בשבת שעברה הייתי בפסגות. היה כיף ומשמח למרות שחלק מהזמן הייתי שבוזה ועייפה ואפילו קצת עצובה. במוצש הלכנו למסיבת הגיוס של נצר ואז חזרנו בסביבות 11 והלכנו לישון כמה שעות לאחר מכן. בראשון בבוקר גילעד היה צריך לעלות על ה966 בשמונה וחצי אז החלטתי ללכת איתו (כי זה עובר דרך הבקעה). ירדתי מהאוטובוס, עם התיק ועם הכינור וחייכתי לגילעד שישב ליד החלון ואחרי כמה דקות הוא שלח לי הודעה שבא כתב לי לא להפסיק לחייך את החיוך הזה שלי! בקיצור, עליתי לארגמן והיו שם כבר כל האנשים שנשארו שם בשבת (ההסעה עדיין לא הגיעה). הלכתי לחדר אוכל וישבנו כמה מאיתנו לאכול עוגות שנשארו משבת ותוך כדי התחשק לנו ללכת למעיין כי זה היה יום חמים וקיצי. אז אחרי כחצי שעה ירדנו למפגש ציפורה ותפסנו טרמפ (אוטובוס) לעין הנצי"ב. שם היה כיף חיים! ממש אחד המעיינות היפים ביותר! נהניתי ממש! אחרי זה חיכינו כשעה לטרמפ חזרה ואיחרנו טיפה לשיעור של 4 אבל לא נורא. הטיול הזה למעיין התחיל את השבוע שלי בטוב!
עכשיו קראתי שוב סיפור של גילעד על "ביכורים" וזה נותן לי מוטיבציה גם לכתוב סיפור אבל אני לא יודעת על מה

וזוכר חסדי אבות

בתפילת ערבית אתמול בערב, קראתי את המילים האלה, ובהתחלה הענקתי להם את המשמעות הפשוטה של הדברים- ש"אבות" מתכוון לאברהם, יצחק ויעקב. אולם לאחר כמה רגעים של עצימת עיניים וחשיבה עמוקה יותר, פתאום חשבתי על זה שאולי אפשר להבין את זה אחרת:
כל משפחה, כל שושלת של משפחה, בנויה על גבי אלה שחיו לפני. אני באה מתוך שרשרת ארוכה של אנשים, אני למדתי מהם, גדלתי לתוך המנהגים שהם הנחילו לדורות שבאו אחריהם. אני שייכת להם והם שייכים לי ואבוי אם הייתי מוציאה את עצמי מהשרשרת היפה הזאת. אני נטועה חזק. אני לא נולדתי עכשיו לתוך עולם אישי שלי. אני לא לבד. אני שייכת לעוד אלפי אנשים לפניי, שבעזרתם אני קיימת. ולכן, כל מעשיהם הם חלק ממי שאני, אפילו אם איני מודעת לכך. "זוכר חסדי אבות"- כל החסדים של משפחתי לפניי, זכורים ברקמה שמחברת יחד את העבר וההווה. בתוך תוכי יש בי את הטעויות שהם עשו והמצוות שהם עשו והכל הכל נמצא איפשהו בי והם יעברו הלאה. לכן אני, כשייכת למשהו ארוך ואפילו נצחי, צריכה להיות אדם טוב לא רק בשביל מה שיש עכשיו, אלא בשביל כל אלה שיבואו אחריי.
[אני חושבת על הסיפורים שסיפרו לי על אנשים במשפחתי, כמו לשמל הסבתא-רבה שלי מרים (שעל שמה אני קרויה). ושמעתי על סבתא רבה אחרת מצד אמא שבזמן השואה לא עזרה בכלל ליהודים באירופה, וזה דירבן את אימי להיות פעילה כמו שהיא עכשיו. והכל הוביל לזה שאני עכשיו גרה בישראל ארץ הקודש, ויש לי את גילי, וביחד בעזרת השם נמשיך לחיות פה ולהפריח ולהנציח ולקדם!]
וגם בעניין הזה של היהדות וארץ ישראל אין ספק שאני שייכת לפתיל בוער ארוך של יהודים לפניי, שבעזרתם אני מי שאני, ואני כאן. וכאן אשאר.
ארץ ישראל שלנו לעד

כל דכפין יתי ויאכל כל דצריך יתי ויפסח

אנחנו קוראים על הכנסת אורחים בליל הסדר ואף פותחים את הדלת לכבוד העניים, אבל איך אנחנו יכולים לצפות שייכנסו כשבערב זה אנחנו לבושים בבגדים הכי חגיגיים ואוכלים את האוכל הכי משובח. אנחנו פותחים את הדלת ואומרים "תכנסו אלינו" אבל אנחנו צריכים לצאת אליהם. להביא אותם. זה מזכיר לי דבר נוסף. אין זה מועיל ללכת לשכונות מצוקה לכמה שעות, לצבוע קירות, לשתול פרחים וללכת. כדי באמת לעזור, צריך לעבוד עם האנשים ולא עם הרקע. כשמייפים את הרקע זה רק מייסר עוד יותר את הציבור האומלל. צריך אולי אפילו לגור בשכונותיהם, ולא להושיט עזרה מבחוץ. אבל גם זה לא לגמרי מועיל כי זה מדגיש את הפער ואת ה"עליונות" שלנו עליהם. למדתי השבוע שאולי הכי עדיף, במקום לרדת אליהם או לנסות להעלות את כולם אלינו, להרים מאיתם כמה מנהיגים קטנים שיחוללו את השינוי מבפנים, כמו למשל להקים סניף של תנועת נוער ולקחת מדריכים מתוך הקהילה.
אני חס ושלום לא באה בהערות נגד הוריי שעסוקים כל ימיהם (במיוחד אימי) בהתנדבות ונתינה. אני פשוט פורסת כאן רעיון שחשבתי עליו במשך השבוע. החלטתי שכשיהיה לי בית אני בע"ה אזמין אורחים ועניים הרבה. וצריך שכולם ידעו שגם הם יכולים אחרת.
כולם יכולים להיות חופשיים ומאושרים
הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך לחנך ילדים שלא דרך אלימות הם מנצחים וגם לא דרך התלוננות. כל אחד יכול להיות מלך ויכול להיות הכי שמח שאפשר

היה שבוע טוב בסה"כ:
אחרי פורים (המעפן)
גילי היה אצלי בשבת ואני אצלו במוצש
היינו במסיבתגיוס (עלהאש) של כמה חברים שלו מהיישוב
היה ממש כיף!
בראשון בבקר הוא עזב בסביבות חמש ואני בתשע.
אתמול טיילנו (המכינה) בין צור הדסה לכפר עציון
היום הטיול ממשיך אבל אני בבית
בגלל הרגליים
צה"ל קיבל את הבקשה שלי אז אני שמחה
הגעתי הביתה ולקחתי את פאג'י
הלכנו להר ליד בית שמש
ישבנו בתוך עשבים גבוהים
התחבאנו בתוך הירוק המדהים
בתוך הריח האוורירי המופלא!
ואז חזרנו הביתה ושתיתי מילקשייק

אני לא בדיוק יודעת איך, אבל אייל הרשה לי לנסוע לי-ם עם המלמ"טים במוצ"ש שעבר ולחזור ביום ראשון בבוקר. והיה הכי כיף שבעולם! כאילו, פתאום באמצע השבועיים במכינה, זכיתי בברייק מרענן מאוד עם גילעד! הפסק כזה באמצע הכל, ללילה אחד, ואז הכל חזר שוב לשיגרה וזה השאיר לי זכרונות כל כך טובים למשך כל השבוע