Tuesday, September 29, 2009

We are so different.
The similarities between us are only results of points in which we are different.
I didn't foresee at the beginning that we would have to work on it so much.
But I know that in the end it will be so wonderful, that it's worth all the effort and patience.

I wonder...
After you don't see someone for a while, even if it's the love of your life or someone you've known forever, the first seconds back with them are a little weird, and then slowly you get reconnected. So I wonder if it's like that with married people too (well, I suppose it is, because you don't all of a sudden become someone else when you get married) and if it's like that on your wedding day, after you haven't seen him for a week. If there's that moment of awkwardness, even though it's a day of fundamental connection and unity, when everyone is there just to celebrate the Two of you becoming One.

Monday, September 28, 2009

יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו

Wednesday, September 23, 2009

I'm really, really worried. More than any other time before.

Monday, September 21, 2009

My fingers move along the page, right to left, and my eyes dart from word to word, each word streaming itself into my soul, sewing itself into the existing ideas and thoughts. I thank G-d for the recent realization that popped into my head and excited me.
(Both Chana and Miriam [I'm named after both] were poets in Tanach. How wonderful!)
My voice is silent, swelled in the heat and moisture of a serene screaming heart.
My gratitude is immense. So is my happiness,
although it is quieter, embroidered into the walls, the rain.
I am the sum of all the fragments around me,
The blend of all the colors swarming in and out of a windowed world.
Beauty in, beauty out,
Frustration, patience.

My fingers move along, my eyes gaze, my heart feels and rises,
Into overfilled heavens of realization, of youth, of so, so many paths untaken and yet to be taken.
Smashed, abundant past, puzzled, rebuilt in the schemed years of dehydrated suffering.

At night I lay awake, my pain adhering to the ceiling, grasping onto me, strangling me.
SCREAM. As quiet as a bird swooping in the night's air. Silent.
He's there, asleep, and I cannot sleep, cannot sit, cannot stand, I have choked
In my words,
Drowned in all I want to say.
Smothered into a square of a secretive history
In a small body, wanting to feel.

Tuesday, September 15, 2009

I started reading The Prince of Tides in Delray Beach (Florida) and then brought it home with me and now continue reading it. Conroy's usage of words is of high accuracy and beauty to the deep complex world of human emotion. His writing grants me so much inspiration, so now I feel, listen and smell harder when I try to convert an emotion into words, trying to grasp the very fine nuances of my surroundings. So now my perception is deeper, and hopefully my writing ability is also progressing.
My mechina [*מכינת "עמי-חי" - מכינה קד"צ למנהיגות ציונית חברתית*]
has moved from מושב ארגמן בבקעת הירדן to קיבוץ כרמים ליד מיתר, קרוב לבאר שבע.
Two other בוגרים and I went last week to help out with whatever needed to be done- cleaning, organizing, etc.
שני מישורים:
האחד- בילינו עם החניכים והמדריכים. ישנו אני וחגית בחדר של המדריכה יעל, היינו ממש חלק מהצוות, וזה היה מוזר כי אנחנו גדולים מהחניכים רק בשנה ושנה שעברה היינו בעצמינו חניכים! אבל לשבוע הזה היינו שווים למדריכים, והחניכים תפסו את זה ככה (עד כדי כך שפנו אלינו עם טענות ובקשות כמו, "האור בשירותים לא עובד", "אין לנו מזוזה על הדלת").
השני- בילינו עם הטבע, עם הקיבוץ המקסיםמדהים! ממש הרגשתי בנופש- עזרתי כשהיה צריך, נכנסתי לשיעורים שלהם אם היה בא לי, אבל לרוב פשוט ישבנו בחוץ על הספסלים, דשא, נדנדות (גדולות, מעץ) ונשמנו את האוויר המרגיע, קראתי, כתבתי, צילמתי, שמעתי מוזיקה. ואף פעם לא חם מדי- מזג האוויר מצוין!
In most beautiful places that I find myself in, I tell myself it's really relaxing but in fact that serenity doesn't come automatically. Even when I'm sitting on grass, under a tree, I sometimes have to tell myself, "ReLaX!" because my mind is still fluttering around other realms.
But here it was different. Here it just swept me into it, without any willpower or special request from the wind or from myself.
I sat there and breathed. And it made that week beautiful.

Tuesday, September 01, 2009

לרגע נבהלתי כל כך!
היא התקשרה ולא עניתי. העור שלי נקרש, נהיה לבן. סגרתי הכל, רצתי לחדר. לא עניתי. ראיתי את השם שלה על המסך, מתקשרת מתקשרת. לא עניתי. פחדתי שמשהו קרה לו. שהוא עשה משהו לעצמו.
אז לא עניתי, וישר התקשרתי אליו.
כמו בפעם ההיא- כשהיא השאירה לי הודעה, ונכנסתי גם אז לפאניקה. לא הקשבתי לההודעה עד שהתקשרתי אליו. עם כל צלצול שעובר והוא לא עונה אני נחרדת, מריצה מחשבות איומות בראש, אבל חושבת- אם הוא מת, היו מכבים את הפלאפון שלו. זה מצלצל, אז הוא חי. והוא עונה, כמרחוק, אינו יודע את הייסורים שהרגע עברתי.
זה קורה מידי פעם. ואיכשהו אני תמיד ממשיכה, קמה בבוקר כאילו שהלילה שלפני לא היה שחור כמו שהיה