנים להתחתן? כן, זה יבוא בקרוב. בשנה, שנתיים הקרובות. אבל איך להלחיט אם בעוד כמה חודשים או בעוד שנה? לפני השחרור או לאחריה?
מצד אחד, להתחתן זה סוף סוף לחיות עם יקירי.
[בד בבד עם זה, הוא לא יהיה בבית הרבה. ואני אהיה לבד.]
מצד שני, אני גם לא רוצה למהר להתחתן כי זה אומר סוף לחיים שלי פה בבית שלי, בחדר שלי. אני לא חושבת שאני עדיין מוכנה לעזוב את כל זה לתמיד. נישואים זה לא דבר ניסיוני או זמני, כשאני מתחתנת אז זהו, אני לא יכולה פתאום להחליט שאני רוצה לחזור הביתה.

הוא הגיע להשבעה שלי!
וישבנו, וזהו, הרגשתי שפשוט חייבים להתחתן.

אמרתי לו-

אולי פשוט נתחתן?

אבל זה באמת לא "פשוט", ואנחנו לא מצליחים לקבל החלטה!

הקורס שלי הוא מדהים, והבנות מדהימות, והמפקדות מדהימות, והעונה מדהימה, והמיקום מצוין.
אז איך זה שאני, בתוך כל המדהימות הזאת, לא תמיד שמחה?
רוב הזמן אני כן שמחה,
אבל כשיורד החושך בלילה,
אני שוב נהיית כתמיד בלילה-
עצובה ובודדה
ורוצה רק
להתחתן
They can take away my physical freedom but they can never never take away my thoughts. My thoughts are mine. In my head. And they can soar freely, and nobody can know, nobody can tell me to stop thinking.

As a flutter of a bird on the rooftop of my life,
As a cloud above us all, As a sky as blue as Hope,
My thoughts are free to roam, free to feel, free to Be,
And in them I am me, me with You, You with Me.

As a change of wind, a strike of air,
A beauty in the summer,
A raindrop pure as Love,
A wave of inspiration,
a delicate happiness,
My thoughts are free to smile, free to laugh,
Free to sing.

Oh, they sing.

They sing the melodies of what sweetness could be out of this place.
The sweetness that will come when time allows.

Friday, November 20, 2009

In the army now...
It's going pretty well. It's better than I expected. Some of it (a lot of it) is actually enjoyable and I think I'll miss it in the future. Some things are hard and I cried a little bit, but then it was over, and I was fine again. I try to remember why I'm doing this and what a great thing it is. That's actually the only reason I'm in the army. Everyone's only reason.
The girls are amazing. The mefakdot are amazing. The food is good.
Curtains in the shower even! hehe
Anyway, I hope I'll be able to stay this upbeat throught the whole basic training (2 weeks) and the course (2 1/2 months).

שבת שלום

Monday, November 16, 2009

I cant just live a normal life of job;home;kids. No!
I must be moving around in blobs and swirls.
I want to meet artists, to work with them,
To get higher, higher inspiration,
higher ability, higher production,
higher satisfaction.
Colors.
Places, lots of places.
Desert
Sun, skies, forests.
I want to live in Africa for a year.
Live in the desert,
In the world, in and out and in.
All over.
I want to travel
And find my colors and new colors
In all the places and people.
Meet different people,
Cultures.
Interests, passions.
I have to be all over, learn from it all,
From them all,
from everything.
When I'm out of the army
And we're married
We won't live a regular, boring life.
Maybe at the beginning-
We'll live in Jm,
But not for long.
Places.

Tuesday, November 10, 2009

איך כתוב על יעקב "ויחשבה למעט" לגבי השנים שחיכה לרחל? כי כל רגע במשך אותם השנים, הוא אהב אותה כל כך. לא חיכה לסוף 14 השנים כדי לאהוב אותה. לא. לאורך כל הדבר אהב אותה, וכך השנים נדמו כאילו טסו...

ואני מחכה ומחכה שכבר נהיה ביחד, ופתאום אני מסתכלת על הקיר הורוד ורואה שאני אוהבת אותו כל כך, שאפילו כשאני עצובה, העצב נמחל קצת בזכות השמחה. אני שמחה כי אני אוהבת אותו. כי יש לי אותו. זו זכות, זו ברכה! אני שמחה כי אנחנו הולכים לחיות את כל החיים שלנו יחד. ויש לנו עוד כל כך הרבה שנים לפנינו, אז למה אני מבכה על כמה שעות\ימים שאי אפשר לדבר איתו? נהיה ביחד עד הסוף, יהיה זמן לכל המילים שלי. אני שמחה בגלל כל העבר המשותף שלנו, בגלל ההווה המרתק והמרגש, ובגלל העתיד (שיבוא עלינו לטובה, בעזרת ה'). בזכות אלו אנו נגאלים.
הלוואי ואזכה באמת כל הזמן למשוך את השמחה הזאת לתוך הכל!

ברוך השם


Wednesday, November 04, 2009

Somehow I again become an artist. Strange, slanted, absurd, real, lovesick, devoted, wordfull, frustrated, drowning in a glow, overloaded, inspired, wired, raging, stormy, colored, smashed in the ultimate reality of the insane, creative, hurricanic. That's me.
I'm driven by the color, the angle, the fascination, the nostalgia, the emotion.
And now, that regular me is a rare me. I used to be like that all the time, when I spoke to them, they slanted me into myself.
And now, with him, I'm a little different. Less frustrated, more calm.
Is it better, or worse?
It makes me less wildly driven,
But sometimes I talk to them online and I become my old self and then I'm just crazy again.
I love the crazy me. And I love the calm me.
אני יודעת שאני משוגעת לחלוטין,
אבל יום אחד,
לפני כמה שבועות,
לקחתי נייר עבר
ועיצבתי הזמנה-
איך שאני רוצה שהיא תיראה
וצבעתי עם צבעי עיפרון

A fugitive of prospects

Winter is here, and with it- words...
====

==================
Lonely together,
Something disallows us to touch,
And yet, night has us giving in,
Crying,
What should we do?
We run undercover before the clouds of our minds
start pouring sadness over us,
We find a hug
And both shelter under it together,
It saves us
From the wrath of a thunderstorm of emotions
From a silent hurricane of despair.
===================
In the winter, when we're cradled inside the house, our thoughts flutter inside our four walls, and even when they evaporate, they hit the ceiling and come right back.
In the summer, though, outdoors, our thoughts and ideas evaporate into the entire world, and may never find their ways back to us again...
===================
Winter is for couples-
To concretize and express their hearts
To simmer their ideas
In each others pockets, hands and minds,
To let their truth be told,
To sit together and be cradled
By four walls of creativity.
===================
Winter is for couples.
The tears of heaven soften their dry hearts
And they can hug and feel again,
Now that clouds are over them
Smacking rain against their windows.
My window protects only one refugee: Me.
Without you.
====================
In two years our winter will be how winter is meant to be!
====================
The winter merges us into one being,
Into an intimate heart of summer, fall and Truth,
Love, remission, inspiration, creativity.
Kiss, hug, everlasting lust and insanity,
Under cloudy skies:
The heavens are crying
from joy with us,
Sending forth rain-tears down onto Mother Earth,
Into us again.
We're here, together,
Separated.
One unit separated into two; split.
Come back come back come back!
I'm waiting,
Staring at the wall,
Until you come back.
===================

I'm desperate, I'm obsessed.
==================
הדבר היחיד שאתה לא עושה זה כתיבה. אתה לא עוסק במילים כמוני.
אני מצליבה אותן, רוקמת בהן, תופרת, מנתחת, בונה מהן.
אני מפרידה, שוזרת אותן יחד שוב בתבניות עומקות ואמיתיות.
אתה לא משתמש במילים כמוני.
המילה בשבילי היא הפתח לאמת, היא פוצחת את המנעול לליבי, לעולמי.
אני נלחמת בעזרתה, מוגנת על-ידה. היא איתי יומם וליל, היא אני.
היא החלומות, הסודות, הערגה, היאוש.
אצלך זה לא ככה. אצלך הכל הרבה יותר פשוט.
אין לך את חרב המילה בכיסך, אתה לא מחובר לה,
לא נתון לה, והיא לא שפחתך כמו שהיא שפחתי.
===================
הגשם עדיין לא פצח דרך העננים, אבל השמים קודרים וקרים ושוב יש בליבי תחושה חמימה ונעימה. אני הולכת לכיוון ביתך ודמותך באה לעברי כמלאך הלילה שבא לעטוף אותי בעוד יותר חום וביתיות, לאמת את שימחתי. אתה מחבק אותי שם באמצע השביל, מסביבינו עצים הרוקדים לקול נשימותינו העליזות, אנחנו אוהבים כל כך.
===================
החורף מביא את השירה.
המילה שוב קורעת דרך נימי ליבי, דרך מחסומי שריריי.
המילה תהא לעולם מונחת עכשיו על הדף.
החורף מביא את השירה.
עמודים על גבי עמודים נרקמים מלפניי,
אני רכונה מעל הדף, ובחוץ הגשם יורד והקור סוחף,
אבל אני חמה בתוך ביתי
והעט רוקד מול עיניי
ואני מייצרת שורות של אמת
על גבי הקוים הכחולים.
זאת האמת שלי. זאת האמת.
==================
תבוא, תחבק אותי חזק.
החורף מאיים עליי,
הבדידות מנצחת. הגעגוע.
תבוא, תבוא,
תחבק,
לא רק זה.
תאהב אותי,
תן לי לבכות מרוב אושר
כמו לפעמים
כשדמעות נוצצות על פניי בחושך,
ואתה מחייך, ואוהב,
אז תבוא בבקשה,
הספיק לי להיות לבד,
מעתה- תבוא,
בוא נהיה ביחד לעד,
תחבק אותי
בחיבוק של נישואין, סוף-סוף.
הגיע הזמן.
==================
רצף, שוני, שינוי, בנים שהיו:
1\ השחור שגלש מעל ים כחול וסוחף.
אתה, עם המילים, השורות, השירים,
הנשיקות.
2\ השמחה, ההפתעות שריתקו ולפעמים הרחיקו,
הנשיקות שהיו פעם, ופעם לא.
הכהות, הקהות, הריחוק, הקירוב,
הלבביות, אי הודאות, האהבה.
3\ החצץ, ההליכות, הידיים שהחזיקו,
הריח של הלילה,
תחושת המצפון- זה לא נכון...
החיבוקים- תעזוב אותי...
זה היה, זה היה.
1\ השחור, הכחול, הקרח, האמת.
2\ האהבה, השמחה, התסכול, האשליה.
3\ השקר, ההתחמקות, החיבוקים.
=================
זהו לעכשיו






*i need to add the other poem from the paper



אני אוהבת אותך

Tuesday, November 03, 2009

נראה לי שאצלי כל קשר השאיר כתם מובהק על ליבי כי באותו זמן לקחתי את זה ברצינות, רקמתי את זה לתוך הווייתי, ממש תפרתי את עצמי בתוך זה ואת זה בתוך עצמי עד שזה נהיה חלק בלתי נפרד ממני. חתמתי את ליבי על הקשר, על האדם, נסחפתי לגמרי, נתתי את כל כולי לתוך זה, התמסרתי.
האמנתי באותו זמן שהאהבה הזאת היא חשובה מאוד,
עד כדי כך שעכשיו אני לפעמים שוכחת עם הוא גילעד או אם קוראים לו משהו אחר. או למי אני שייכת. רגע, אני עם גילעד? אני לא עם נתי? איזה מוזר לפעמים.
אבל בסך הכל אני שמחה שאני כזאת, שאני אורגת חוויות עמוק-עמוק לתוכי, שאני רואה את הכל כמשהו רציני וחשוב ומחכים, אפילו שזה גורם לי להתבלבל לפעמים
love the winter, the beatuiful smell of rain, the hot chocolate, the sweatshirts, the coziness. The doing art projects in my room, the scrapbooking for hours, the writing writing writing, the reading, the loving and the thinking

Wednesday, October 28, 2009

עוד לא סיפרתי על הערב שהתחיל מר ועוקץ והסתיים בשמחה חסרת-מילים של הלילה.
הזמן: מוצ"ש שעבר
המקום: כאן, בביתי
חיכיתי כל השבת לדבר עם גילי, והנה סוף סוף יוצאת שבת, השמים הופכים משמי קודשין לשמי חולין והלבבות הטהורות פורשות כנפיים ובמקומן באות לבבות השבוע: מלאות במחשבות ובחרדות.
אני ממהרת להתקשר אליו, כל כך שמחה שהוא עונה לי ("שבוע טוב, מתוקה!") אבל עד מהרה הוא אומר לי שצריך ללכת (אבל שעוד נדבר הערב) ולפני שהוא הולך הוא מבקש שאעדכן אותו בקשר למה שאני מחליטה לעשות הערב. אני שואלת למה? (אולי הוא מתכוון להגיע לפה פתאום?) אבל הוא ממש ממהר והולך...
בקיצור, עוברות כמה שעות שבסופן אני ע-י-י-פ-ה וגילי כותב לי בינתיים שאי אפשר בסוף לדבר הערב ואני נכנסת למצב 2: מצב עצב, ומסבירה לו (בהודעות טקסט) שחשבתי שהוא בא, ושממש חיכיתי כל השבת לדבר איתו ושעכשיו אי אפשר לדבר?!
ב12 אני כמעט נרדמת ומקבלת הודעה ממנו:
"אולי באמת הגזמתי הערב, אבל אם הייתי בחוץ עכשיו היית פותחת לי?"
והתקשרתי אליו והוא אמר לי לרדת למטה ולפתוח את הדלת...
השאר זכור ושמח ומרגש מאוד

ממש יצא מעולה, כי הוא סגר שבועיים וממש הייתי צריכה אותו.
ובסוף הלילה הוא אמר לי: "אמרתי לך, כל מה שאת רוצה מתגשם. ככה זה כשאת נסיכה"
חיחי

Wednesday, October 21, 2009

צבא צבא צבא


אני מנסה לא לחשוב עליו כמה שאפשר כדי לא להתחרפן שאי אפשר לדבר איתו.
אז אני עושה כאילו שהוא לא קיים- חיה את חיי בלעדיו. זה קשר זה?
אוף כפול
אין לי מה לעשות בלעדיך. אני חסרת חיים, חסרת מוטיבציה.
קמתי ב6 בבוקר מסיוט והתקשרתי אליך פעמיים אבל אז כשהתעוררתי שוב ב9 נזכרתי שאתה בשטח ושיש לך איתך רק את הפלאפון השני אז התקשרתי פעמיים לשני אבל לא ענית, כי אתם עושים כל מיני דברים בשטח.
חלמתי שניסיתי להתקשר אליך מלא ושממש דאגתי ובסוף הסתבר שאתה נהיה חרדי (אין לי מושג מה הקשר, אבל בקיצור- שאתה מתנתק ממני) וכל הזמן בחלום אמרת "נדבר על זה" אבל פשוט רצת ממקום למקום ולא התייחסת אליי ולא דיברת איתי על זה. זה היה החלום. ועכשיו כל היום אני בטח לא אוכל לדבר איתך אז יש לי עדיין את הטעם המר מהחלום, את הנואשות הזאת לדבר איתך ולשמוע ממך שמה שחלמתי הוא לא אמיתי, למרות שאני יודעת שהוא לא, אבל ככה זה עם חלומות: הם חורטים משהו בראש ואז צריך ממש לדבר עם הבנאדם כדי לשנות את התחושה.

לפעמים אני חושבת שאולי אני ממציאה את הבעיות והגעגועים, כאילו כדי לספר אחרי זה כמה קשה לי. אז אני מנסה להתנתק מכל רגש מומצא ולהרגיש רק את מה שאני מרגישה, אבל זה קשה. אז אני אומרת לעצמי- טוב, אני לא מתגעגעת ולא קשה לי. אבל אז אני כבר לא מרגישה מיוחדת, כאילו- אין לאף אחד סיבה לרחם עליי. ואולי הכל מסתכם בזה? ברצון האגואיסטי שלי לרחמים?
אוף

Monday, October 19, 2009

אביר קטן ומאוהב
בפתח ליבי נמצא
מבקש לקחתני על סוסו הלבן
ולברוח איתי בריצה

לגמול לי את כל החסד והטובה
שישותו יכולה לתת,
הוא עמל וטורח ללא הפסק
עד שעל מיתרי ליבי פורט

מכתיר אותי הנסיכה
והוא הנסיך הפשוט.
רוקדים בשדות, בין הרים ופרחים,
תחת שמים של אחווה ורעות

יומם וליל הוא מגן
עליי, עלינו, על הכל
מאפשר למילותיי לנוע פתאום
בצליל ובזמרה כפס-קול

Sunday, October 18, 2009


אני שומעת שיר ואני מזילה דמעות
ואין לי למה להיות עצובה
אבל המוזיקה פורטת על מיתרי הנוסטליה ופותחת מגירות שלא ידעתי שהיו קיימות
ומוציאים ממני רגש דמוי-ייאוש ועצב.
___________________________
הוא התלהב מהרעיון של ר' אריה לוין שהתייחס לאשתו ולו כישות אחת- "כואבת לנו הרגל", וכו'.
אז הוא מדבר ככה לפעמים ואני ממש אוהבת את זה:
"עוד מעט נקבל את המשכורת ויהיה לנו 1,000 ומשהו שקל..."
ואני לא זוכרת מה עוד אבל יש עוד...

אני כל כך אוהבת איך שהוא מתייחס לדברים ומדבר על דברים. על כל דבר הוא מדבר בצורה הכי נכונה והכי מכובדת, זה ממש מעורר השראה. ופשוט איך שלפני כל דבר שהוא עושה או כל החלטה הוא חושב מה הכי נכון. לפעמים זה אפילו משגע אותי. לפעמים המוסריות שלו מכה אותי בהפתעה ומעליבה אותי לרגע אחד עד שאני מתאוששת ונזכרת שהוא צודק ושנשאר לי רק ללמוד ממנו: שלפעמים אנחנו צריכים לוותר על הנוחות והאנוכיות שלנו כזוג כדי לעשות את מה שנכון וטוב כלפי אחרים.
אני כל הזמן לומדת ומשתפרת כשאני איתו.
אני לא טובה כמוהו. הוא כל כך טוב. בנאדם פשוט טוב. אין לי עוד דרך לתאר את זה

It reminds me of my favorite book, Walk Two Moons (it's about time I quote the book):

Chapter 18: The Good Man

I should mention my father.
When I was telling Phoebe's story to Gram and Gramps, I did not say much about my father. He was their son, and not only did they know him better than I, but as Gram often said, he was thel ight of their lives. They had three other sons at one time, but one son died when a tractor flipped over on him, one was killed when he skied into a tree, and the third died when he jumped into the freezing cold Ohio River to save his best friend (the best friend survived but my uncle did not).
My father was the only son left, but even if their other sons were still alive, my father might still be their light because he is also a kind, honest, simple and good man. I do not mean simple as in simple-minded--I mean he lies plain and simple things. His favorite clothes are the flannel shirts and blue jeans that he has had for twenty years. It nearly killed him to buy white shirts and a suit for his new job in Euclid.
He loved the farm because he could be out in the real air, and he wouldn't wear work gloves because he liked to touch the earth and the wood and the animals. It was painful for him to go to work in an office when we moved. He did not like being sealed up inside with nothing real to touch.
...
My mother was right when she said my father was good. He was always thinking of little things to cheer up someone else. This nearly drove my mother crazy because I think she wanted to keep up with him, but it was not her natural gift like it was with my father. He would be out in the field and see a flowering bush that my grandmother might like, and he would dig the whole thing up and take it straight over to Gram's garden and replant it. If it snowed, he would be up at dawn to trek over to his parents' house and shovel out their driveway.
...
I had never seen him angry. "Sometimes I don't think you're human," my mother told him. It was the sort of thing she said just before she left, and it bothered me, because it seemes as if she wanted him to be meaner, less good.
Two days before she left, when I first heard her raise the subject of leaving, she said, "I feel so rotten in comparison."
"Sugar, you're not rotten," he said.
"See?" She said. "See? Why couldn't you at least believe I'm rotten?"
"Because you're not," he said.
...
It nearly killed my father after she left, I know it, but he continued on doing everything just as before, whistling and humming and finding little gifts for people. He kept bringing home gifts for my mother and stacking them in a pile in their bedroom.
.......


בשבת היינו רק שנינו בבית. המשפחה שלו היתה אצל סבאסבתא שלהם. תוך כדי שהערב ירד והחשיכה נמסה לתוכינו, הבנו פתאום שזאת ממש הזדמנות לחוש איך זה להיות פשוט זוג. רק שניים. בלי אף אחד אחר. וזה נהיה שקט מדי לפעמים. מדי פעם היה טיפה בודד בבית גדול- אם זו היתה דירה קטנה ייתכן והיה שונה. היתה שבת מקסימה, אכלנו ארוחה אחת לבד ואחת אצל חבר. בישלנו בעצמינו והיה ממש טעים, נחמד ואינטימי. שולחן קטן. אור אחד מעלינו. חושך בחוץ. היה כל כך רגוע... הרגשתי שיש לי את כל השבת לדבר אז בארוחה לא הרביתי במילים אבל הסתבר שאחרי זה לא היינו רק שנינו כמעט כל השבת.
אבל גילעד צודק:
גם אם נדבר כל היום וכל הלילה (מה שלא אפשרי, במיוחד בגלל שהוא תמיד עייף מהצבא ונרדם מייד...),
עדיין יהיה לי עוד להגיד, לספר, לשתף ולהתייעץ, בצורה נחוצה.
אני עדיין ארגיש מתוסכלת שנשאר בי מלא שלא יצא עכשיו לאויר העולם

בזה אנחנו מאוד מאוד שונים:
גילי יכול להסתדר ולשמוח בכל מצב. אם נדבר, אם סתם נשב ונסתכל אחד על השניה, עם נחשוב בדומיה, הכך יהיה בסדר מצידו.
אבל איתי- אני פשוט כל הזמן רוצה לדבר- יש לי כל כך הרבה בתוך הראש, שלעולם הדיבורים לא מספיקים.
והוא נרדם כל כך מהר! אבל זה לא אשמתו. הוא ישן בממוצע אולי 4 או 5 שעות בלילה... שבוע שעבר ישן בערך שעתיים כל לילה... אז אין מה לעשות עם זה עכשיו. אמרתי לו שאי אפשר להתחתן בצבא כי הוא ירדם לנו בחתונה. וחוץ מזה איך אפשר בכלל להתחתן בצבא? הרי הוא רוצה להיות מעורב בתכנונים. וגם אני- אני אהיה בצבא. אז מי יארגן? אפשר להתחיל עכשיו- לעשות קצת כל סופשבוע ולמרוח את זה כך שכשנתחתן הכל יהיה מוכן... וואלה לא חשבתי על זה. זה רעיון טוב!

אבל אני לא מוכנה להתחתן.
כשהיינו בשבת לבד בבית הרגשתי פתאום שאני לא מוכנה עדיין לעזוב את הבית. ומצד שני כל כך רוצה לחיות מעתה ועד עולם עם גילעד.

אולי על ההזמנה לחתונה, איך שאנשים שמים פסוקים/ציטוטים, נכתוב:

זה סימן שאתה צעיר / גידי גוב

אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח,
אם בלילות אתה שיכור מן הירח,
אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת
ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם לא איכפת לך לצאת ולתעות בדרך,
אם בשדות אתה קוטף מדי פעם פרח,
ואם כשכבר חורשים,
סוף סוף, את השדות האלה
אתה אולי הולך בטל אך לא הולך בתלם...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם שפת הים עוד רגילה לסנדליך,
אם לפעמים אתה יוצא עוד מכליך,
אם טיפ טיפת חוצפה מן הנשמה שלך לא פגה
ואם עוד בינתיים לא קראו לך להג"א...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם עוד מושכים אותך שירים וגם גיטרה,
אם צועקים לך: "זה נוער, זה? - זה בררה!"
ואם עוד בחורות ברחוב עושות לך עיניים
ויש לך זהב בלב - ולא בין השיניים...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית,
אם לא טעמת עוד הכל ועוד לא ניסית,
ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת
שלא הכל צודק, ושיכול להיות אחרת...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

Tuesday, October 13, 2009

never heard this word before. Is on Joe Cocker's wikipedia page, associated with his hand movements

Idiosyncrasy:

from Greek ιδιοσυγκρασία, idiosyngkrasía, "a peculiar temperament", "habit of body" (idios "one's own" and syn-krasis "mixture") is defined as an individualizing quality or characteristic of a person or group, and is often used to express eccentricity or peculiarity.

Idiosyncrasy defined the way physicians conceived diseases in the nineteenth century. They considered each disease as a unique condition, related to each patient. This understanding began to change in the 1870s, when discoveries made by researchers in Europe permitted the advent of a 'scientific medicine', a precursor to the Evidence-Based Medicine that is the standard of practice today.

Starting from today

I pick up a wad of white fur that's floating along the floor. I place it in the garbage, on top of the humongous pile of tissues, but quickly take it out again, try to savor it. What will I do with it? I ask myself if I should throw it out. The dilemma frustrates me; I don't know what to do. When one day he dies (our cat), will I be sad I don't have a piece of fur to feel between my fingers, or will a wad of fur just make me miss him more? Should I place it back on the floor now, so that maybe someone else will solve the problem themselves, or should I take the responsibility of being the decider of the fate of this cotton-looking soft, soft fur? I feel it a little more and float it along my cheek, and then put it back in the garbage pail. Bye-bye fur. Bye-bye sentiment.
Hello Life.
*************
I have unfinished beginnings in so many fields of art: Unfinished paintings that are standing together against a wall with the finished ones; Ideas floating in my room, filling up every niche already but never being taken seriously; sculptures in my head that need to be made; Books waiting to be published: Words and words and words all around, in the closet, in my brain, on my blog, scattered like messy civilians all doing something different and belonging somewhere else; An existence that seems so wonderful and complex until I try to place it down on paper. Then it seems nothing.
הכל הבל הבלים
*************
I sit on my bed, not sure what to do, where to move. The weight of my unsure mind is pushing me down, holding me in place. Every move is a move I've made before and didn't get anywhere with. The ceiling and walls are the same as always, and I wonder if maybe I need a new background, even though I feel like my room is so full of my own little inspiration and creativity?
Maybe it's time to have my own home, even though I feel like this place is such a wonderful place. I suppose I'll never really know until I dare to do such a thing as get married and move away.
And I've realized that I need a partner with me. I get lost alone, I'm unmotivated when I'm alone, I'm stuck. Completely stuck, going in circles.

With every passing day, I feel more useless and more dry and more lonely.
ע-ד מ-ת-י א-ו-ג-ו-ס-ט 08!!!

Monday, October 12, 2009

I'm trying to write a book already. To start it SOMEwhere. To start my life's story with SOMEthing. To take a moment in time and just start writing about it, and from there to keep going- to keep writing more and more until I have something wonderful. I got stuck, don't know where to go from here. Hmm
Some photos from this week...

שביזות יום א

גילעד חזר היום בבוקר לצבא. ממש ממש מוקדם. הוא העיר אותי להגיד להתראות ושהוא אוהב אותי ולאחל לי שבוע מקסים, ואז הוא יצא ואני נרדמתי שוב ואז יצאתי מהבית שלו בסביבות שמונה וחצי.
אז מה עשינו השבוע?
חג ראשון היינו אצלי, היה ממש כיף. במוצ"ש נסענו ליישוב. יום ראשון ניסינו לארגן את הלו"ז של כל השבוע, ובצהריים נסענו עם כל המשפחה לסבא וסבתא שלו מצד אמא, שם התאספו כל (רוב) הילדים והנכדים שלהם. אכלנו על-האש בסוכה והיה כיף. בחזרה בבית בלילה ראינו סרט. יום שני הגענו לפה, עשינו מסלול קצר ומהנה באיזור עם ליאור אח שלו, דינה וחברה של דינה. אחרי זה באנו לפה ודינה הכינה לכולנו מילקשייקים. בערב היינו בהופעה באמפי וגם בבית לארוחת ערב על-האש עם חברים שבאו. ההורים שלנו נפגשו. הלכנו לישון ממש מאוחר (גם הלכתי לקצת זמן למסיבת היומולדת של שרית) ואז קמנו בחמש בבוקר יום שלישי, יצאנו ליריד בגן סאקר ("צעדת ירושלים"). היינו שם כל היום- היה צחוקים, היה מעולה. ירד גם קצת גשם. התחבאנו מתחת לשולחן ואז יצאנו עם השמש. אפילו מכרנו כמה תמונות! =) בצהריים חזרנו אליי כדי להחזיר את האוטו ואת הדברים ולאכול ארוחת ערב עם המשפחה בסוכה, ואז חזרנו לירושלים, לבאולינג עם המשפחה שלו, בתלפיות. היה כיף. יום רביעי בבוקר נסעתי הביתה בבוקר כדי לנסוע עם אבא שלי לכיוון ראשל"צ, הוריד אותי בחולון, נפגשתי עם אפרת (ועם אסיה!), ואז נסענו לתל אביב, ובצהריים נסעתי לרעננה לפגוש שם את המשפחה שלי שביקרה קרובת משפחה. הלכנו איתה למסעדה מממממש טעימה (הזמנתי לזניה פטריות) ואז הלכנו להופעה של שוואקי באמפיטאתרון ברעננה! הייה ממש כיף. הכל היה ממש ממש כיף. שבוע כיף. יום חמישי עם המשפחה בחרשה, ובערב נסעתי לירושלים שם התחברתי שוב עם הגיל שלי (דו-משמע) אכלנו וופל בלגי טעים כל כך ב"בבט" (מקום חמוד רצח שכדאי לכולם לבקר! אפילו רק להכנס ולהריח... חיחי) ואז נסענו ליישוב. יום שישי לא זוכרת מה עשינו, אה בעצם ראינו סרט. בצהריים חזרתי הביתה לחג, שהיה גם כן כיף. מוצ"ש בי-ם ואז ליישוב, וביום ראשון החתונה של שושי, שיהיה מדהים! זכיתי גם לרקוד סולו איתה וגם לקבל ממנה ברכה!! =) חזרנו הביתה ממש ממש מאוחר, ישנו שעתיים, וכמו שאמרתי בהתחלה- גילי יצא מאוד מוקדם, ואני עכשיו יושבת פה בבית , לא יודעת מה אני אעשה חודש שלם עד הגיוס.
החלטתי שאני לא באמת צריכה כסף עכשיו. כן, הפסדתי מלא כסף במכירת הצילומים, אז אני יכולה עדיין להמשיך למכור את אלה שנשארו, אבל חוץ מזה נראה לי שאני אעשה דברים אחרים כמו לטייל הרבה באיזור הזה שלנו. לאחרונה עיני אורו לעובדה שהאיזור הזה הוא מקסים, מלא בירוק כל השנה. באמת איזור מופלא ביותר. אז אני צריכה לטייל בו יותר, גם רגלית וגם על שני גלגלים.
כל פעם שאני חושבת על משפחה אחרת פה, אני תוהה עם להזמין אותם או לא. ויש משפחות שאני רוצה להזמין את כל המשפחה, אבל אולי זה ייצא בסוף יותר מדי אנשים? בסך הכל מבחינת קרובי משפחה אין לי הרבה, אולי יגיעו מקסימום 20. מהצד שלו תהיה הרבה הרבה יותר משפחה. אבל אולי המיעוט שאצלי יאפשר לנו להזמין עוד חברים. אני לא יודעת אם אשמין את כל המחזור מהמכינה. ומי מהאולפנא? יש בנות שאני קצת קרובה אליהם ובנות שאני קצת יותר מזה וקצת פחות.
אני פוחדת שהחתונות שלנו יהיו ממש קרובות אחת לשניה, אני לא רוצה שיהיה ככה. בעצם אולי זה יהיה טוב ככה, אני לא החלטית.
אתמול התברר לי שבעוד כמה חודשים גילי הולך לצאת רק פעם בשבועיים-שלוש או אפילו פחות מזה, ושגם אם הוא יהיה נשוי זה לא ישתפר בהרבה. אווווווף

Tuesday, September 29, 2009

We are so different.
The similarities between us are only results of points in which we are different.
I didn't foresee at the beginning that we would have to work on it so much.
But I know that in the end it will be so wonderful, that it's worth all the effort and patience.


I wonder...
After you don't see someone for a while, even if it's the love of your life or someone you've known forever, the first seconds back with them are a little weird, and then slowly you get reconnected. So I wonder if it's like that with married people too (well, I suppose it is, because you don't all of a sudden become someone else when you get married) and if it's like that on your wedding day, after you haven't seen him for a week. If there's that moment of awkwardness, even though it's a day of fundamental connection and unity, when everyone is there just to celebrate the Two of you becoming One.

Monday, September 28, 2009

יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו

Wednesday, September 23, 2009

I'm really, really worried. More than any other time before.

Monday, September 21, 2009

My fingers move along the page, right to left, and my eyes dart from word to word, each word streaming itself into my soul, sewing itself into the existing ideas and thoughts. I thank G-d for the recent realization that popped into my head and excited me.
(Both Chana and Miriam [I'm named after both] were poets in Tanach. How wonderful!)
My voice is silent, swelled in the heat and moisture of a serene screaming heart.
My gratitude is immense. So is my happiness,
although it is quieter, embroidered into the walls, the rain.
I am the sum of all the fragments around me,
The blend of all the colors swarming in and out of a windowed world.
Beauty in, beauty out,
Frustration, patience.

My fingers move along, my eyes gaze, my heart feels and rises,
Into overfilled heavens of realization, of youth, of so, so many paths untaken and yet to be taken.
Smashed, abundant past, puzzled, rebuilt in the schemed years of dehydrated suffering.

At night I lay awake, my pain adhering to the ceiling, grasping onto me, strangling me.
SCREAM. As quiet as a bird swooping in the night's air. Silent.
He's there, asleep, and I cannot sleep, cannot sit, cannot stand, I have choked
In my words,
Drowned in all I want to say.
Smothered into a square of a secretive history
In a small body, wanting to feel.

Tuesday, September 15, 2009


I started reading The Prince of Tides in Delray Beach (Florida) and then brought it home with me and now continue reading it. Conroy's usage of words is of high accuracy and beauty to the deep complex world of human emotion. His writing grants me so much inspiration, so now I feel, listen and smell harder when I try to convert an emotion into words, trying to grasp the very fine nuances of my surroundings. So now my perception is deeper, and hopefully my writing ability is also progressing.
My mechina [*מכינת "עמי-חי" - מכינה קד"צ למנהיגות ציונית חברתית*]
has moved from מושב ארגמן בבקעת הירדן to קיבוץ כרמים ליד מיתר, קרוב לבאר שבע.
Two other בוגרים and I went last week to help out with whatever needed to be done- cleaning, organizing, etc.
שני מישורים:
האחד- בילינו עם החניכים והמדריכים. ישנו אני וחגית בחדר של המדריכה יעל, היינו ממש חלק מהצוות, וזה היה מוזר כי אנחנו גדולים מהחניכים רק בשנה ושנה שעברה היינו בעצמינו חניכים! אבל לשבוע הזה היינו שווים למדריכים, והחניכים תפסו את זה ככה (עד כדי כך שפנו אלינו עם טענות ובקשות כמו, "האור בשירותים לא עובד", "אין לנו מזוזה על הדלת").
השני- בילינו עם הטבע, עם הקיבוץ המקסיםמדהים! ממש הרגשתי בנופש- עזרתי כשהיה צריך, נכנסתי לשיעורים שלהם אם היה בא לי, אבל לרוב פשוט ישבנו בחוץ על הספסלים, דשא, נדנדות (גדולות, מעץ) ונשמנו את האוויר המרגיע, קראתי, כתבתי, צילמתי, שמעתי מוזיקה. ואף פעם לא חם מדי- מזג האוויר מצוין!
In most beautiful places that I find myself in, I tell myself it's really relaxing but in fact that serenity doesn't come automatically. Even when I'm sitting on grass, under a tree, I sometimes have to tell myself, "ReLaX!" because my mind is still fluttering around other realms.
But here it was different. Here it just swept me into it, without any willpower or special request from the wind or from myself.
I sat there and breathed. And it made that week beautiful.

Tuesday, September 01, 2009

לרגע נבהלתי כל כך!
היא התקשרה ולא עניתי. העור שלי נקרש, נהיה לבן. סגרתי הכל, רצתי לחדר. לא עניתי. ראיתי את השם שלה על המסך, מתקשרת מתקשרת. לא עניתי. פחדתי שמשהו קרה לו. שהוא עשה משהו לעצמו.
אז לא עניתי, וישר התקשרתי אליו.
כמו בפעם ההיא- כשהיא השאירה לי הודעה, ונכנסתי גם אז לפאניקה. לא הקשבתי לההודעה עד שהתקשרתי אליו. עם כל צלצול שעובר והוא לא עונה אני נחרדת, מריצה מחשבות איומות בראש, אבל חושבת- אם הוא מת, היו מכבים את הפלאפון שלו. זה מצלצל, אז הוא חי. והוא עונה, כמרחוק, אינו יודע את הייסורים שהרגע עברתי.
זה קורה מידי פעם. ואיכשהו אני תמיד ממשיכה, קמה בבוקר כאילו שהלילה שלפני לא היה שחור כמו שהיה

Thursday, August 06, 2009

אני מתגעגעת לגילעד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

Tuesday, August 04, 2009

I'm in Florida now! =)

Tuesday, July 28, 2009


I'm in Highland Park, Illinois with Saba and Savta.
Gilad told me to take pictures of everything, airport, airplane, scenery from airplane, people on airplane, etc. He never flew out of the country and he wants to see what I experienced. So I've been taking pictures of everything, I even took a video of the walk down to the beach from their backyard, though the trees, on the trail.
I feel so much better knowing that I'll be calling him every few days (both sets of grandparents have special phone deals to Israel). I thought I would only call him on Fridays but turns out I'll talk to him a lot more, which makes me less nervous.
That's about it for now.
I love this house. And I'm trying to enjoy every minute.

Sunday, July 26, 2009

Today I'm flying to the United States

Wednesday, July 08, 2009

החיים האלה

אני לוקחת את החיים ברצינות מדי וזה גורם לי להרגיש מוזר, כאילו לא אמיתי, כאילו שאני מנפחת משהו הבלי.
אני מתייחסת לרגשות ולדברים שבי בתור איזה משהו שאני צריכה לקחת ברצינות ולהתייחס אליהם בכבוד. למשל, לא לחלוק עם העולם את הכל- לשמור דברים בפנים או לגלות אותם לאנשים מסויימים, ואז, כשאני מגלה אותם, זה קשה לי, ואני מדברת עליהם כאילו שהם באמת דברים חשובים, כאילו שכל הסודות שלי זה משהו חשוב כל כך. אוף אני לא יודעת איך להסביר את עצמי. אבל זה כאילו שאני מתייחסת לסודות שלי בתור איזה משהו עדין ושבריר, וזה לוקח מאמץ מנטלי לספר אותם, כאילו שאני צריכה לפנות להם זמן מיוחד. ואני מדברת עליהם כאילו שזה משנה משהו
אני רוצה לכתוב על הטיול שלנו בצפון. בהתחלה בקצרה בעברית ואז בהרחבה באנגלית:

ביום שני יצאנו (5) לגליל, לכרמיאל. משם התחלנו את הטיול שלנו. מישהו שפגשנו בדרך הציע שנישן ביישוב היהודי טפחות. אז טיילנו לטפחות וישנו שם בסניף שלהם, ובבוקר במקום לטייל ברגל לכנרת לקחנו טרמפ, כי שלוש מהבנות החליטו שהן רוצות ללכת הביתה אתמול ולא היום. בילינו כמה שעות בטיילת בטבריה ועל החוף, גלידה, אייס קפה, חופשה כייפית לאללה! ואז טרמפים הביתה מצומת צמח. אולי אני אשים כמה תמונות

We decided to go up north to the Galil this week. In the end we decided to walk from Carmi'el (which is about 20 km east of Ako- it's in between Ako and the Kinneret) to the Kinneret, in two days. We decided on a random campsite to sleep in on Monday night. How can I describe how special it is to hike in Israel? I must have met 15 new nice ppl. When we left Carmi'el we kind of got lost and were walking on the wrong path. A young Israeli in a run-down old stickshift car stopped for us and for like 15 minutes told me how we should go, with the map open up on his steering wheel and my head halfway in his window talking to him and trying to figure out what to do. He asked if we're only girls and when we said yeah he said we havta be careful! He said we're best off sleeping in a little Jewish yishuv called Tfachot, which is in next to M'rar and he showed us a different trail we could take instead of the one we'd been trying to take, and then he gave all five of us a lift (with our big backpacks and everything) up the hill, through a bedouin yishuv, the car tuttering along, being pulled back by the heavy weight. I sat in front cuz I was holding the map. He dropped us off by the bottom of Ma'ale Tzviya and told us how to go in order to meet up with the black simun. We hiked from there through olive pastures and finally found the blue simun (which came after the balck simun, we missed the black one), right outside the Arab yishuv Salama. From there we hiked to Tfachot (a religious yishuv) and got there around 20:00. It's a tiny little sweet yishuv, and we walked in the gate and didn't really know where to sleep, so while two girls went to find grass, we sat on the sidewalk. And it just so happened that the rakezet of the yishuv passed by and asked us where we're from and we explained about the tiyul we're doing and she said if we want to sleep in the Bnei Akiva sneef we should give her a call (she gave me her number). People asked us how we got there and said we kidna don't know, we just got there. We ate supper on the grass, but then deicded to call her and ask for the sneef. She said we should come to the street, so Liora and I did and she told us to jump on the back of her pickup, she drove the komonarit home (she was in the car with her) so that the komonarit could get the keys to open up the sneef for us. Turns out she lives near us in the merkaz... In any case she was really nice. We slept there. We also met some locals who gave us a package of fruits and offered us to sleep and shower in their house...
In the morning we waited for trempim to Tverya. Alina and Sacha took one and Ellie and I waited for another like two hours (there are only 60-something families in T'fachot, most of them drove out in the morning but mostly not to Tverya). In the meantime I spoke to some soldiers who were there (they wanted to read my newspaper when I was done so I gave it to them and then when I explained how we got there they said we're mastulim, and we got some helpful info from a Charedi soldier who was also waiting for a a tremp, and then when a woman was leaving her house into a car he asked where she's going and if she could take "shtei hatzadikot ha'ele" and he told us to be careful! The woman who drove us (barefoot) is originally from the Gush (I spoke to her). And on another note- the relations between the Jews of Tfachot and the Arabs of M'rar are really good, the Jews buy all their food there.
She drove us to Tzomet Golani and from there we took a bus to Tverya. In Tverya the four of us (Liora had gotten a trempt that morning from the yishuv to JM and went home) hung out on the tayelet and on the beach (where I saved the Kinneret; There was a gush of sewage water pouring into the Kinneret for over an hour, and when it started I called Tverya's iriya (municipality) twice and they said they sent someone...). We ate ice cream/frozen yogurt and ice coffee and had a real "vacation"! It was totally fun!! =)
Then we took a bus to Tzomet Tzemach (south side of the Kinneret) and from there tremping home (to Jm).
I probably forgot some details and all sorts of people we met.
It's fun taking trempim; you meet the people driving the cars and you meet the people waiting at the trempiyada.


פתאום נזכרתי במישהו צעיר שראינו בטרמפיידה בצ.צמח. היה לו כוס קולה עם מכסה וקשית מבורגר קינג, ומה-זה היה בא לי שלוק אבל לא העזתי לשאול, ברור שלא. אחרי איזה שתי דקות הוא שאל אותי אם אני רוצה את זה כי הוא תיכנן לזרוק את זה. ברור שלקחתי! איזה מרענן זה היה ביום החם הזה!

Tuesday, June 30, 2009

עכשיו שקצת יותר רגוע לי בראש, ואין לידי את אח שלי על המחשב שלו, ואין אף אחד בבית חוץ ממני ומאחותי, נראה לי שאצליח לכתוב מעט. חזרתי לקן שלי אתמול. ומה עשיתי מאז שחזרתי? כתבתי מכתב לאלונה ומכתב לגיל, פרקתי (כמעט עד הסוף) את התיק הגדול ואת התיק הקטן שלי, סידרתי קצת את החדר, הוצאתי בגדים ישנים ממגירה אחת בשידה, אכלתי דובדבנים טעימים ומתוקים שהיו במקרר עוד מהיום שהם קטפו דובדבנים לפני שבוע וחצי בראש צורים, התחלתי לקרוא את "אמנות האהבה" החדש שלי שאחותי קנתה לי בחודש הספר (שנראה לי נגמר היום- זה הגיוני?), הכנתי לעצמי שני פרנצ' טוסטים אבל אחד מהם הייתי צריכה לזרוק כי היה בו יותר מדי שמן, תכננתי סופסוף את הטיסה שלי לארה"ב, העלתי תמונות לפייסבוק, וחוץ מכל אלה, לא עשיתי הרבה חוץ מלישון ולאכול.
חשבתי שאני לא מומחית בלספר מה עשיתי, שאני טובה בלספר על רגשות, אבל מסתבר שכרגע המצב הוא הפוך.
איך אני מרגישה? אינני יודעת. אני חושבת שאני מרגישה קצת עייפה כמו תמיד וקצת עצובה כי זה לילה אבל התחושות העיקריות הם לחץ/עומס ושמחה. לחצומס כי יש לי הרבה דברים שאני צריכה לסדר.
ועוד כל מיני דברים מטרידים אותי, אבל בסך הכל, אני (כמו שאמרתי) שמחה. וזאת משום שהשנה זכיתי להכיר אנשים מדהימים, אשר עם חלקם אני אשמור על קשר טוב, וטיילתי בארץ, ולמדתי, ויש לי את גילעד, ויש לי עתיד טוב (חוץ מהצבא, שיכול להיות טוב רק אם אני במאמץ רב אשנה גישה, אבל האמת היא שאני לא רוצה לשנות גישה, אני רוצה פשוט לא להתגייס, לעשות שרות לאומי ושנה הבאה להתחיל ללמוד אמנות. אבל מצד שני אני כן רוצה להתגייס... אוקיי, זה לפוסט אחר) ובמחד בלילה אני הולכת למסעדה חלבית עם המשפחה, שזה משמח אותי כי אני אוהבת ללכת למסעדות חלביות עם המשפחה!
יש לי מלא מלא לכתוב. אני רוצה לשמור העתק (לצלם במכונת צילום) את כל המכתבים שאני שולחת לחבריי/חברותיי מהמכינה, וכל המכתבים לגילעד, ולעשות מהם ספר. אבל מצד שני, לא טוב לחשוף את עצמי יותר מדי, כי חלק מהיופי זה שהדברים שמרכיבים אותי הם רק בפנים, הם מקבלים את עוצמתם מהיותם ביני לביני, או ביני לבין גילעד.
אז מצד אחד אני רוצה לפרוש את כל כולי בפני העולם כי יש רגשות שאני פשוט רוצה לשתף עם העולם (לדוגמא אם אני מתרגשת, אני רוצה שכולם יידעו, אבל אני לא יודעת למה אני רוצה את זה, זה מוזר. למה אנשים לא אוהבים להתרגש לבד? שאלה טובה...). אבל מצד שני, הדברים הם נשגבים רק כשהם בליבי ואני רוצה לשמור את המיוחדות שלי ואת הסודות שלי.
אני אוהבת כשדברים הם לא משולמים. כאילו המושלמות נמצאת בחוסר-המושלמות. אז מצד אחד אני לפעמים בתוך-תוכי מתבאסת שלגילעד כתיבה זה לא ה-דבר, ושהוא לא באמת יכול לעזור לי מבחינת הכתיבה שלי (במובן הטכני. במובן ההשראתי הוא כמובן יכול!) אבל מצד שני אני ממש שמחה שזה כך, כי לא כיף אם היינו טובים בבדיוק אותם תחומים. ואולי בכך שהוא שונה ממני, אולי עצם זה שהוא רוצה רק בטובתי ולא בטובת אסתטיקת הכתיבה, זה יעזור הכי הרבה, ייתן הכי הרבה השראה ותמיכה, אולי זה הרבה יותר טוב מאשר אם הוא היה מבין בזה ומעיר לי ומבלגן לי את כל המחשבות בעוד מחשבות. אז הפשטות שלו באמת תעזור לי להצמיח משהו.
אוי, כמה שאני אוהבת אותו!
מעבר לכך שהוא טוב בשבילי, הוא פשוט טוב. כבן אדם. אז אני יודעת שאפילו אם נמצא תחומים שבהם ממש לא נסתדר (וכבר מצאנו כאלה), נסתדר בכל מקרה, כי ככה הוא. הוא פשוט סבלני, ולא עקשן כשזה טובתי לעומת טובתו, והוא פשוט, ושקט, ורגוע. באמת, מעבר לכך שאני אוהבת אותו ומאוהבת בו בתור בן-זוגי לחיים, הוא אחד מהאנשים הכי (איך אפשר להגדיר?) טובים שנתקלתי בהם בחיי. ואם משהו חס ושלום יקרה לו בצבא, אני לא רק אאבד בן-זוג, אלא כל העולם כולו ואני בפרט יאבד מישהו יקר ומקסים ומתוק כדבש. הבנתם? כל העולם הבין?! אני רוצה שכולם ידעו! שלא יתנו לו למות שם בצבא! כי הוא חשוב לי ולעולם.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
זהו, הסתיימה שנת המכינה. שנת גדושה (אבל לא מספיק גדושה לרצוני) בלמידה, עשייה (לא מספיק עשייה), טיולים, חברויות (שחלקם יישארו איתי), ועוד המון דברים... מדריכה מקסימה שאין כמותה בכל העולם, מושב מהמם שלא הייתי באחד כמותו מימיי. היו הרבה אכזבות, אילוצים, תסכולים, רגעי עצלנות ועייפות. והיה גם כיף, מרומם, מחונן, מכונן, משמח, מרגש. בכיתי לפעמים, אבל לרוב הייתי שמחה. כשבכיתי זה היה בגלל אחת משתי סיבות: או תיסכול או אכזבה מאנשים במכינה. דברים אחרים לא כל כך הציקו לי השנה. כשאנשים היו רעים שם, זה גרם לי לעצב. כמה פעמים אנשים גם היו מפליאים ומקסימים, וזה גרם לי להתרגש. יש מלא דברים שאני אתגעגע אליהם... והרבה הרבה אנשים שאני אתגעגע אליהם. זה יהיה קשה קצת, וגילעד אולי יחטוף ממני קצת בכי וגעגועים, ובסופו של דבר, הוא גם עבר את זה, עבר את הסוף של זה, את הגעגועים (שהוא עדיין חש) ואת הכל...
יש לי עוד דברים טובים שמחכים לי בעתיד, דברים חדשים ומאתגרים, דברים מרגשים ומרוממים. יש לי אהבה, והיא תנצח את כל המכשולים. יש לי הרבה אהבות, ובעז"ה הם כולם ביחד יעזרו לי להילחם בכל המרץ ובכל הכח הטמון בי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
יש לנו יותר כוח ממה שאנחנו חושבים. אנחנו צעירים ויש לנו בפנים המון, המון אנרגיות לא משומשות.
אפשר להתשמש בהם. מה שאני כותבת זה בהשראת מה שגיא-צבי מינצ אמר.
גיא-צבי מינצ ושירה מינצ גרים בבת-עין, והם מהווים בשבילי השראה מרובה.
תפילתי היא שאני אזכה לממש את הכוחות והאנרגיות שלי לדברים חיוביים ומשמחים ומספקים!!!

לילה טוב

Sunday, June 07, 2009

אני חושבת שאני עצובה או אולי אפילו מדוכאת
12-5-09
אני כלואה בתוך עולם שהוא מיסטורי כל כך
אני אבודה בתוכו
מנסה לחפש את תכליתו בין
הדברים שנזרקים
על ידי
למקומות רחוקים, קרובים, מחניקים.
איך אפשר לצאת מזה?
אני לא מבינה את התוכן
אני לא מבינה את הצבעים
הם גדולים עליי
אני קטנה מהם
באלפי מידות של חשיבה.
הפשטות בעל-כורחה
נהפכת למבוך בלתי מצוי
הצילו!
2-6-09
אני מתגעגעת אליך
זאת האשמורת הראשונה של הטירוף
היום
הזכרון עטוף קסם וערגה
טבול בנשיקה.
ההתכה של השפתיים
של הידיים
משאירה בי כוח לרצות
ולחכות
שתשלים את החסר.
הנצח נושף בי מרגוע
אך קץ החיים מתפתה להתפרץ
תהיה איתי עכשיו
תשמור עלינו
תדאג שיגיע היום
שנשכון לבטח
ביחד
שנסוך בשכינת העילאיות
הרוחנית והגופנית
3-6-09
הצבא
החיים מתחילים אחרי
השנתיים.
בחלל הריק הזה
שבין עכשיו לבין אחרי,
יוכנס יגון ותיסכול
בדידות
המוות והכאב יוזרקו עליי בעל-כורחי,
יוצמדו לבשרי.

עד שתוכל
לתפוס את כל טיפות
דמעותיי
ולאסוף אותם
ולארוז את רגשותיי
בנשיקה,
כאשר סוף-סוף נהיה ביחד.

(אם תוכל)
זאת אומרת,
אם הצבא/מלחמה
לא יהרגוך
אהובי

השיר שכתבתי ליומולדת של גיל

מעיין שלהבתך התכול
נובע, שופע, גולש
לירכתי עומק התחיה האינסופית
כטיפות של אהבה
כקרני שמש
כניצנים של העולם
כאן הכל מתחיל
כציפורים
במרומי הרקיע
כעץ שתול על פלגי מים
כמים מפליגים מעץ שתול
לנצח אנגנך
אזמר איתך
את מנגינת האהבה

Friday, June 05, 2009

אני רוצה שהמילים שלי ירכיבו סימפוניה משלהבת שתשטוף את המבוכה כמפל מים נובע, שתפיג ת הרגשות הרגעיים, שתפר בעדינות את הזמן החולף, תמורת סמל נצחי- שיר נצח, שתירקם בתוך המציאות היפה של מי שאני, תתאסף אל מחרוזת האותיות של סיפור חיי ותייצור המשך הרמוני, כמו שכל הדברים הקטנים האלה יוצרים בסופו של דבר חלק מהתאור הנאור של משהו אחר וארוך ונמשך... הם חולפים, ואני ממירה אותם מרגשות נחותים של בהמתיות אנושית ליופי ואומנות נשגבים ומלאים תשוקה ואמיתות וארוגים ברצף שלו של תוכן מופלא ועליון. אני אוספת ומסכמת, קושרת את הסיכום בסרט יפה, כמו מתנה עטופה, והסיכום הזה הוא הנאורות שאליו אני מדברת- הם הפואמה של החיים שלי. הוא הבלוג הזה, שאליו אני מלקטת מרגשותיי, אני הופכת מבוכה לאומנות. וזה מה שאני חושקת לעשות גם עתה

Thursday, June 04, 2009

I have scadoodles to write.
I have poems I wrote this week,
And they all need to go here
So that I can tie everything up in a nice ribbon of poetry-
So that I can turn human mistakes into a work of art.
Make eveyrthing seem nice when I wrote it here, it all makes sense...
I can't now, though. But I will.

Friday, May 15, 2009

לפעמים אני מרגישה נואשת להיות איתו
_________________________
אתמול בעיר, אני הולכת לכיוון התחנה המרכזית עם שקית של אותנטי ושקית של סטימצקי.
כשאני עוברת ליד דתיים, אני רוצה שיראו את אותנטי: שאני דתיה-שאנטית
כשאני עוברת ליד חילוניים, אני רוצה שיראו את סטימצקי: שאני מלומדת ותרבותית
כשאני הולכת ברחוב, אני מרגישה כל כך גאה להיות מי שאני. הדתיים של ישראל זה שונה מהדתיים של חו"ל. כאן, אני הולכת עם מכנסיים ועם אלוקים ביחד, שניהם בהוויה שלי, אני מרגישה את הרוח של ה', השכינה שורה, ואני גם מרגישה חופשייה בעולם התרבותי הזה בישראל. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה אני יכולה ללכת איפה שבא לי אני יכולה להתחתן מתי שמתאים לי אני יכולה לחבק את כל העצים ביער אני יכולה לשיר בקול אני יכולה לרוץ יחפה אני יכולה להיות שמחה, כל כך שמחה.
"האלוקים לא חושב, האלוקים הוא המחשבה". האלוקים הוא הרצון הוא ההליכה הוא החיבוק הוא העץ הוא הריצה הוא הרגליים היחפות הוא הרגש הוא השמחה הוא האהבה הוא הטוב והעשייה והגבורה הוא הנשיקה הוא הטוהר הוא הטוב הוא הרע והסבל והעצב והתיסכול הוא העלייה, תמיד בעלייה. אין דבר כזה ירידה

צריך תמיד לעשות טוב גם אם העולם אינו מחזיר טובה!

שבת שלום =)

Saturday, May 02, 2009

"What is the role of the man in the life of the suffering lovesick poetess?"

Friday, May 01, 2009

The Israeli Cultural Rainbow

What was really cool was that we got trempim with almost every type of Israeli.
Every time we entered a car it was like entering a different world, each with it's own music and style. The first tremp we took (from outside Tverya to the Katzrin area) with religious girls, mitnachlot- cut T-shirts, Shoresh sandals, and they had Beit Habubot and Gidi Gov playing.
Then we drove with a weird artist man with striped velvet pants.
We drove with high-class Ethiopian guys who listened to American hip-hop and had about them a layed back hip-hoppish-dancer-player style who seemed like they were on their way to a dance party.
We drove with an "ars" with slightly spiked hair who didn't have music playing but his phone rang and his ringtone was middle-eastern (mizrachi) music.
We drove with a Bet She'an woman (Bet She'an is a whole culture in itself) who listened to Galgalatz and had a screamy annoying voice.
We drove from Mechola (the middle of the bik'ah) to the turnoff to JM (it's an hour drive) with a Bohemian hippyish cool couple (he with dreadlocks, she with messyish hair) who were on their way to the Arava to go hiking (their jeep was jampacked with backpacks and hiking equipment) and they listened to a CD with Nomi Shemer and Lehakot Tzva'iyot (army bands).

Thursday, April 23, 2009

What if one flower produced enough motivation for a whole life?

עוד בהשראת החליל

השחר נשקף במעיין הצלול של אהבה
שלהבת הנשמה בוקעת
ומזהמת;
אתה מטהר.
אני פורשת
ואתה מלקט

אתה אוסף גרגירים של אור
אתה אוסף אותי
את כל החלקים שלי
את הנשמה שלי.
אני משליכה
ואתה נותן לזה לעוף
כמו הציפורים
שאנחנו בעצמינו רוצים להיות

בהשראת חליל שנשפך עליו גויאבה

וריאציה #1: חליל שנשפך עליו גויאבה

הוא ילד מהעמקים של הגבעות
מטפס אל תוך נהר שופע
והלב שלי מרנין ורוקד לפניו
כאפרסק בקיץ
אני משתקפת באלפי האגמים של החיים
הטבועים בתוך עיניו התכולות
הוא מתוק כדבש, כקסם בסתיו,
הוא מנגן בכל המנגינות של הנשמה
ויש לו חליל שנשפך עליו גויאבה
זה משהו שכבר היה
אבל הקול של הכלי המשוח במלאכיות
נמשך לתוך הווייתו העכשווית
והאוהבת ללא קץ
אני רוצה שהוא יהיה איתי
יעטוף את שיריו סביב הלב העצב
סביב הגוף השקט
הזועק
הגיטרה תנגן
ואני אבכה
מאושר

וריאציה #2: חליל שנשפך עליו גויאבה

היה לו חליל, שנשפך עליו גויאבה
שנשפכה עליו גיטרה
המנגינות מרקדות לפני העומק הבלתי-נראה
וממתינות עד שיהיה חשוך מספיק
להיבקע מתוכי
להצטרף לשיר הנצחי של הנפש.
יש לו חליל והוא פעם ניגן בו
ונשפך עליו גויאבה
ואי אפשר עוד אבל אפשר
לספר
שיש תווים שלא נעלמים
היד שלי טבועה ביד שלך
ולא תנוע משם עד שלא יכרתו את ליבי מתוכי
אנחנו אביר ונסיכה
מאויירים
ויש חליל

Tuesday, April 14, 2009

אני רוצה להתחתן ביער

Monday, April 13, 2009

אני כל כך רוצה שהקצפת שלי יהיה כאן. אפילו רק יושב כאן בצד השני של החדר קורא ספר
או מצלם איזה משהו בחוץ
או מדבר אליי, כאשר הקול שלו מרחף אליי כסרט חלק של הרגשה דמויית-קצפת
או מקשיב לי באזניים קשובות
(פעם כשהייתי עצובה הוא אמר, "את יודעת, אני גם אוזניים, אני לא רק חיבוקים. כאן האוזניים לוקחות חלק" ואמרתי שאני לא רוצה להגיד והוא אמר "אכלת אותה" ואסף אותי אליו בחיבוק)
אני רוצה שהוא יהיה כאן. מחייך אליי, מביט לתוך עיניי, מתרכז בפנים שלי במבט חושב וממוסטל מאהבה
אני רוצה שהוא יהיה כאן
אפילו רק יושב ליד המחשב ורואה אותי בזוית העין הכחולה הבהירה שלו
אפילו רק נמצא באותו בית, כל עוד אני שומעת את הקול שלו.
אפילו אם הוא עצוב
אפילו אם הוא מסריח בגלל הצבא
אפילו אם הוא עייף

לא איכפת לי.

שיהיה איתי!!
עד מתי אוגוסט 08?

בלה בלה בלה

Sunday, April 12, 2009

כל הדיבורים האלה על עבדות מול חרות ו"מה זה חרות" ואיך משיגים חרות וכוליי לבסוף מגיעים למקום שאני באמת שואלת- מה זה החרות שלי?
ואני זוכרת כל מיני שיעורי פילוסופיה במכינה עם ישראל שורק (למדנו מלא על המושג "חופש" בזרמים פילוסופיים שונים).
אני חושבת שהחופש שלי זה להשתחרר ממחשבות כובלות. זאת אומרת, לשחרר את כל הסודות.
אבל לא הפסח הזה.
אולי פסח הבא.
לא נורא
זה יבוא
והוא ישמע
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
The seder was not so special. The pre-Pesach activities and classes with mechina were enlightening, though. We participated in a "social seder" i.e for social justice, freedom, etc. I was blazed with sparks of new ideas, I was bound in threads of motivation to make it mean something to me. It means something to me, all this Pesach stuff. It helps me think. How can I free myself of myself?
For heaven's sake, what more could I ask than a holiday that legitimizes my escape from my heart's chains? I am thankful, and one day I will use this oppurtunity.

Wednesday, April 08, 2009

She frowned upon the inner tides that were escalating beyond featured visibility. If only, she thought. To be precise, she was an awkward being of a likelihood that belonged to only those who survived the rationality of the History. She no longer knew if they were connected, all the fabricated existences of longing, but they both tortured until she was a feather in the tidy wind.

Tuesday, April 07, 2009

הלהט והאושר בקצרה, בכמה משפטים


יום חמישי גילי יצא חמשוש בצהריים. זה היה מצחיק: אחרי ההתנדבות בירושלים חשבנו שהם משחררים אותם רק בצהריים, אז עליתי על אוטובוס לבית שמש. בדיוק כשהגענו למבשרת גילעד התקשר לבשר שהם יוצאים עכשיו =) אז בדיוק לפני שהנהג סגר את הדלת ירדתי שם מהאוטובוס ולקחתי טרמפ חזרה לעיר הקודש. שם חיכיתי לגילעד, ואז כשהוא הגיע נסענו לתלפיות כי הוא רצה לקנות מגבר בכלי זמר. בערב הלכתי הביתה. ביום שישי הוא הגיע בבוקר ונסענו להרים ליד בית שמש, שם היה ממש כיף ורגוע ויפהפה! פשוט שלא היה מספיק דשא אבל זה כבר סיפור אחר, זה משהו שחסר בכל הארץ... בשבת היינו אצל אלינה, וגם בשישי בערב יצאנו וראינו את חנה ואורטל, ואז ביום אצל אלינה היינו עם אלינה ובתציון ומנחם והיה ממש ממש כיף! במוצ"ש נסענו אליו והייתי שם עד ראשון (בלילה ראינו מעבר ליקום ובבוקר נסענו לבור במגרון- מים קפואים! והיה כיף) ואז בערב הוא כבר היה צריך לחזור, אז נסענו לתחנה המרכזית והוא קנה לי אייס קפה ואז הלך ואז אני הלכתי. יום שני היה גם כיף, למרות ההיעדרות של יקירי. בבוקר הלכתי לאביטל לסרוק דברים, ניקיתי קצת, לקחתי טרמפ לי-ם (לאסוף את סנדלי השורש של גילעד מדרור) עם אישה מעניינת שסיפרה על האקרופוליס החדשה, שעליו שמעתי והתעניינתי שנה שעברה כשקיבלתי ירחון שלהם באוטובוס בי-ם. זהו בעיקרון. היום ניקיתי ואכלתי מלא חמץ, והיה יום יפה והאויר הריח כמו קיץ. כיף להיות בבית! רק חבל שזה בלי גילעד


פתאום נזכרתי במשהו שקרה במוצש לפני כחודש וחצי כשהיינו במסיבת גיוס של כמה מהחברים שלו, בבית של ישי. ישבנו ליד יעל שניגנה בגיטרה ואז היא אמרה משהו בקוים של "גילעד, אתה כבר לא מתקשר אליי, אתה לא אוהב אותי!" והוא ענה, "אני כן אוהב אותך, אני אוהב את כולם, אבל...!" ויעל, בחיוך, "אבל את מרים הכי הכי!" וגילעד חייך והנהן

Monday, April 06, 2009

On facebook:
Ben Buckman
A colleague on my Passover travel plans: "dude, you're barely even Jewish anymore!"


Which cultivated a desire to write out in an organized way what Jewish things I hold as essential and non-debatable as to my fulfillment of them.



[פתאום נזכרתי במסורת מסויימת במשפחת אימי ששכחתי ממנה]

אני מתגעגעת


היינו ביחד חמישי, ואז שישי עד ראשון
היה כיף לא מהעולם הזה
=)

Saturday, March 28, 2009

בשבת שעברה הייתי בפסגות. היה כיף ומשמח למרות שחלק מהזמן הייתי שבוזה ועייפה ואפילו קצת עצובה. במוצש הלכנו למסיבת הגיוס של נצר ואז חזרנו בסביבות 11 והלכנו לישון כמה שעות לאחר מכן. בראשון בבוקר גילעד היה צריך לעלות על ה966 בשמונה וחצי אז החלטתי ללכת איתו (כי זה עובר דרך הבקעה). ירדתי מהאוטובוס, עם התיק ועם הכינור וחייכתי לגילעד שישב ליד החלון ואחרי כמה דקות הוא שלח לי הודעה שבא כתב לי לא להפסיק לחייך את החיוך הזה שלי! בקיצור, עליתי לארגמן והיו שם כבר כל האנשים שנשארו שם בשבת (ההסעה עדיין לא הגיעה). הלכתי לחדר אוכל וישבנו כמה מאיתנו לאכול עוגות שנשארו משבת ותוך כדי התחשק לנו ללכת למעיין כי זה היה יום חמים וקיצי. אז אחרי כחצי שעה ירדנו למפגש ציפורה ותפסנו טרמפ (אוטובוס) לעין הנצי"ב. שם היה כיף חיים! ממש אחד המעיינות היפים ביותר! נהניתי ממש! אחרי זה חיכינו כשעה לטרמפ חזרה ואיחרנו טיפה לשיעור של 4 אבל לא נורא. הטיול הזה למעיין התחיל את השבוע שלי בטוב!
עכשיו קראתי שוב סיפור של גילעד על "ביכורים" וזה נותן לי מוטיבציה גם לכתוב סיפור אבל אני לא יודעת על מה

וזוכר חסדי אבות

בתפילת ערבית אתמול בערב, קראתי את המילים האלה, ובהתחלה הענקתי להם את המשמעות הפשוטה של הדברים- ש"אבות" מתכוון לאברהם, יצחק ויעקב. אולם לאחר כמה רגעים של עצימת עיניים וחשיבה עמוקה יותר, פתאום חשבתי על זה שאולי אפשר להבין את זה אחרת:
כל משפחה, כל שושלת של משפחה, בנויה על גבי אלה שחיו לפני. אני באה מתוך שרשרת ארוכה של אנשים, אני למדתי מהם, גדלתי לתוך המנהגים שהם הנחילו לדורות שבאו אחריהם. אני שייכת להם והם שייכים לי ואבוי אם הייתי מוציאה את עצמי מהשרשרת היפה הזאת. אני נטועה חזק. אני לא נולדתי עכשיו לתוך עולם אישי שלי. אני לא לבד. אני שייכת לעוד אלפי אנשים לפניי, שבעזרתם אני קיימת. ולכן, כל מעשיהם הם חלק ממי שאני, אפילו אם איני מודעת לכך. "זוכר חסדי אבות"- כל החסדים של משפחתי לפניי, זכורים ברקמה שמחברת יחד את העבר וההווה. בתוך תוכי יש בי את הטעויות שהם עשו והמצוות שהם עשו והכל הכל נמצא איפשהו בי והם יעברו הלאה. לכן אני, כשייכת למשהו ארוך ואפילו נצחי, צריכה להיות אדם טוב לא רק בשביל מה שיש עכשיו, אלא בשביל כל אלה שיבואו אחריי.
[אני חושבת על הסיפורים שסיפרו לי על אנשים במשפחתי, כמו לשמל הסבתא-רבה שלי מרים (שעל שמה אני קרויה). ושמעתי על סבתא רבה אחרת מצד אמא שבזמן השואה לא עזרה בכלל ליהודים באירופה, וזה דירבן את אימי להיות פעילה כמו שהיא עכשיו. והכל הוביל לזה שאני עכשיו גרה בישראל ארץ הקודש, ויש לי את גילי, וביחד בעזרת השם נמשיך לחיות פה ולהפריח ולהנציח ולקדם!]
וגם בעניין הזה של היהדות וארץ ישראל אין ספק שאני שייכת לפתיל בוער ארוך של יהודים לפניי, שבעזרתם אני מי שאני, ואני כאן. וכאן אשאר.
ארץ ישראל שלנו לעד

כל דכפין יתי ויאכל כל דצריך יתי ויפסח



אנחנו קוראים על הכנסת אורחים בליל הסדר ואף פותחים את הדלת לכבוד העניים, אבל איך אנחנו יכולים לצפות שייכנסו כשבערב זה אנחנו לבושים בבגדים הכי חגיגיים ואוכלים את האוכל הכי משובח. אנחנו פותחים את הדלת ואומרים "תכנסו אלינו" אבל אנחנו צריכים לצאת אליהם. להביא אותם. זה מזכיר לי דבר נוסף. אין זה מועיל ללכת לשכונות מצוקה לכמה שעות, לצבוע קירות, לשתול פרחים וללכת. כדי באמת לעזור, צריך לעבוד עם האנשים ולא עם הרקע. כשמייפים את הרקע זה רק מייסר עוד יותר את הציבור האומלל. צריך אולי אפילו לגור בשכונותיהם, ולא להושיט עזרה מבחוץ. אבל גם זה לא לגמרי מועיל כי זה מדגיש את הפער ואת ה"עליונות" שלנו עליהם. למדתי השבוע שאולי הכי עדיף, במקום לרדת אליהם או לנסות להעלות את כולם אלינו, להרים מאיתם כמה מנהיגים קטנים שיחוללו את השינוי מבפנים, כמו למשל להקים סניף של תנועת נוער ולקחת מדריכים מתוך הקהילה.
אני חס ושלום לא באה בהערות נגד הוריי שעסוקים כל ימיהם (במיוחד אימי) בהתנדבות ונתינה. אני פשוט פורסת כאן רעיון שחשבתי עליו במשך השבוע. החלטתי שכשיהיה לי בית אני בע"ה אזמין אורחים ועניים הרבה. וצריך שכולם ידעו שגם הם יכולים אחרת.
כולם יכולים להיות חופשיים ומאושרים

הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך לחנך ילדים שלא דרך אלימות הם מנצחים וגם לא דרך התלוננות. כל אחד יכול להיות מלך ויכול להיות הכי שמח שאפשר

Wednesday, March 18, 2009

היה שבוע טוב בסה"כ:
אחרי פורים (המעפן)
גילי היה אצלי בשבת
ואני אצלו במוצש
היינו במסיבתגיוס (עלהאש) של כמה חברים שלו מהיישוב
היה ממש כיף!
בראשון בבקר הוא עזב בסביבות חמש ואני בתשע.
אתמול טיילנו (המכינה) בין צור הדסה לכפר עציון
היום הטיול ממשיך אבל אני בבית
בגלל הרגליים
צה"ל קיבל את הבקשה שלי אז אני שמחה
הגעתי הביתה ולקחתי את פאג'י
הלכנו להר ליד בית שמש

ישבנו בתוך עשבים גבוהים
התחבאנו בתוך הירוק המדהים
בתוך הריח האוורירי המופלא!
ואז חזרנו הביתה
ושתיתי מילקשייק

Thursday, March 12, 2009

אני לא בדיוק יודעת איך, אבל אייל הרשה לי לנסוע לי-ם עם המלמ"טים במוצ"ש שעבר ולחזור ביום ראשון בבוקר. והיה הכי כיף שבעולם! כאילו, פתאום באמצע השבועיים במכינה, זכיתי בברייק מרענן מאוד עם גילעד! הפסק כזה באמצע הכל, ללילה אחד, ואז הכל חזר שוב לשיגרה וזה השאיר לי זכרונות כל כך טובים למשך כל השבוע


Sunday, March 01, 2009

אני לא יכולה לתאר
=)

Thursday, February 19, 2009

חזרתי מקמפוס נגב. חמישה ימים של כיף. היה לנו את יואב עם הג'יפ שלו. עם השפם שלו. הוא התחתן עם אהובתו בגיל 20 והם עדיין נשואים (הוא בערך בן 60). זה מזכיר לי את הנהג שהיה לנו היום בחזרה הביתה (בן כ50). הוא הראה לנו תמונות במצלמה שלו. "זאת אשתי אהובתי, אני מת עליה. אם חלילה משהו יקרה לה, אני הולך חצי שעה אחריה." בחזרה ליואב. ביום שלישי בערב הוא העביר לנו מור"ק מסביב למדורה על מלחמת יום כיפור. אני לא כל כך הייתי בפוקוס, אז אני לא זוכרת מה הוא בדיוק אמר, אבל לא נורא. דודו היה משוגע, כהרגלו. מסתבר שהוא ואייל הם חברי ילדות. דודו היה גר בילדותו בשכונה ד'. מישהו שאל את אייל "אז איך הוא יצא ככה?" (כמדריך טיולים, מורה לשל"ח, ובכללי אדם טוב) ואייל אמר "הוא באמת משהו מיוחד". לילה אחד (בעצם, באותו לילה) שניהם לימדו אותנו קצת הגנה עצמית, כשהאוכל התבשל על האש. באותו לילה אייל גם סיפר על החתונה שלו, ועל רות וקצת על תמרי. וייעץ לי (כשהיינו אני הוא ודודו מסביב למדורה בתחילת השמירה שלי בסביבות 10 וחצי) שאני לא אתחתן בגיל צעיר. ובאותה שיחה דודו גם אמר שחייב להיות שגילעד חמוד כי גם אני חמודה... ובבוקר שאחרי (היום בבוקר) הוא אפילו ייעץ לי מעיין ליד בית שמש ש"כדאי שאני וגילעד נלך אליו". בסך הכל:
דודו חושב שאני חמודה
אייל ודודו חושבים שגילעד חמוד (הם צודקים במאה אחוזים שלמים ומלאים בתותים וקצפת!)
דודו חושב שאני מחפשת מעיינות ליד בית שמש (הוא צודק)
חנה יודעת דברים חדשים עליי
לרוב האנשים אין באמת סודות כמוסים כמו שלי
אני בעצם לבד בזה
המדבר הוא מקסים
זהו.
היה טיול כיף מאוד מאוד!
אה, ועוד כמה דברים...
היה לנו גם את יואב הקטן שהיה עם יואב הגדול. אייל לימד אותנו שיר עם קפיצות, "שוק" (לימין) ו"מיק" (לשמאל). עכשיו אני ממש עייפה ועוד מעט אלך לישון

Sunday, February 15, 2009

היתה שבת פשוט כייפית! מדהימה!!
יווווווו
=)

Thursday, February 12, 2009

כבר מלא מלא זמן לא כתבתי.
אם אני צבע, אני כתום-ירוק.
אני ביום-אמצע כזה, בין ה-28 הארוך
לבין היום שבו אהיה איתך
אני צריכה שוב לזכור איך זה להיות איתך
ולהשתחרר מההרגל של לא לדבר איתך ימים שלמים
אני כמעט שכחתי איך אתה נראה!
הקטיעות האלה ברצף של הקשר שלנו מעכבות את התקדמות הקשר
וכל פעם מחדש
צריך להתקרב
כי הזמן הרחיק

Thursday, January 29, 2009

אני רוצה לכתוב לך שיר!
אני רוצה שיהיה לו לחן...
מגיעה לך מנגינה שתטריף את הנשמה
עם אושר עילאי,
ושתפרק את העצבות
והייאוש


Wednesday, January 28, 2009

כל פעם שאנחנו מסתכלים על משהו, כל הצבעים מתלכדים ביחד באותו רגע, כאילו כשאנחנו לא מסתכלים זה לא שם ואז כשמסתכלים זה נברא רק בשבילינו

כך שכל דבר שרואים הוא חדש

הוא יצירה מופלאה


***************************

כתבתי את זה עכשיו ללולה, ונראה לי שדי ניסחתי את זה טוב. זה משהו שאני מאמינה בו ותמיד האמנתי בו פשוט שעכשיו אני אוהבת את הניסוח הזה עכשיו

נכנעתי. אני רוצה לכתוב.
נפלתי לתוך הבור של המילים
זה יכול לא להסתיים.
לא משנה.
הייתי בצניחה של גילעד וזכיתי לראות את חיוכו ולהחזיק את ידו
למרות שזה רק היה לעשר דקות
אבל לא משנה.
העיקר שזה היה.
ואיך אמא שלו עצבה שחטפו אותו כל כך מהר ממנה,
שחטפו את החיילים מהוריהם.
היא אמרה שאפשר לעשות דוקטורט על מצב ההורים של חיילים.
ואביו, אביו גם עצב, אם אפשר להבין מה הוא הרגיש.
בנסיעה
הסתכלתי במראה מקדימה כדי לראות את העיניים שלו
לראות אם בנו ירש את שלו ממנו.
אבל הם לא היו בדיוק אותו דבר.
לא משנה.
היה יום יפה

רציתי לכתוב על מלא דברים.
בשבוע האחרון היה לי מלא לכתוב-
כל מיני ציטוטים
מ"ילדי הצל"
ומ"באדולינה"
אבל אין לי חשק לחזור לחפש את הציטוטים
ואין לי חשק לכתוב הרבה עכשיו.
מספיק חיוך וזה מבטא את הכל
אז הנה תמונה יפהפיה
וכל השאר הוא העתיד