Saturday, March 28, 2009

כל דכפין יתי ויאכל כל דצריך יתי ויפסח



אנחנו קוראים על הכנסת אורחים בליל הסדר ואף פותחים את הדלת לכבוד העניים, אבל איך אנחנו יכולים לצפות שייכנסו כשבערב זה אנחנו לבושים בבגדים הכי חגיגיים ואוכלים את האוכל הכי משובח. אנחנו פותחים את הדלת ואומרים "תכנסו אלינו" אבל אנחנו צריכים לצאת אליהם. להביא אותם. זה מזכיר לי דבר נוסף. אין זה מועיל ללכת לשכונות מצוקה לכמה שעות, לצבוע קירות, לשתול פרחים וללכת. כדי באמת לעזור, צריך לעבוד עם האנשים ולא עם הרקע. כשמייפים את הרקע זה רק מייסר עוד יותר את הציבור האומלל. צריך אולי אפילו לגור בשכונותיהם, ולא להושיט עזרה מבחוץ. אבל גם זה לא לגמרי מועיל כי זה מדגיש את הפער ואת ה"עליונות" שלנו עליהם. למדתי השבוע שאולי הכי עדיף, במקום לרדת אליהם או לנסות להעלות את כולם אלינו, להרים מאיתם כמה מנהיגים קטנים שיחוללו את השינוי מבפנים, כמו למשל להקים סניף של תנועת נוער ולקחת מדריכים מתוך הקהילה.
אני חס ושלום לא באה בהערות נגד הוריי שעסוקים כל ימיהם (במיוחד אימי) בהתנדבות ונתינה. אני פשוט פורסת כאן רעיון שחשבתי עליו במשך השבוע. החלטתי שכשיהיה לי בית אני בע"ה אזמין אורחים ועניים הרבה. וצריך שכולם ידעו שגם הם יכולים אחרת.
כולם יכולים להיות חופשיים ומאושרים

הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך לחנך ילדים שלא דרך אלימות הם מנצחים וגם לא דרך התלוננות. כל אחד יכול להיות מלך ויכול להיות הכי שמח שאפשר

No comments: