Tuesday, June 30, 2009

עכשיו שקצת יותר רגוע לי בראש, ואין לידי את אח שלי על המחשב שלו, ואין אף אחד בבית חוץ ממני ומאחותי, נראה לי שאצליח לכתוב מעט. חזרתי לקן שלי אתמול. ומה עשיתי מאז שחזרתי? כתבתי מכתב לאלונה ומכתב לגיל, פרקתי (כמעט עד הסוף) את התיק הגדול ואת התיק הקטן שלי, סידרתי קצת את החדר, הוצאתי בגדים ישנים ממגירה אחת בשידה, אכלתי דובדבנים טעימים ומתוקים שהיו במקרר עוד מהיום שהם קטפו דובדבנים לפני שבוע וחצי בראש צורים, התחלתי לקרוא את "אמנות האהבה" החדש שלי שאחותי קנתה לי בחודש הספר (שנראה לי נגמר היום- זה הגיוני?), הכנתי לעצמי שני פרנצ' טוסטים אבל אחד מהם הייתי צריכה לזרוק כי היה בו יותר מדי שמן, תכננתי סופסוף את הטיסה שלי לארה"ב, העלתי תמונות לפייסבוק, וחוץ מכל אלה, לא עשיתי הרבה חוץ מלישון ולאכול.
חשבתי שאני לא מומחית בלספר מה עשיתי, שאני טובה בלספר על רגשות, אבל מסתבר שכרגע המצב הוא הפוך.
איך אני מרגישה? אינני יודעת. אני חושבת שאני מרגישה קצת עייפה כמו תמיד וקצת עצובה כי זה לילה אבל התחושות העיקריות הם לחץ/עומס ושמחה. לחצומס כי יש לי הרבה דברים שאני צריכה לסדר.
ועוד כל מיני דברים מטרידים אותי, אבל בסך הכל, אני (כמו שאמרתי) שמחה. וזאת משום שהשנה זכיתי להכיר אנשים מדהימים, אשר עם חלקם אני אשמור על קשר טוב, וטיילתי בארץ, ולמדתי, ויש לי את גילעד, ויש לי עתיד טוב (חוץ מהצבא, שיכול להיות טוב רק אם אני במאמץ רב אשנה גישה, אבל האמת היא שאני לא רוצה לשנות גישה, אני רוצה פשוט לא להתגייס, לעשות שרות לאומי ושנה הבאה להתחיל ללמוד אמנות. אבל מצד שני אני כן רוצה להתגייס... אוקיי, זה לפוסט אחר) ובמחד בלילה אני הולכת למסעדה חלבית עם המשפחה, שזה משמח אותי כי אני אוהבת ללכת למסעדות חלביות עם המשפחה!
יש לי מלא מלא לכתוב. אני רוצה לשמור העתק (לצלם במכונת צילום) את כל המכתבים שאני שולחת לחבריי/חברותיי מהמכינה, וכל המכתבים לגילעד, ולעשות מהם ספר. אבל מצד שני, לא טוב לחשוף את עצמי יותר מדי, כי חלק מהיופי זה שהדברים שמרכיבים אותי הם רק בפנים, הם מקבלים את עוצמתם מהיותם ביני לביני, או ביני לבין גילעד.
אז מצד אחד אני רוצה לפרוש את כל כולי בפני העולם כי יש רגשות שאני פשוט רוצה לשתף עם העולם (לדוגמא אם אני מתרגשת, אני רוצה שכולם יידעו, אבל אני לא יודעת למה אני רוצה את זה, זה מוזר. למה אנשים לא אוהבים להתרגש לבד? שאלה טובה...). אבל מצד שני, הדברים הם נשגבים רק כשהם בליבי ואני רוצה לשמור את המיוחדות שלי ואת הסודות שלי.
אני אוהבת כשדברים הם לא משולמים. כאילו המושלמות נמצאת בחוסר-המושלמות. אז מצד אחד אני לפעמים בתוך-תוכי מתבאסת שלגילעד כתיבה זה לא ה-דבר, ושהוא לא באמת יכול לעזור לי מבחינת הכתיבה שלי (במובן הטכני. במובן ההשראתי הוא כמובן יכול!) אבל מצד שני אני ממש שמחה שזה כך, כי לא כיף אם היינו טובים בבדיוק אותם תחומים. ואולי בכך שהוא שונה ממני, אולי עצם זה שהוא רוצה רק בטובתי ולא בטובת אסתטיקת הכתיבה, זה יעזור הכי הרבה, ייתן הכי הרבה השראה ותמיכה, אולי זה הרבה יותר טוב מאשר אם הוא היה מבין בזה ומעיר לי ומבלגן לי את כל המחשבות בעוד מחשבות. אז הפשטות שלו באמת תעזור לי להצמיח משהו.
אוי, כמה שאני אוהבת אותו!
מעבר לכך שהוא טוב בשבילי, הוא פשוט טוב. כבן אדם. אז אני יודעת שאפילו אם נמצא תחומים שבהם ממש לא נסתדר (וכבר מצאנו כאלה), נסתדר בכל מקרה, כי ככה הוא. הוא פשוט סבלני, ולא עקשן כשזה טובתי לעומת טובתו, והוא פשוט, ושקט, ורגוע. באמת, מעבר לכך שאני אוהבת אותו ומאוהבת בו בתור בן-זוגי לחיים, הוא אחד מהאנשים הכי (איך אפשר להגדיר?) טובים שנתקלתי בהם בחיי. ואם משהו חס ושלום יקרה לו בצבא, אני לא רק אאבד בן-זוג, אלא כל העולם כולו ואני בפרט יאבד מישהו יקר ומקסים ומתוק כדבש. הבנתם? כל העולם הבין?! אני רוצה שכולם ידעו! שלא יתנו לו למות שם בצבא! כי הוא חשוב לי ולעולם.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
זהו, הסתיימה שנת המכינה. שנת גדושה (אבל לא מספיק גדושה לרצוני) בלמידה, עשייה (לא מספיק עשייה), טיולים, חברויות (שחלקם יישארו איתי), ועוד המון דברים... מדריכה מקסימה שאין כמותה בכל העולם, מושב מהמם שלא הייתי באחד כמותו מימיי. היו הרבה אכזבות, אילוצים, תסכולים, רגעי עצלנות ועייפות. והיה גם כיף, מרומם, מחונן, מכונן, משמח, מרגש. בכיתי לפעמים, אבל לרוב הייתי שמחה. כשבכיתי זה היה בגלל אחת משתי סיבות: או תיסכול או אכזבה מאנשים במכינה. דברים אחרים לא כל כך הציקו לי השנה. כשאנשים היו רעים שם, זה גרם לי לעצב. כמה פעמים אנשים גם היו מפליאים ומקסימים, וזה גרם לי להתרגש. יש מלא דברים שאני אתגעגע אליהם... והרבה הרבה אנשים שאני אתגעגע אליהם. זה יהיה קשה קצת, וגילעד אולי יחטוף ממני קצת בכי וגעגועים, ובסופו של דבר, הוא גם עבר את זה, עבר את הסוף של זה, את הגעגועים (שהוא עדיין חש) ואת הכל...
יש לי עוד דברים טובים שמחכים לי בעתיד, דברים חדשים ומאתגרים, דברים מרגשים ומרוממים. יש לי אהבה, והיא תנצח את כל המכשולים. יש לי הרבה אהבות, ובעז"ה הם כולם ביחד יעזרו לי להילחם בכל המרץ ובכל הכח הטמון בי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
יש לנו יותר כוח ממה שאנחנו חושבים. אנחנו צעירים ויש לנו בפנים המון, המון אנרגיות לא משומשות.
אפשר להתשמש בהם. מה שאני כותבת זה בהשראת מה שגיא-צבי מינצ אמר.
גיא-צבי מינצ ושירה מינצ גרים בבת-עין, והם מהווים בשבילי השראה מרובה.
תפילתי היא שאני אזכה לממש את הכוחות והאנרגיות שלי לדברים חיוביים ומשמחים ומספקים!!!

לילה טוב

No comments: