Wednesday, October 28, 2009

עוד לא סיפרתי על הערב שהתחיל מר ועוקץ והסתיים בשמחה חסרת-מילים של הלילה.
הזמן: מוצ"ש שעבר
המקום: כאן, בביתי
חיכיתי כל השבת לדבר עם גילי, והנה סוף סוף יוצאת שבת, השמים הופכים משמי קודשין לשמי חולין והלבבות הטהורות פורשות כנפיים ובמקומן באות לבבות השבוע: מלאות במחשבות ובחרדות.
אני ממהרת להתקשר אליו, כל כך שמחה שהוא עונה לי ("שבוע טוב, מתוקה!") אבל עד מהרה הוא אומר לי שצריך ללכת (אבל שעוד נדבר הערב) ולפני שהוא הולך הוא מבקש שאעדכן אותו בקשר למה שאני מחליטה לעשות הערב. אני שואלת למה? (אולי הוא מתכוון להגיע לפה פתאום?) אבל הוא ממש ממהר והולך...
בקיצור, עוברות כמה שעות שבסופן אני ע-י-י-פ-ה וגילי כותב לי בינתיים שאי אפשר בסוף לדבר הערב ואני נכנסת למצב 2: מצב עצב, ומסבירה לו (בהודעות טקסט) שחשבתי שהוא בא, ושממש חיכיתי כל השבת לדבר איתו ושעכשיו אי אפשר לדבר?!
ב12 אני כמעט נרדמת ומקבלת הודעה ממנו:
"אולי באמת הגזמתי הערב, אבל אם הייתי בחוץ עכשיו היית פותחת לי?"
והתקשרתי אליו והוא אמר לי לרדת למטה ולפתוח את הדלת...
השאר זכור ושמח ומרגש מאוד

ממש יצא מעולה, כי הוא סגר שבועיים וממש הייתי צריכה אותו.
ובסוף הלילה הוא אמר לי: "אמרתי לך, כל מה שאת רוצה מתגשם. ככה זה כשאת נסיכה"
חיחי

Wednesday, October 21, 2009

צבא צבא צבא


אני מנסה לא לחשוב עליו כמה שאפשר כדי לא להתחרפן שאי אפשר לדבר איתו.
אז אני עושה כאילו שהוא לא קיים- חיה את חיי בלעדיו. זה קשר זה?
אוף כפול
אין לי מה לעשות בלעדיך. אני חסרת חיים, חסרת מוטיבציה.
קמתי ב6 בבוקר מסיוט והתקשרתי אליך פעמיים אבל אז כשהתעוררתי שוב ב9 נזכרתי שאתה בשטח ושיש לך איתך רק את הפלאפון השני אז התקשרתי פעמיים לשני אבל לא ענית, כי אתם עושים כל מיני דברים בשטח.
חלמתי שניסיתי להתקשר אליך מלא ושממש דאגתי ובסוף הסתבר שאתה נהיה חרדי (אין לי מושג מה הקשר, אבל בקיצור- שאתה מתנתק ממני) וכל הזמן בחלום אמרת "נדבר על זה" אבל פשוט רצת ממקום למקום ולא התייחסת אליי ולא דיברת איתי על זה. זה היה החלום. ועכשיו כל היום אני בטח לא אוכל לדבר איתך אז יש לי עדיין את הטעם המר מהחלום, את הנואשות הזאת לדבר איתך ולשמוע ממך שמה שחלמתי הוא לא אמיתי, למרות שאני יודעת שהוא לא, אבל ככה זה עם חלומות: הם חורטים משהו בראש ואז צריך ממש לדבר עם הבנאדם כדי לשנות את התחושה.

לפעמים אני חושבת שאולי אני ממציאה את הבעיות והגעגועים, כאילו כדי לספר אחרי זה כמה קשה לי. אז אני מנסה להתנתק מכל רגש מומצא ולהרגיש רק את מה שאני מרגישה, אבל זה קשה. אז אני אומרת לעצמי- טוב, אני לא מתגעגעת ולא קשה לי. אבל אז אני כבר לא מרגישה מיוחדת, כאילו- אין לאף אחד סיבה לרחם עליי. ואולי הכל מסתכם בזה? ברצון האגואיסטי שלי לרחמים?
אוף

Monday, October 19, 2009

אביר קטן ומאוהב
בפתח ליבי נמצא
מבקש לקחתני על סוסו הלבן
ולברוח איתי בריצה

לגמול לי את כל החסד והטובה
שישותו יכולה לתת,
הוא עמל וטורח ללא הפסק
עד שעל מיתרי ליבי פורט

מכתיר אותי הנסיכה
והוא הנסיך הפשוט.
רוקדים בשדות, בין הרים ופרחים,
תחת שמים של אחווה ורעות

יומם וליל הוא מגן
עליי, עלינו, על הכל
מאפשר למילותיי לנוע פתאום
בצליל ובזמרה כפס-קול

Sunday, October 18, 2009


אני שומעת שיר ואני מזילה דמעות
ואין לי למה להיות עצובה
אבל המוזיקה פורטת על מיתרי הנוסטליה ופותחת מגירות שלא ידעתי שהיו קיימות
ומוציאים ממני רגש דמוי-ייאוש ועצב.
___________________________
הוא התלהב מהרעיון של ר' אריה לוין שהתייחס לאשתו ולו כישות אחת- "כואבת לנו הרגל", וכו'.
אז הוא מדבר ככה לפעמים ואני ממש אוהבת את זה:
"עוד מעט נקבל את המשכורת ויהיה לנו 1,000 ומשהו שקל..."
ואני לא זוכרת מה עוד אבל יש עוד...

אני כל כך אוהבת איך שהוא מתייחס לדברים ומדבר על דברים. על כל דבר הוא מדבר בצורה הכי נכונה והכי מכובדת, זה ממש מעורר השראה. ופשוט איך שלפני כל דבר שהוא עושה או כל החלטה הוא חושב מה הכי נכון. לפעמים זה אפילו משגע אותי. לפעמים המוסריות שלו מכה אותי בהפתעה ומעליבה אותי לרגע אחד עד שאני מתאוששת ונזכרת שהוא צודק ושנשאר לי רק ללמוד ממנו: שלפעמים אנחנו צריכים לוותר על הנוחות והאנוכיות שלנו כזוג כדי לעשות את מה שנכון וטוב כלפי אחרים.
אני כל הזמן לומדת ומשתפרת כשאני איתו.
אני לא טובה כמוהו. הוא כל כך טוב. בנאדם פשוט טוב. אין לי עוד דרך לתאר את זה

It reminds me of my favorite book, Walk Two Moons (it's about time I quote the book):

Chapter 18: The Good Man

I should mention my father.
When I was telling Phoebe's story to Gram and Gramps, I did not say much about my father. He was their son, and not only did they know him better than I, but as Gram often said, he was thel ight of their lives. They had three other sons at one time, but one son died when a tractor flipped over on him, one was killed when he skied into a tree, and the third died when he jumped into the freezing cold Ohio River to save his best friend (the best friend survived but my uncle did not).
My father was the only son left, but even if their other sons were still alive, my father might still be their light because he is also a kind, honest, simple and good man. I do not mean simple as in simple-minded--I mean he lies plain and simple things. His favorite clothes are the flannel shirts and blue jeans that he has had for twenty years. It nearly killed him to buy white shirts and a suit for his new job in Euclid.
He loved the farm because he could be out in the real air, and he wouldn't wear work gloves because he liked to touch the earth and the wood and the animals. It was painful for him to go to work in an office when we moved. He did not like being sealed up inside with nothing real to touch.
...
My mother was right when she said my father was good. He was always thinking of little things to cheer up someone else. This nearly drove my mother crazy because I think she wanted to keep up with him, but it was not her natural gift like it was with my father. He would be out in the field and see a flowering bush that my grandmother might like, and he would dig the whole thing up and take it straight over to Gram's garden and replant it. If it snowed, he would be up at dawn to trek over to his parents' house and shovel out their driveway.
...
I had never seen him angry. "Sometimes I don't think you're human," my mother told him. It was the sort of thing she said just before she left, and it bothered me, because it seemes as if she wanted him to be meaner, less good.
Two days before she left, when I first heard her raise the subject of leaving, she said, "I feel so rotten in comparison."
"Sugar, you're not rotten," he said.
"See?" She said. "See? Why couldn't you at least believe I'm rotten?"
"Because you're not," he said.
...
It nearly killed my father after she left, I know it, but he continued on doing everything just as before, whistling and humming and finding little gifts for people. He kept bringing home gifts for my mother and stacking them in a pile in their bedroom.
.......


בשבת היינו רק שנינו בבית. המשפחה שלו היתה אצל סבאסבתא שלהם. תוך כדי שהערב ירד והחשיכה נמסה לתוכינו, הבנו פתאום שזאת ממש הזדמנות לחוש איך זה להיות פשוט זוג. רק שניים. בלי אף אחד אחר. וזה נהיה שקט מדי לפעמים. מדי פעם היה טיפה בודד בבית גדול- אם זו היתה דירה קטנה ייתכן והיה שונה. היתה שבת מקסימה, אכלנו ארוחה אחת לבד ואחת אצל חבר. בישלנו בעצמינו והיה ממש טעים, נחמד ואינטימי. שולחן קטן. אור אחד מעלינו. חושך בחוץ. היה כל כך רגוע... הרגשתי שיש לי את כל השבת לדבר אז בארוחה לא הרביתי במילים אבל הסתבר שאחרי זה לא היינו רק שנינו כמעט כל השבת.
אבל גילעד צודק:
גם אם נדבר כל היום וכל הלילה (מה שלא אפשרי, במיוחד בגלל שהוא תמיד עייף מהצבא ונרדם מייד...),
עדיין יהיה לי עוד להגיד, לספר, לשתף ולהתייעץ, בצורה נחוצה.
אני עדיין ארגיש מתוסכלת שנשאר בי מלא שלא יצא עכשיו לאויר העולם

בזה אנחנו מאוד מאוד שונים:
גילי יכול להסתדר ולשמוח בכל מצב. אם נדבר, אם סתם נשב ונסתכל אחד על השניה, עם נחשוב בדומיה, הכך יהיה בסדר מצידו.
אבל איתי- אני פשוט כל הזמן רוצה לדבר- יש לי כל כך הרבה בתוך הראש, שלעולם הדיבורים לא מספיקים.
והוא נרדם כל כך מהר! אבל זה לא אשמתו. הוא ישן בממוצע אולי 4 או 5 שעות בלילה... שבוע שעבר ישן בערך שעתיים כל לילה... אז אין מה לעשות עם זה עכשיו. אמרתי לו שאי אפשר להתחתן בצבא כי הוא ירדם לנו בחתונה. וחוץ מזה איך אפשר בכלל להתחתן בצבא? הרי הוא רוצה להיות מעורב בתכנונים. וגם אני- אני אהיה בצבא. אז מי יארגן? אפשר להתחיל עכשיו- לעשות קצת כל סופשבוע ולמרוח את זה כך שכשנתחתן הכל יהיה מוכן... וואלה לא חשבתי על זה. זה רעיון טוב!

אבל אני לא מוכנה להתחתן.
כשהיינו בשבת לבד בבית הרגשתי פתאום שאני לא מוכנה עדיין לעזוב את הבית. ומצד שני כל כך רוצה לחיות מעתה ועד עולם עם גילעד.

אולי על ההזמנה לחתונה, איך שאנשים שמים פסוקים/ציטוטים, נכתוב:

זה סימן שאתה צעיר / גידי גוב

אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח,
אם בלילות אתה שיכור מן הירח,
אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת
ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם לא איכפת לך לצאת ולתעות בדרך,
אם בשדות אתה קוטף מדי פעם פרח,
ואם כשכבר חורשים,
סוף סוף, את השדות האלה
אתה אולי הולך בטל אך לא הולך בתלם...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם שפת הים עוד רגילה לסנדליך,
אם לפעמים אתה יוצא עוד מכליך,
אם טיפ טיפת חוצפה מן הנשמה שלך לא פגה
ואם עוד בינתיים לא קראו לך להג"א...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם עוד מושכים אותך שירים וגם גיטרה,
אם צועקים לך: "זה נוער, זה? - זה בררה!"
ואם עוד בחורות ברחוב עושות לך עיניים
ויש לך זהב בלב - ולא בין השיניים...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית,
אם לא טעמת עוד הכל ועוד לא ניסית,
ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת
שלא הכל צודק, ושיכול להיות אחרת...

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!

Tuesday, October 13, 2009

never heard this word before. Is on Joe Cocker's wikipedia page, associated with his hand movements

Idiosyncrasy:

from Greek ιδιοσυγκρασία, idiosyngkrasía, "a peculiar temperament", "habit of body" (idios "one's own" and syn-krasis "mixture") is defined as an individualizing quality or characteristic of a person or group, and is often used to express eccentricity or peculiarity.

Idiosyncrasy defined the way physicians conceived diseases in the nineteenth century. They considered each disease as a unique condition, related to each patient. This understanding began to change in the 1870s, when discoveries made by researchers in Europe permitted the advent of a 'scientific medicine', a precursor to the Evidence-Based Medicine that is the standard of practice today.

Starting from today

I pick up a wad of white fur that's floating along the floor. I place it in the garbage, on top of the humongous pile of tissues, but quickly take it out again, try to savor it. What will I do with it? I ask myself if I should throw it out. The dilemma frustrates me; I don't know what to do. When one day he dies (our cat), will I be sad I don't have a piece of fur to feel between my fingers, or will a wad of fur just make me miss him more? Should I place it back on the floor now, so that maybe someone else will solve the problem themselves, or should I take the responsibility of being the decider of the fate of this cotton-looking soft, soft fur? I feel it a little more and float it along my cheek, and then put it back in the garbage pail. Bye-bye fur. Bye-bye sentiment.
Hello Life.
*************
I have unfinished beginnings in so many fields of art: Unfinished paintings that are standing together against a wall with the finished ones; Ideas floating in my room, filling up every niche already but never being taken seriously; sculptures in my head that need to be made; Books waiting to be published: Words and words and words all around, in the closet, in my brain, on my blog, scattered like messy civilians all doing something different and belonging somewhere else; An existence that seems so wonderful and complex until I try to place it down on paper. Then it seems nothing.
הכל הבל הבלים
*************
I sit on my bed, not sure what to do, where to move. The weight of my unsure mind is pushing me down, holding me in place. Every move is a move I've made before and didn't get anywhere with. The ceiling and walls are the same as always, and I wonder if maybe I need a new background, even though I feel like my room is so full of my own little inspiration and creativity?
Maybe it's time to have my own home, even though I feel like this place is such a wonderful place. I suppose I'll never really know until I dare to do such a thing as get married and move away.
And I've realized that I need a partner with me. I get lost alone, I'm unmotivated when I'm alone, I'm stuck. Completely stuck, going in circles.

With every passing day, I feel more useless and more dry and more lonely.
ע-ד מ-ת-י א-ו-ג-ו-ס-ט 08!!!

Monday, October 12, 2009

I'm trying to write a book already. To start it SOMEwhere. To start my life's story with SOMEthing. To take a moment in time and just start writing about it, and from there to keep going- to keep writing more and more until I have something wonderful. I got stuck, don't know where to go from here. Hmm
Some photos from this week...

שביזות יום א

גילעד חזר היום בבוקר לצבא. ממש ממש מוקדם. הוא העיר אותי להגיד להתראות ושהוא אוהב אותי ולאחל לי שבוע מקסים, ואז הוא יצא ואני נרדמתי שוב ואז יצאתי מהבית שלו בסביבות שמונה וחצי.
אז מה עשינו השבוע?
חג ראשון היינו אצלי, היה ממש כיף. במוצ"ש נסענו ליישוב. יום ראשון ניסינו לארגן את הלו"ז של כל השבוע, ובצהריים נסענו עם כל המשפחה לסבא וסבתא שלו מצד אמא, שם התאספו כל (רוב) הילדים והנכדים שלהם. אכלנו על-האש בסוכה והיה כיף. בחזרה בבית בלילה ראינו סרט. יום שני הגענו לפה, עשינו מסלול קצר ומהנה באיזור עם ליאור אח שלו, דינה וחברה של דינה. אחרי זה באנו לפה ודינה הכינה לכולנו מילקשייקים. בערב היינו בהופעה באמפי וגם בבית לארוחת ערב על-האש עם חברים שבאו. ההורים שלנו נפגשו. הלכנו לישון ממש מאוחר (גם הלכתי לקצת זמן למסיבת היומולדת של שרית) ואז קמנו בחמש בבוקר יום שלישי, יצאנו ליריד בגן סאקר ("צעדת ירושלים"). היינו שם כל היום- היה צחוקים, היה מעולה. ירד גם קצת גשם. התחבאנו מתחת לשולחן ואז יצאנו עם השמש. אפילו מכרנו כמה תמונות! =) בצהריים חזרנו אליי כדי להחזיר את האוטו ואת הדברים ולאכול ארוחת ערב עם המשפחה בסוכה, ואז חזרנו לירושלים, לבאולינג עם המשפחה שלו, בתלפיות. היה כיף. יום רביעי בבוקר נסעתי הביתה בבוקר כדי לנסוע עם אבא שלי לכיוון ראשל"צ, הוריד אותי בחולון, נפגשתי עם אפרת (ועם אסיה!), ואז נסענו לתל אביב, ובצהריים נסעתי לרעננה לפגוש שם את המשפחה שלי שביקרה קרובת משפחה. הלכנו איתה למסעדה מממממש טעימה (הזמנתי לזניה פטריות) ואז הלכנו להופעה של שוואקי באמפיטאתרון ברעננה! הייה ממש כיף. הכל היה ממש ממש כיף. שבוע כיף. יום חמישי עם המשפחה בחרשה, ובערב נסעתי לירושלים שם התחברתי שוב עם הגיל שלי (דו-משמע) אכלנו וופל בלגי טעים כל כך ב"בבט" (מקום חמוד רצח שכדאי לכולם לבקר! אפילו רק להכנס ולהריח... חיחי) ואז נסענו ליישוב. יום שישי לא זוכרת מה עשינו, אה בעצם ראינו סרט. בצהריים חזרתי הביתה לחג, שהיה גם כן כיף. מוצ"ש בי-ם ואז ליישוב, וביום ראשון החתונה של שושי, שיהיה מדהים! זכיתי גם לרקוד סולו איתה וגם לקבל ממנה ברכה!! =) חזרנו הביתה ממש ממש מאוחר, ישנו שעתיים, וכמו שאמרתי בהתחלה- גילי יצא מאוד מוקדם, ואני עכשיו יושבת פה בבית , לא יודעת מה אני אעשה חודש שלם עד הגיוס.
החלטתי שאני לא באמת צריכה כסף עכשיו. כן, הפסדתי מלא כסף במכירת הצילומים, אז אני יכולה עדיין להמשיך למכור את אלה שנשארו, אבל חוץ מזה נראה לי שאני אעשה דברים אחרים כמו לטייל הרבה באיזור הזה שלנו. לאחרונה עיני אורו לעובדה שהאיזור הזה הוא מקסים, מלא בירוק כל השנה. באמת איזור מופלא ביותר. אז אני צריכה לטייל בו יותר, גם רגלית וגם על שני גלגלים.
כל פעם שאני חושבת על משפחה אחרת פה, אני תוהה עם להזמין אותם או לא. ויש משפחות שאני רוצה להזמין את כל המשפחה, אבל אולי זה ייצא בסוף יותר מדי אנשים? בסך הכל מבחינת קרובי משפחה אין לי הרבה, אולי יגיעו מקסימום 20. מהצד שלו תהיה הרבה הרבה יותר משפחה. אבל אולי המיעוט שאצלי יאפשר לנו להזמין עוד חברים. אני לא יודעת אם אשמין את כל המחזור מהמכינה. ומי מהאולפנא? יש בנות שאני קצת קרובה אליהם ובנות שאני קצת יותר מזה וקצת פחות.
אני פוחדת שהחתונות שלנו יהיו ממש קרובות אחת לשניה, אני לא רוצה שיהיה ככה. בעצם אולי זה יהיה טוב ככה, אני לא החלטית.
אתמול התברר לי שבעוד כמה חודשים גילי הולך לצאת רק פעם בשבועיים-שלוש או אפילו פחות מזה, ושגם אם הוא יהיה נשוי זה לא ישתפר בהרבה. אווווווף