Friday, November 20, 2009

In the army now...
It's going pretty well. It's better than I expected. Some of it (a lot of it) is actually enjoyable and I think I'll miss it in the future. Some things are hard and I cried a little bit, but then it was over, and I was fine again. I try to remember why I'm doing this and what a great thing it is. That's actually the only reason I'm in the army. Everyone's only reason.
The girls are amazing. The mefakdot are amazing. The food is good.
Curtains in the shower even! hehe
Anyway, I hope I'll be able to stay this upbeat throught the whole basic training (2 weeks) and the course (2 1/2 months).

שבת שלום

Monday, November 16, 2009

I cant just live a normal life of job;home;kids. No!
I must be moving around in blobs and swirls.
I want to meet artists, to work with them,
To get higher, higher inspiration,
higher ability, higher production,
higher satisfaction.
Places, lots of places.
Sun, skies, forests.
I want to live in Africa for a year.
Live in the desert,
In the world, in and out and in.
All over.
I want to travel
And find my colors and new colors
In all the places and people.
Meet different people,
Interests, passions.
I have to be all over, learn from it all,
From them all,
from everything.
When I'm out of the army
And we're married
We won't live a regular, boring life.
Maybe at the beginning-
We'll live in Jm,
But not for long.

Tuesday, November 10, 2009

איך כתוב על יעקב "ויחשבה למעט" לגבי השנים שחיכה לרחל? כי כל רגע במשך אותם השנים, הוא אהב אותה כל כך. לא חיכה לסוף 14 השנים כדי לאהוב אותה. לא. לאורך כל הדבר אהב אותה, וכך השנים נדמו כאילו טסו...

ואני מחכה ומחכה שכבר נהיה ביחד, ופתאום אני מסתכלת על הקיר הורוד ורואה שאני אוהבת אותו כל כך, שאפילו כשאני עצובה, העצב נמחל קצת בזכות השמחה. אני שמחה כי אני אוהבת אותו. כי יש לי אותו. זו זכות, זו ברכה! אני שמחה כי אנחנו הולכים לחיות את כל החיים שלנו יחד. ויש לנו עוד כל כך הרבה שנים לפנינו, אז למה אני מבכה על כמה שעות\ימים שאי אפשר לדבר איתו? נהיה ביחד עד הסוף, יהיה זמן לכל המילים שלי. אני שמחה בגלל כל העבר המשותף שלנו, בגלל ההווה המרתק והמרגש, ובגלל העתיד (שיבוא עלינו לטובה, בעזרת ה'). בזכות אלו אנו נגאלים.
הלוואי ואזכה באמת כל הזמן למשוך את השמחה הזאת לתוך הכל!

ברוך השם

Wednesday, November 04, 2009

Somehow I again become an artist. Strange, slanted, absurd, real, lovesick, devoted, wordfull, frustrated, drowning in a glow, overloaded, inspired, wired, raging, stormy, colored, smashed in the ultimate reality of the insane, creative, hurricanic. That's me.
I'm driven by the color, the angle, the fascination, the nostalgia, the emotion.
And now, that regular me is a rare me. I used to be like that all the time, when I spoke to them, they slanted me into myself.
And now, with him, I'm a little different. Less frustrated, more calm.
Is it better, or worse?
It makes me less wildly driven,
But sometimes I talk to them online and I become my old self and then I'm just crazy again.
I love the crazy me. And I love the calm me.
אני יודעת שאני משוגעת לחלוטין,
אבל יום אחד,
לפני כמה שבועות,
לקחתי נייר עבר
ועיצבתי הזמנה-
איך שאני רוצה שהיא תיראה
וצבעתי עם צבעי עיפרון

A fugitive of prospects

Winter is here, and with it- words...

Lonely together,
Something disallows us to touch,
And yet, night has us giving in,
What should we do?
We run undercover before the clouds of our minds
start pouring sadness over us,
We find a hug
And both shelter under it together,
It saves us
From the wrath of a thunderstorm of emotions
From a silent hurricane of despair.
In the winter, when we're cradled inside the house, our thoughts flutter inside our four walls, and even when they evaporate, they hit the ceiling and come right back.
In the summer, though, outdoors, our thoughts and ideas evaporate into the entire world, and may never find their ways back to us again...
Winter is for couples-
To concretize and express their hearts
To simmer their ideas
In each others pockets, hands and minds,
To let their truth be told,
To sit together and be cradled
By four walls of creativity.
Winter is for couples.
The tears of heaven soften their dry hearts
And they can hug and feel again,
Now that clouds are over them
Smacking rain against their windows.
My window protects only one refugee: Me.
Without you.
In two years our winter will be how winter is meant to be!
The winter merges us into one being,
Into an intimate heart of summer, fall and Truth,
Love, remission, inspiration, creativity.
Kiss, hug, everlasting lust and insanity,
Under cloudy skies:
The heavens are crying
from joy with us,
Sending forth rain-tears down onto Mother Earth,
Into us again.
We're here, together,
One unit separated into two; split.
Come back come back come back!
I'm waiting,
Staring at the wall,
Until you come back.

I'm desperate, I'm obsessed.
הדבר היחיד שאתה לא עושה זה כתיבה. אתה לא עוסק במילים כמוני.
אני מצליבה אותן, רוקמת בהן, תופרת, מנתחת, בונה מהן.
אני מפרידה, שוזרת אותן יחד שוב בתבניות עומקות ואמיתיות.
אתה לא משתמש במילים כמוני.
המילה בשבילי היא הפתח לאמת, היא פוצחת את המנעול לליבי, לעולמי.
אני נלחמת בעזרתה, מוגנת על-ידה. היא איתי יומם וליל, היא אני.
היא החלומות, הסודות, הערגה, היאוש.
אצלך זה לא ככה. אצלך הכל הרבה יותר פשוט.
אין לך את חרב המילה בכיסך, אתה לא מחובר לה,
לא נתון לה, והיא לא שפחתך כמו שהיא שפחתי.
הגשם עדיין לא פצח דרך העננים, אבל השמים קודרים וקרים ושוב יש בליבי תחושה חמימה ונעימה. אני הולכת לכיוון ביתך ודמותך באה לעברי כמלאך הלילה שבא לעטוף אותי בעוד יותר חום וביתיות, לאמת את שימחתי. אתה מחבק אותי שם באמצע השביל, מסביבינו עצים הרוקדים לקול נשימותינו העליזות, אנחנו אוהבים כל כך.
החורף מביא את השירה.
המילה שוב קורעת דרך נימי ליבי, דרך מחסומי שריריי.
המילה תהא לעולם מונחת עכשיו על הדף.
החורף מביא את השירה.
עמודים על גבי עמודים נרקמים מלפניי,
אני רכונה מעל הדף, ובחוץ הגשם יורד והקור סוחף,
אבל אני חמה בתוך ביתי
והעט רוקד מול עיניי
ואני מייצרת שורות של אמת
על גבי הקוים הכחולים.
זאת האמת שלי. זאת האמת.
תבוא, תחבק אותי חזק.
החורף מאיים עליי,
הבדידות מנצחת. הגעגוע.
תבוא, תבוא,
לא רק זה.
תאהב אותי,
תן לי לבכות מרוב אושר
כמו לפעמים
כשדמעות נוצצות על פניי בחושך,
ואתה מחייך, ואוהב,
אז תבוא בבקשה,
הספיק לי להיות לבד,
מעתה- תבוא,
בוא נהיה ביחד לעד,
תחבק אותי
בחיבוק של נישואין, סוף-סוף.
הגיע הזמן.
רצף, שוני, שינוי, בנים שהיו:
1\ השחור שגלש מעל ים כחול וסוחף.
אתה, עם המילים, השורות, השירים,
2\ השמחה, ההפתעות שריתקו ולפעמים הרחיקו,
הנשיקות שהיו פעם, ופעם לא.
הכהות, הקהות, הריחוק, הקירוב,
הלבביות, אי הודאות, האהבה.
3\ החצץ, ההליכות, הידיים שהחזיקו,
הריח של הלילה,
תחושת המצפון- זה לא נכון...
החיבוקים- תעזוב אותי...
זה היה, זה היה.
1\ השחור, הכחול, הקרח, האמת.
2\ האהבה, השמחה, התסכול, האשליה.
3\ השקר, ההתחמקות, החיבוקים.
זהו לעכשיו

*i need to add the other poem from the paper

אני אוהבת אותך

Tuesday, November 03, 2009

נראה לי שאצלי כל קשר השאיר כתם מובהק על ליבי כי באותו זמן לקחתי את זה ברצינות, רקמתי את זה לתוך הווייתי, ממש תפרתי את עצמי בתוך זה ואת זה בתוך עצמי עד שזה נהיה חלק בלתי נפרד ממני. חתמתי את ליבי על הקשר, על האדם, נסחפתי לגמרי, נתתי את כל כולי לתוך זה, התמסרתי.
האמנתי באותו זמן שהאהבה הזאת היא חשובה מאוד,
עד כדי כך שעכשיו אני לפעמים שוכחת עם הוא גילעד או אם קוראים לו משהו אחר. או למי אני שייכת. רגע, אני עם גילעד? אני לא עם נתי? איזה מוזר לפעמים.
אבל בסך הכל אני שמחה שאני כזאת, שאני אורגת חוויות עמוק-עמוק לתוכי, שאני רואה את הכל כמשהו רציני וחשוב ומחכים, אפילו שזה גורם לי להתבלבל לפעמים
love the winter, the beatuiful smell of rain, the hot chocolate, the sweatshirts, the coziness. The doing art projects in my room, the scrapbooking for hours, the writing writing writing, the reading, the loving and the thinking