Tuesday, September 01, 2009

לרגע נבהלתי כל כך!
היא התקשרה ולא עניתי. העור שלי נקרש, נהיה לבן. סגרתי הכל, רצתי לחדר. לא עניתי. ראיתי את השם שלה על המסך, מתקשרת מתקשרת. לא עניתי. פחדתי שמשהו קרה לו. שהוא עשה משהו לעצמו.
אז לא עניתי, וישר התקשרתי אליו.
כמו בפעם ההיא- כשהיא השאירה לי הודעה, ונכנסתי גם אז לפאניקה. לא הקשבתי לההודעה עד שהתקשרתי אליו. עם כל צלצול שעובר והוא לא עונה אני נחרדת, מריצה מחשבות איומות בראש, אבל חושבת- אם הוא מת, היו מכבים את הפלאפון שלו. זה מצלצל, אז הוא חי. והוא עונה, כמרחוק, אינו יודע את הייסורים שהרגע עברתי.
זה קורה מידי פעם. ואיכשהו אני תמיד ממשיכה, קמה בבוקר כאילו שהלילה שלפני לא היה שחור כמו שהיה

1 comment:

*Astrea* said...

i didnt realize how hard it was for you