Thursday, December 30, 2010

It's fun. I always think that I have so many favorite songs (over 200 on my Top Rated list on my i-pod), but really there are only a few songs that when they come on, I know that they are REALLY my favorite songs. Every single time they are so beautiful.

Monday, December 27, 2010

יום הולדת ומתנה וייסורים

In between tears, there was a knock on the door. I wasn't wearing my glasses and couldn't really see who it was. A guy and a girl. it was Hadas and Daniel (our 28-yr-old neighbors), with their smiley pretty faces standing there. They sang Happy Birthday, and had a chocolate cake with a lit candle in the middle and a wrapped gift. They said the gift is from Gilad. I made a wish and blew out the candles, and thanked them so much for this. it made me so happy! I took the cake and present and thanked them again and they left. (Later I went back up to say that the cake was yummy and to take up their offer of soup).
When they left, I opened the present. My feelings were a rollercoaster, and when I opened the box to find a VIDEO CAMERA (!!!!!!!) I burst into tears. I don't even know why. This is the best best present ever, and Gilad is the best best husband ever! But I just sat there crying, with all the parts of the package around me (cords, camera, battery, manuals, etc.).
I loved it so much and was so sad to be opening it alone.
Later I became happier, and now even though my eyes are puffy and tired, I know that this gift will be the start of a wonderful era in my life.
Tonight is my Hebrew Birthday and I'll be 21.
It doesn't mean much to me, but it would be nice to have someone come over to say hi.
התחלתי לבכות. לא התכוונתי. אמרתי גם שאני בוכה מלא, שכל יום אני צריכה להילחם בעצמי
שאלתי אם לדעתו יש דברים שהם קשים מדי ושצריך לעזוב אותם, או שאפשר להתמודד עם הכל
הוא לא הבין את השאלה אבל נגמר הזמן אז אמרתי לא משנה

עכשיו שהייתי אצל הקב"ן אני מרגישה שבאמת אין מנוס מפשוט לחכות, כי אף אחד לא יוכל באמת לעזור לי, ורק האמנות תבטא אותי
אני רואה מולי שקע חשמלי בתוך הקיר וחושבת להגיד לבחור שלידי "נכון זה מזכיר לך גלידה?" -איך שהצבע מהקיר טפטף על זה כמו גלידה שנוזלת על הגביע. (אין אף אחד שיושב לידי,) אבל אני מדמיינת שהוא עושה סרט (בעצם אני) על אחת שהוא הכיר פעם (אני) שהוא פשוט ישב לידה איפשהו (פה במסדרון) והיא אמרה לו- נכון זה נראה כמו גלידה? וזה חלק מהסרט. משהו סוריאליסטי כזה שמישהו פשוט אומר על מישהי את הדבר הזה, והמצלמה נשארת עם מבט לשקע, רואים רק את השקע הגלידתית הלבנה הזאת בתוך הקיר. ובסרט הזה יש עוד כל מיני דברים כאלה.
אולי גם את מה שראיתי כשהייתי באוטובוס לפני כמה ימים וזה היה לילה וראיתי השתקפות של האנשים באוטובוס בחלון האוטובוס, על רקע השמים הכהים וראיתי איש בחוץ הולך בצורה מונוכרומית ובידיו זר פרחים ענק. וכל זה הלך בתיאום, בסנכרון ובסכמתיות עם המוזיקה שבאוזניי. ראיתי את הוידאו של זה. דרך העיניים זה היה וידאו. זה תמיד. כל הדברים היפים שעוברים לידי. העיניים שלי הם עדשות של מצלמה, שמוסיפות את הרגש, את המשמעות הלא-מובנת, את התת-מודע של היופי הנוסטלגי של הדבר הזה.

Friday, December 24, 2010

Secrets of ObSeSsIoN

There are still two ideas that I wrote about a year ago that I can't find but I will one day, because they are important parts of me, and I wrote them so well.
*****
14.12.10
יש ריחות שאני מריחה שפתאום מבזיקים לי זכרונות של אותו ריח במקום וזמן אחר, מחשבה נוסטלגית והרהורית.
אני עומדת במקלחת ומריחה את המגבת שעוטפת אותי- מריחה, כדי הריח הנקי שלו ייתן לי שלווה, בתוך האדים פה והקור בחוץ.
ואני מריחה ריח, שפתאום אני יודעת שהוא הריח של המגבות בבית של סבא וסבתא בשיקגו (הבית שכבר לא שלנו) (איך אני יודעת? כנראה שגם שם הרחתי. או שהריח פשוט היה באויר). ואני עומדת דום במקלחת, בוהה אל עבר הוילון, וחושבת על זה, ומריחה שוב ושוב, עד שהריח נאבד ואין אותו יותר, והזכרון הזועק אט אט מתפשר ממני, ואוזל, כמו הריח שאזל קצת כל פעם. ככה זה עם כל כך הרבה ריחות. הם מחזירים אותי לזמן כל כך טוב, ואני שואפת ושואפת לתוכי את הריח ואיתו את הזכרון, ולא יכולה להפסיק להריח.
פעם הרחתי חולצה שהיתה לה את הריח של הבית של סבא וסבתא מפלורידה, ואז אני כמו נטרפתי, אובססיבית- מריחה ומריחה ומריחה, וכל פעם מניחה את החולצה, אבל שוב מרימה אותה ומצמידה אותה לאפי ומריחה, עד שהריח נגמר. ואם הוא לא נגמר, אני צריכה להכריח את עצמי באיזשהו שלב להניח, וללכת. אני לא יכולה לתת לריח הזה ללכת אני כל כך מתה עליו.

Thursday, December 23, 2010

I don't know why it doesn't do spaces when I press "enter". oh well.

יש לי בעיה עם אספקט מסויים של הסתכלות של אנשים מסויימים (אני אכליל ואגיד- חרדים לרוב) על הנושא של מיניות.
הבנתי מכמה אנשים פעם שאצל הרבה חרדים, העניין של הריון הוא סודי. לא מדברים על זה עם אף אחד, האישה עוברת את זה בעצמה, כמעט ולא מדברת על זה אפילו עם בעלה. וכמובן לא עם ילדיה. מהיכן בא התינוק? פשוט גדל איכשהו בבטן ואז אמא הולכת לבית חולים וחוזרת עם תינוק... אין יותר מדי דיבור על זה, ממה שהבנתי. אולי אני טועה בקטע הזה.
אבל גם בכל הנושא של מיניות, שזה הנושא הכי לא מדובר בחברה החרדית. זה סוד גמור. יש ניתוק מוחלט בין החיים הרגילים לבין החיים המיניים. אסור לדבר על זה בפומבי. רק בין בעל ואישה. לפני שנערה מתחתנת אני לא חושבת שהיא חוקרת או מבינה את הנושא עד לרכישת ידע מינימלי ומספק.
זה מפחיד, לחשוב על הניתוק הזה.
כבת, אם הייתי חיה בעולם שיש בו אנשים כביכול בלי שום מיניות מבוטאת (לא הייתי אפילו יודעת על המיניות הזאת, ואולי נרתעת מהמיניות שלי עצמי), בלי שום דחפים כאלה טבעיים וארוטיים, ואז פתאום הייתי מתחתנת ומגלה את הצד המיני בזכר, הייתי נכנסת לשוק. זה טראומתי. לראות גברים ברחוב ולדעת שיש להם עולם כל כך סודי שזה אפילו סוטה!
זה באמת סוטה. הם כאילו מלאכים אבל בפנים בפנים בתוך המיטה הם יותר בהמתיים.
אני מאמינה שזה צריך להיות חלק מהחיים. לא בצורה מוגזמת, כמובן. הנושא לא צריך להיות פרוץ וכן צריך להישאר אינטימי. אבל לא עד כדי חוסר ידע מוחלט. צריך לדעת על הקיומים של הדברים האלה, צריך אפילו לשמוע ולדבר על זה עם אנשים, לדעת שזה חלק מהאדם, וזה לא צריך להיות כל כך נסתר עד כדי חיסול בעולם החיצוני.
כן, אפשר לדעת על הפן הזה באדם כמו שיודעים על חלקים אחרים של הנפש, של האישיות. אי אפשר לייצור נתק כזה נחרץ, כי זה מנתק בין החלקים השונים של הקיום שלנו וזה לא דבר שנכון לעשות, וכמו שאמרתי- זה גם טראומתי וסוטה, שהמיניות היא כזאת כזאת סודית. עד כדי כך שכשמישהי מתחתנת (וזה מחזיר אותי לפוסט הקודם שכתבתי בנושא) היא לא מבינה מאיפה בא הדחף הזה בגבר, מאיפה פתאום באה הארוטיקה הזאת. ואין את המילה "ארוטיקה" בלקסיקון, אז איך קוראים לזה בכלל, ומה זה הדבר הבהמי והמפחיד הזה?
פשוט חשבתי על זה כשישבתי בתחנת אוטובוס, והיתה שם אישה חרדיה בהריון. ורציתי לשאול אותה- איך זה להיות בהריון?
ואז נזכרתי במה שאמרו לי פעם, שלא מדברים על זה.
בכל מקרה לא הייתי שואלת.
אני אומרת את זה גם כביקורת על החיים שלי. אני חושבת שזה היה יכול להיות נושא יותר פתוח בחיים שלי. שזה היה סגור מדי, ואולי סגור מדי ברוב המשפחות הדתיות. וזה הפריע לי. עכשיו זה כבר לא כל כך, כי עכשיו יש לי את החיים עם גילעד ואנחנו יכולים להחליט בעצמינו כמה לדבר על זה וכמה להיות פתוחים (פתיחות של 100%!) אבל אני יודעת שכשאני חושבת אחורנית, זה היה נושא לוטה בערפל.
אולי להרבה אנשים זה היה יכול להיות בסדר, אבל לא לי, כמישהי שעברה הטרדות וכו', ואין עם מי לדבר על הדברים האלה, עד שבא איזה נסיך כמו גילעדי שמציל אותי מזה
אז כשיהיו לי בנות בעזרת ה', אני לא רוצה שירגישו כמוני ושכל החיים רק יחכו לאביר הזה
*
I'm writing a book. Not about this, but I just remembered.
היתה לי עכשיו שיחה ממממש מצחיקה עם גילעד בטלפון
הוא חי בסרט, כמעט כמוני, הוא המציא שיחה שלמה בינו לבין הרמטכ"ל
שאולי יגיע לחתונה של מעוז ויוכצ'ה שבוע הבא
היי גבי אני לוחם בצנחנים בגדוד 101 ויש לי כמה בעיות אולי יש לך כמה דקות להקשיב לי
כן, אני אוהב לשמוע מלוחמים!
...
גילעד, אני מבין את המצב, אני אסדר את זה שתצא חמשושים
אבל אני לא רוצה חמשושים! אולי רק לצאת מדי פעם בשבת, ואפטרים...
בוא'נה, גילעד, אני רואה שאתה חייל רציני, אני מתעקש על חמשושים קבוע
אבל אני לא רוצה חמשושים!
I ate yummy Foulds Mac&Cheese, I made it really well but I ate it really fast.
i got a 1,200 shekel bill of arnona to the house even though we got an exemption from paying arnona.
And I just know I had stuff to do but I seem to be sitting here
wanting to start something, or continue something.
I want to bring paper recycling to the base, it's really important to me,
but I have to find out first if there already is.
And I'm waiting to know if my Gil will be coming home to me tomorrow :)
I'm so totally hoping that YES!
And then I can let everything relax again in the palms of his hands.
And I won't feel locked down to sitting here.
I can't seem to get up and DO something.
Oh well.
I need to start my dent in the world.

Wednesday, December 22, 2010


Still, in shapes of passion.
My lover's figure in the photos on the screen still excite me like once,
When I wished he'd be mine.
I longed for those arms to be the ones to guide me through the סבך of our forest.
Be mine! -
- My heart lingered like that on the colors and angles of his mysterious and happy being.
I admire and appreciate him so much,
For everything he does for me and for us.
He never tires of providing goodness.
His values of being a good best friend and a good husband isn't just faint "idea",
It persists through night and day, every night, every day,
Never ceases to take part in our life.
He'll do whatever needed, whenever.
I know that I've been granted with something so amazing.




It was fine in the end.

Tuesday, December 21, 2010

גזרי דין של בדידות וחושך
Today I had off, and I was in Beit Shemesh.
I went shopping and out to lunch with Imma.
I woke up late this morning,
last night I sat downstairs and read while Imma and Abba were downstairs doing stuff.
It was nice.
And tomorrow I'm free, and I'll do stuff.
In the evening I have drawing, which is always so relaxing.
BUT
In between I'm on base tonight from 8 pm to 8 am tomorrow morning
And I'm nervous because I don't like being there and having to do stuff there
Especially now, when I don't even really know what I'm supposed to do, and what I'm allowed to do.
And I'm nervous that someone will get sick and I'll have to do Shabbat.
I'm just always nervous about the army, even when I'm home, or have a day off, or two.
Tonight (if I'm allowed) I'll continue writing a story. And I'll bring a book to read.
And hopefully it'll be over in 5 months.
30X5=150
150 days left for me.

Monday, December 13, 2010

I'm waiting and waiting and waiting for so long.
Two more days!

Thursday, December 09, 2010

אני ממש שמחה שלא "שמרנו נגיעה" לפני החתונה
אני חושבת,
שכמו בכתות מסויימות בדתות מסויימות נגיד אצל שיאים מסויימים
שהם סוגדים לסבל והם חותכים את עצמם\
ואנחנו, בעלי הדעה ה"דמוקרטית" ו"הומניסטית" מאמינים שזה איום ונורא
אז ככה אני מרגישה שהדת שלנו, ההלכה היהודית עושה לכל מי שמתחתן
משהו מאוד לא הומני.
זה לא הומני או ערכי בכלל
להכריח אנשים ללכת מחיים של הפרדת מינים לאורך כל החיים וחוסר הבנה מוחלט של הצד הגברי של העולם ולא נגיעה אחת עם גבר
ליחסי אישות גמורים
תוך יום אחד.
זה טראומתי, פיזית ונפשית
ואני מאמינה שזה לא בסדר.
ולכן, אני שמחה שלא הלכתי עם הנתיב הזה.
דמיינו מישהי ש(לא עלינו) נאנסה פעם (חס ושלום!)
ואז פתאום (אני מדברת בעיקר על חרדים)
לילה אחד
היא צריכה לשכב עם מישהו שהיא בחיים לא נגעה ולא מכירה.
זה הורס, זה רומס, זה נורא.
עזבו נאנסה, אחת מכל שלוש נשים מוטרדת מינית
אז אחת מכל שלוש נשים זקוקה לאיזשהו תהליך מיני, ומוכנות.
ואצל חרדים בעיקר, כל העניין המיני הוא לא מדובר וסודי
וכך גם עם הבעל
בחורה פשוט נאנסת בליל החתונה שלה
ככה אני מרגישה לגבי הדרך הזאת
בא לי להציל את בנות ישראל


Wednesday, December 08, 2010

I need you.
I swear, I don't just want you.
I NEED you.

Sunday, November 28, 2010

No one reads my blog anymore.
I'm gonna go draw with pastels.

Wednesday, November 24, 2010



Tomorrow Gilad is coming home :)

I'm on my bed with the yellow light surrounding me, I feel like I'm on a ship of serenity, on my square bed, it's hard to explain but I imagine that it's like a little coverage, a safage, on the bed on the soft blanket I sit and I have everything I need around me, my cell phone, my ipod, my computer, water, I'm ready to sail off, I'm safe here.
i love my imagination :)

When I mix the squares of date into the cake batter, I wonder what happens to every specific square. At the end, they all end up in a certain placement in the cake, and I want to know exactly how my spoon moves, how they'll end up. It's scientific. I wish I could put tiny cameras in each date-square.
I thought of this because I forgot to cut off the tip of the date, and I thought- the first piece G will eat will probably have that piece. And then I thought, I want to follow every single piece.
And not only now. i think of this about a lot of things, how I place it is how it exactly ends up and I want to put tiny cameras so I follow every spec. With dust, with garbage, with food. Where does it end up, and how?
This is also hard to explain

Vee Speers (photographer)- The Birthday Party. AmAzInG!


Sunday, November 21, 2010

השפה שלנו היא באמת קדושה, ויכול להיות שאני מתנגדת בנחרצות בקלות מדי לדעה של זרמים חרדיים מסויימים, שלפיה העברית היא שפה של קודש ולא של חולין ולכן אי אפשר לדבר איתה בדיבור חולין.
אני כל כך נטועה במחשבה שזה לא נכון, כי הרוב החילוני (והדתי) בארץ תופסת בדעה שלדבר עברית זוהי מצווה, שזוהי השפה שצריך לדבר איתה ביומיום.
החילוני המצוי יבוז למנהג החרדי לדבר ביידיש או בכל שפה אחרת, בטענה שהם לא ציוניים, לא עכשויים, חיים על פנלטה אחרת, ולגמרי לגמרי טועים.
אבל בעיקרו של דבר, השפה שלנו היא היא השפה של בריאת העולם. המילה העברית יוצרת עולמות. היא טומנת בחובה כל כך הרבה משמעויות. כל הגייה היא קדושה ונשגבת ומחוברת לעצם חיותינו, לשורש קיומינו, לטבע העולם.
ואנחנו מזלזלים בה יותר מדי.
אנחנו משקרים לעצמינו, לאחרים ולבורא העולמות בשפה ההדורה הזאת.
אנחנו מרכלים, חוטאים, מלגלגים בשפה הזאת.
אפילו אם אנחנו עצמינו נשתדל לתת יותר כבוד למילה העברית, החברה הישראלית בכללותה כלל וכלל לא מעניקה לה כבוד.
אנחנו הולכים ברחוב ורואים בעצמינו שהשפה העברית זרוקה עם הזבל ועם בדלי הסיגריות בשולי הכביש, שהיא זורמת עם הביוב ונמסה בלהט של הרוע.
יחד עם החסד וההוד שאנחנו כאנשים מוסריים למדי משתדלים לתת לה במעשי צדק וצדקה כאלה ואחרים, היא עדיין זרוקה ומלוכלכת ומלאה באבק.
כל שפה אחרת יכולה -וצריכה- להיות נתונה לשינויים כאלה ואחרים, לתרבויות כאלה ואחרות, להתנהגויות שונות, למשמעויות שונות, לשימושים שונים- חיוביים ושליליים כאחד, להיות בסכנה של זילות בשביל ההזדמנות להיות גורם תרבותי עשיר ומחנך. אבל העברית לא יכולה להיות כך, לא יכולה לאפשר לעצמה את הזלזול שנוצר כלפיה על חשבון הקיום שלה.
אז פתאום אני לא שוללת כל כך מהר את הדעה שעברית היא קדושה מדי בשביל לדבר בה, הרי תראו מה קרה לאותה שפה שממנה יצאה עולמינו המופלא.
יצא ממנה עולם, ועכשיו העולם מחריב אותה
היא אמרה שהיא לא ביחסים טובים עם המשפחה שלה ואחיה ואביה לא מדברים איתה
אבל יש אישה אחת זקנה שאוהבת אותה עד מאוד
ואני לא יודעת אפילו מי היא.
אני הולכת הביתה ואני יודעת שאני צריכה לקנות עט וחושבת איפה הכי זול, כאילו באיזה סוג של חנות, ואז פתאום
מדמיינת
שאני קונה עט בשדה התעופה
והכל מרגש בשדות תעופה כי זה אומר שאני טסה למקום שאני אוהבת

That reminds me

זה מעצבן אותי שכשיש הפגנה אלימה של מתנחלים זה אסון הומניסטי, זה משהו נוראי.
אבל אם תהיה הפגנה של סטודנטים או של צעירים חילונים וזה יהפוך למשהו אלים נגד המשטרה, זה יהיה צודק, קדוש, נשגב

Saturday, November 20, 2010

A sigh
Between four walls, and I remember all the other parts of me,
But here we are,
And my blood sighs a sigh of relief
And my heart and my skin
And my mind.
They rest
On the endless comfort of his being.
The fabric of his shirt is warm to me,
His skin is warm to me.
I hold onto him and I feel -
I don't want to move,
I feel so safe.
I can say what I want, I WILL. I DO.
His ears are always open for me, as are his arms.
his whole body.
My body sighs with relief in his presence.

Even if he's on the other side of the room, he's still here,
That's enough to make me happy.
There's a line connecting us.
He'll come to me soon.
הוא נהג באוטו, אמו לידו ואני ואחיו מאחורה, הסתכל עליי דרך המראה ואמר בקול-
יש לי את האישה הכי יפה בעולם!
I love him!
I hope that even after we will live together all the time I'll feel this crazy about him.
To wake up in the middle of the night and lay my arm on his back,
To wake up in the morning and kiss him even before opening my eyes
To go into him room (in his parent's house) together, to lock the door.
To talk, to have him tell me stories,
To watch him walk around, and talk to people, and Be.
Viva la Amor!
הכל טוב יותר כשאתה בסביבה
He left a few hours ago,
But I still have remnants of him in me.
מה יש לי פה? אני לבד עם המילים, רק המילים מועילות. הן מקשרות אותי למשהו קונקרטי ואמיתי, כאילו שבאמת יש כאן איתי עוד קיום, משהו חי. המילים הן מלאות, הן מ-ש-ה-ו, הן לא סתם חפץ כמו המחשב או פח הזבל או הירקות. הן לא דוממות כמו המיטה, האסלה והעיפרון, הספרים והגלולות והבגדים. יש להן יכולת החייאה, הן מצליחות להוציא אותי מהריבוע שבו אני נמצאת, הן גורמות לי להרגיש פחות לבד.
היתה לנו שבת מדהימה, לי ולגילעד. היינו ביחד מלא, וכל פעם שהייתי איתו ושראיתי אותו נדלקתי עליו והחזקתי בו והשקעתי את הראש שלי בצווארו רק מתי שיכולתי, כי הוא נותן לי תחושת ביטחון ורוגע כל כך עמוקים. הוא יצור שמגן עליי ממה שבחוץ וממש שמבפנים לראש, רק הנגיעה של העור שלו היא כמו רווחת אנחה ענקית. אחרי שלא ראיתי אותו 10 ימים, כל יישותי רצה רק להתקרב. הוא מדהים אותי, איך שהוא רק יושב לידי, ואני כבר שמחה, שלווה.
לא צריכה הרבה יותר מהאהבה הזאת.
זה כמו חום של גן עדן במרחב שלי, היד שלו, הכתף.
הם רמה אחת מעל כל שלווה אחרת בחיים
כשהוא בבית, אני מרגישה כל כך טוב, כל כך במקום.
אני מעריכה אותו כל כך ורוצה ללמוד עליו וללמוד ממנו עוד ועוד.
הוא הלך ואני לבד.
עד עכשיו חודש נובמבר היה טוב למדי!
מקווה שגם החודש הבא יהיה ככה!
אבל המילים לא מועילות מספיק, הן מאכזבות אותי, כי אני עדיין לבד בסופו של דבר. אין איתי לא ידיד ולא רע ולא בעלי היקר מכל.
אבל אני בסדר, למרות שאולי אני אבכה. אני בסדר גמור!!
He's coming home again on Thursday :)
I know a person who is seemingly always bubbly and happy and laughing and optimistic. is this possible?
i feel like underneath the layers of Joyfullness lays a sadness that she worked on hiding for years that by now it's already natural for her to pretend.
I wonder if one day it'll all fall apart, or maybe the mask is so strong that she actually made it real?
It just doesn't seem human, to always sound so excited.
And sometimes it annoys me because it feels phony.

This Shabbat Gilad was home and we had a really really great time together.

There are seven months of army left for us, I think seven months isn't too long in advance to start thinking about the trip we'll make right after. Right right after. August, let's say.

Sunday, November 14, 2010

אני חיה על ולא את

אני יודעת, זה כל כך יפה.
וגם אתה, בדמיון הרחוק,
במקום המובטח.
כי הבית שלי הוא אדם ולא מקום,
אבל גם מקום ולא רק אדם
אבל האדם
הוא זה שמתנגן על המיתרים
וזה שמתנגש ומתרגש
ומתאהב
מחדש
בצליל של מרחב קטן ואור גדול.
אני יודעת, זה יפה,
כי הקירות הם כמו הצבע של
ושל ושל.
ואינסוף דמיונות על הזווית המסויימת
בעולם הזה
שבה נוכל להישאר
חזק חזק
בלי דמעה
ובלי עץ
All of a sudden I think of Florida, the stroll to the pool.
But I don't have time to ponder and be sad, because I'm rushing.
Off for another day in the army.

Friday, November 12, 2010

אני לא יכולה עוד שבת בבית שמש בלעדיך

Thursday, November 11, 2010

Yeah it doesn't seem there's gonna be winter this winter.

Wednesday, November 10, 2010

אני שוב מביטה מהחלון פה במשרד ועכשיו זה לילה ואני רואה את האורות של שועפט וחושבת על פסגות ורוצה להיות שם עם גילעד עכשיו, להסתובב בחושך ביישוב שלו, להרגיש שאין מקום אחר בעולם שאני מעדיפה להיות בו עכשיו ברגע זה.
פתאום התאהבתי בלילה

Monday, November 08, 2010

I like my scond post from february 9th of last year
I very much miss being younger and living at home.

I came here tonight and walked into my room and smelled the smelled of my room, which I love, and it reminded me of winter, of winters when I came home and it was warm at home and there was lots of yummy food for dinner and I spent a lot of time in my room living the surroundings and daydreaming about love.

Tuesday, November 02, 2010

It's a despair; It's like, I almost Feel him, I actually physically almost feel him here even though he isn't. And I was sure he was surprising me and coming home today, and I just knew he would be home when I got home. But he wasn't.
it's getting intolerable to the point where I actually am almost starting to hillucinate.
This Shabbat we're gonna be here, in our apartment. And this time, I'm going to make the food and not take my mother's left-overs. So I made a list of what I'm gonna make. I really want to manage to bake/cook everything I want and not be too lazy (like last time) or too busy, but I'm busy. So now I stayed up to make one of the things, even though I hardly slept last night, because tomorrow and Wednesday I won't have much time, and somehow I feel like I actually Made An Effort for our relationship :-)
What I made isn't so yummy (I tasted a bit), and I'm hoping the rest will be better, and that I'll find time to make them.
Two more days and he's home again, and I'll be able to feel him and smell him and hear him and see him and love him.

Friday, October 29, 2010

Tuesday, October 26, 2010

זה התחיל כשנסענו בכביש שהיה מוביל אליו; הוא עדיין מוביל "אליו" למרות שהוא כבר גר בירושלים, איתי. פסגות היא עדיין הנוף שמזכיר לי אותו. נסענו בכביש הזה למטווחים היום. הרגשתי פריווילגיה מעל כולם: אני מכירה את האיזור הזה, אני הייתי פה הרבה מאוד פעמים, זה כמו הבית השני שלי, זה הבית של האהוב שלי. עברנו על פני ההרים הצהובים שאני מכירה, שמזכירים לי פעמים שהייתי איתו, על פני היישובים שהם כמו היישוב שלו.
ובדרך חזרה הרגשתי את זה עוד יותר. הרגשתי שהאוטובוס מקרב אותי כל כך למקום מבטחים, אבל המשכנו לנסוע והתרחקתי מהתחושה הזאת.
אחר הצהריים/ערב בבסיס, חצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד, החלון הקטן היה פתוח ומעברו ראיתי עצים ובתים של שועפט והשמש שקעה אז הכל היה עם גוון ורדרד, וזה גם הזכיר לי אותו. גרם לי להרגיש סיטואציות שהיו או שלא היו. אנחנו הולכים לבית הכנסת בשישי בערב באור הזה, במזג האוויר הזה, ואני מחזיקה ביד של מישהו מהמין השני. חורף, גשם, אנחנו ביחד בחוץ עם מעילים, ויש תחושה משפחתית וחופשיה ורגועה. אנחנו סתם מטיילים, הולכים לנו ביחד, כי זה כל כך אדיר להיות ביחד.
אתמול היתה פה מישהי מהמחזור של גילעד והיא אמרה לי כל מיני דברים טובים עליו, וכל מיני דברים שעליהם אני עדיין לא יודעת כל כך הרבה. אמרתי לה שהייתי במוזאון של גוש קטיף והיא אמרה לי שגילעד סיפר לה פעם שאחרי עמונה הוא לא הצליח להרדם למשך שבוע... וזה גורם לי להרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד עליו וזה מרגש אותי וגורם לי לאהוב אותו יותר ולהתגעגע אליו יותר... ככל שאומרים לי עליו יותר דברים טובים או דברים חדשים, אני מתמלאת במין תחושה ברת-מזל כזאת, וואו, הוא מדהים. אני רוצה שהוא יבוא הביתה ע-כ-ש-י-ו, שהוא יוכל לדבר אליי, לספר לי סיפורים... ובכלל, בהיותו ישראלי מתנחל, זה כל כך מעניין בשבילי, אני רוצה לדעת על זה עוד, על החיים שלו, הם כל כך מעניינים אותי.
מהחלון במשרד, הבטתי החוצה וראיתי באור ורדרד את העצים והבתים, היה ממש יפה, והרגשתי שממרחקים אני מסתכלת על פסגות, או על מעלה לבונה, ורואה את גילעד כשהוא ילד. ממש דמיינתי שהוא קיים עכשיו כילד, שאני רואה אותו, שאני חווה את זה, וגם אני פתאום רציתי גם להיות ילדה ביחד איתו, והתחושה היתה טובה וחופשיה, כאילו שבאמת אנחנו עכשיו ביחד למרות שאתה רחוק רחוק ...

Monday, October 25, 2010

אולי חלק מהסיבה שאני הכי אוהבת לחבק אותו כשהוא לובש סווטשרט- אפילו יותר מכשהוא לא לובש כלום - זה בגלל שבהתחלה, כשהיינו ביחד בהתחלה, זה היה חורף, והחיבוקים הראשונים שלנו היו עם סווטשרט, ויש בסווטשרט נעימות כזאת, זה רך וזה כיף

Set the Fire to the Third Bar > Snow Patrol


I'm miles from where you are

I lay down on the cold ground

I pray that something picks me up

And sets me down in your warm arms.


My stomache hurts and has been for the last two hours because I drank something with milk, and I was just at the Gush Katif museum with my mother and it was very sad, and now I'm crying as I sing this song, because Gilad is really very far for way too long and I need him need him need him with me, and it seems like he's been gone for so long, even though it's "only" been a week...



I think I miss him more than I used to. I really feel like I NEED to feel the creases in his sweatshirt on my cheek.


פתאום אני נזכרת בחורפים שהיינו ביחד, בחום בפנים (מול הקור בחוץ), עם שמיכת פוך
במיטה, נשיקות, התכרבלויות.
ועכשיו שהחורף והקור מגיעים אני מרגישה מאוהבת בך יותר

Sunday, October 24, 2010

אני פתאום נזכרת באיך שראיתי אותו לפני שנה וחצי, שנתיים, שנתיים וחצי. אני לא יודעת בדיוק לתאר את זה, אבל כשאני רואה תמונות שלו מאז בהבזקים, אני מרגישה את זה. זה גם כמו איך שראיתי את התמונה שלו בספר מחזור שלהם, עוד לפני שהוא היה מודע לאהבתי העזה אליו. מין מתנחל כזה עדין, ישראלי בשורות של תרבותיות וארצישראליות שלא היתה טבועה בי, משהו שונה ממני, משהו חדש וטבעי ויפה כל כך, משהו עברי כל כך. ועכשיו, עדיין אני רואה אותו באור כזה. עדיין, כשאני אומרת את השם שלו, זה מרגיש לי חדש על הלשון, כאילו שהרגע פגשתי את הישראלי המתוק הזה. אני אומרת "גילעד" וזה נשמע לי טרי ואוהב, זה עדיין מסתורי, עדיין הוא לא ידוע לי לגמרי, עדיין יש לי הרבה ללמוד עליו, הוא עדיין סודי בעיניי למרות שהוא פתוח לנגד עיניי. אני אוהבת את זה.
גילעד גילעד גילעד, זה חדש, הישראליות והעבריות הזאת. כל חיי הייתי במין תרבותיות אחרת, אמריקאית שננטעה פה מחדש, אבל אף פעם לא הרגשתי באמת שיש בי משהו עברי במחשבה, בדיבור. עכשיו, זה הוא. הוא מדבר אליי בעברית, הוא חושב בעברית, הוא כולו עברי, וזה כל כך היה חדש שאפילו עד עכשיו, כאמור, יש הדים של החדש הזה, של הטריות הזאת. וזה מרגש אותי, שיש לי אותו, שיש לי את הישראלי שלי, הטבעי שלי.
אני כל כך מאוהבת.
אני נואשת להיות איתו, לראות אותו, הוא חסר לי כל כך!
עכשיו אני מרגישה געגוע שונה, זה געגוע בעיקר של העיניים. העיניים שלי רוצות לראות אותך
I am SOoo in Love!

Saturday, October 23, 2010

This Shabbat was mostly fun (how do I determine "fun"? Good question). Some parts of it definitely weren't fun (maybe I could have Made them fun?)
I know I need to do something with my time, something important and contributory. Someone asked me what I do every evening when I come home, well... Once a week I have hip-hop, I'm trying out a drawing class that'll be once a week (this is for now, it might change), I arrange to meet up with friends or with my sister, I go shopping, etc. But in my mind flickered a little embarrassment when I answered with this answer, because I have time to change things in this world, yet I'm not doing it. Being young is a great time to do things. EvErything in my life happens slowly, because I'm lazy. It took me nearly 2 months to "settle myself in", now I'm starting courses/classes, when will I finally actually DO something? Another problem is that I really don't know exactly what thing I should do, it's a problem. What needs to be fixed?
I'd like to have there be an organization that goes around to Muslim schools in Muslim countries and talk to the kids about the importance of Love, and Peace, and loving life and humanity.
Today, I was thinking that maybe my Giving needs to be out of my talents. Maybe I need to write, maybe that's what I need to do. Write, or draw, or something. But what should I write about? How can I write, when my mind is a big mash of everything I see at their own given time? I see a tree and that's the truth, and how can I think of a story? A tree, and there's a house, and there's lights and colors, how can I make myself into a book?

Wednesday, October 20, 2010

אני מחכה

Clocks/Coldplay


פתאום אני נזכרת בתקופה של המכינה

Tuesday, October 19, 2010

Forever

I walk in the book store, titles and new clean covers all over in neat lines and rows. So many books, I want them all yet I hardly ever read. I'm alone there in the store with other people, I'm wearing colors in my clothes and on my head and in my bag, I'm practically alive yet not completely, I haven't entirely gotten to feeling that it's wonderful here. It is great, but it's only specs of this thought that speckle me and not an entire emotion.
#######
I'm in line, and all of a sudden, after I remember different eras in my life, that this one is also one. It's a new one. It's a trial era, it's a new discovery, so I should look at it as an adventure, and that thought made me happy, made me see it all in a new light. All of a sudden it had a new color, as if it's something I want to find out, but not entirely like that. I feel like it's not that long, it's really something interesting, so I should enjoy it, all the aloneness and the crazy-cute apartment and being here in this city in this location and living what I'm living and being who I am, right here, even without him most of the time. It's great, really. There were so many תקופות and here now is this one. I'm married, I'm experiencing what it's like to live alone in my own little home, doing my own things, living inside new walls and floors, peeing in a new bathroom, washing dishes in a new sink, eating on a new table, thinking fresh new thoughts (sometimes). It's so different from anythihng else I've experienced before, and it's great.
#######
Sunday night, before Gilad went to the army, was strange but so fantastic. I mean the night itself, when we were asleep, pretty much. We got back from the cafe where we had hot chocolate and a sandwich, and fell asleep without even knowing it. Gilad didn't prepare his backback or set an alarm clock, but what woke him up was when I half-asleep walked over him and feel off the bed. He heard a thud and woke up, picked me up and hugged me I think. Then I kind of fell back asleep and sort of woke up again soon after and saw him packing his bag, the light was on and I thought it was morning and he was leaving but he assured me he wasn't leaving yet. I fell back asleep and woke up occasionally, in his arms and I watched him sleep, and tried not to wake him up, I love being so close to him.
And Sunday evening we layed on the grass in Gan Sacher and talked and it was so fun. I felt so close to him, like I loved him more than ever before.
אני אוהבת אותך יותר מאי פעם, ציחקקתי, הוא דיבר תוך כדי.
אתה שומע אותי? אתה לא מקשיב! צחקתי. שמעת את מה שאמרתי?
כן שמעתי
מה אמרתי?
שאת אוהבת אותי יותר מאי פעם
יוו אני כל כך אוהבת אותך יותר מאי פעם!
And on Shabbat we were in Argaman and we sat on the grass and talked and it was so good, we haden't talked so much in a while.

Monday, October 18, 2010

Tonight was a good night
I am lonely here alone

Sunday, October 17, 2010

Can you just tell me WHY? She demanded, with her dry voice. It barely reached the back wall. It skidded through the air like a sandy ribbon, and he didn't hear her.
Can you just tell me WHY? She screamed, this time the sound of her filled the corners. He turned but his face was no longer visible to her. She reached out her arms and tried to lift her legs to stretch toward him but he kept getting farther and farther away, the back wall kept distancing from her in lonely footsteps. She was like a fragment of the peeling paint, glued, stiffened, no way, no way. No way, this can't be happening, she tried to think, but even that was strained and rusty. her mind was sad. Again. She was so much older than how it was when she was younger, back in the days... I'm thirty? She thought... If only she could go back to being normal again. She wished. It was hard to wish when she knew where she was.
And there she was again, in it. In the page. On the page, stuck, plastered to the white one she resented. Page numer 65, in the middle. Out, get me OUT! She demanded again to that wall, he flew away, she knew he loved her but she knew she didn't know other stuff, like her human weaknesses. It was time for dinner, they were calling, but she was there and he was there, but not.
I donno, what is there to eat? The wall saddened her and she again became small but with emotions as big as a hurricane. Puny, with a mind as wide as a whole dimension.
HELP.
Yeah, it was definitely her again, in the thing. On the page.

Saturday, October 09, 2010

She crouched beside his bed and stared at his cheek. For the hundreth time, she saw from up close every pore and dent, and she whispered, as if the skin itself was her sky and wind and was enwrapping her whole body in warmth.
-I donno when...
But she started to cry.
He couldn't even reach his arm around her, it was stiffened in place by the cast. His soft eyes turned toward her brain and he kissed her so sweetly. His existence was marked by the love she so naturally peppered over him. He cinnamoned her life, made her days and nights feel like sugar and pie. They were like two weak blades of grass, entwined together. Two clouds, merged into one, to rain over the world. They were fickle, they were fragile, but they felt strong when they were together. Nothing frightened her small mind and body when she was with him.
-I love you, Beautiful.

She sailed off five days later, to another life.
But six days later she was back. He was not.

It was spring. Marma was a soft-spoken mother, she did not know much about anything, other than the fact that she loved her five children dearly. Her husband was gone often, and she's been wanting to divorce him for a while but he was never around to talk about the issue.
Skye, Sunn, Raine, Rose and Charlie, her five cubs, all scrambled into the house from the backyard, their hands and feet speckled with mud. They were happy, so Marma was, too.

Monday, September 27, 2010

אתמול ישבתי על המיטה שלנו וקראתי קצת מכתב העת "אקרופוליס" של החודשים האלה שלקחתי מ"תמול שלשום" כשהלכנו לשם במוצ"ש, וכל הפילוסופיה שם היתה פשוט מעל הראש שלי, "חלומות הם שיקוף של מידות טובות... אחווה של משהו... בלה בלה..." זה היה מסובך. היה דוקא נחמד להיות בדירה שלנו, היא כל כך מקסימה וביתית בשבילינו. האור שם כל כך רך והקירות כל כך נעימים, גבולות הבית כל כך מכילות וחמימות בשביל הלב הקטן שלי... במיוחד כשגיל בבית אבל גם כשהוא לא. בעצם, כשגילעד בבית אני פחות מרגישה כמה מיוחד שם כי אני עסוקה בלהיות עם גילעד, אבל כשאני לבד, ושקט, אני יושבת באור ומרגישה את זה.
אנחנו משלמים הרבה, אבל אני אומרת לעצמי שזה גם בשביל החוויה. ישבנו בסוכה הקטנטונת שלנו בשבת והסתכלנו על הדירה וגיל אמר "זה חלום". לגור בנחלאות. בשנה של המכינה זה היה מין חלום רחוק כזה בשבילי, פנטזיה, לחיות בנחלאות, והנה אנחנו פה. גיל היה כל כך שמח, להיות שם איתי בבית שהוא שלנו, בשכונה מתוקה במרכז העיר.
הסוכות הזה הוא ממש כיף

Wednesday, September 15, 2010

I love taking showers in our apartment, I love the floor, and the ledge the soaps and shampoos are on, and the colorful shower curtain Gilad bought and put up for us.
I like the fresh smell of the first sheets we put on the bed, now that smell will definitely always have a good connotation belonging only to our Home, and similar to The Prince of Tides (which I won't open so it won't lose it's 3700 Amberly Ln., apartment #407 smell), I don't want to wash the sheets even though they need washing, because I love their smell. I must have an obsession with smells. I smelled the blanket yesterday and then smelled it again, I couldn't get enough of it, each time I tried to imagine exactly a memory that the smell reminds me of, trying to connect Gilad being home with the smell, our first night in the apartment, and all the nights that followed. But the sniff kept being only one second long, and the memory took longer to place so there was a dissonance, and I had to keep smelling it, but never actually managed to match exactly the smell with the full memory. It was frustrating, but I had to give up eventually.

Tuesday, August 31, 2010

I'm Marrying Gilad in less that two days

בעוד יומיים גילעד יהיה בעלי ואני אהיה רעייתו

Thursday, August 26, 2010

A week to the wedding

I'm a week before the wedding. It doesn't feel enough like vacation, I don't know what makes days feel like vacation. I want to completely take advantage of these days of being off the army and really feel it. Today I was at the beach with Batzion which was really great. It felt like summer vacation, but somehow not fully. I wanted to feel like in summer vacations when the sun hits your face and you feel like you just want to fly through the city with your hair flying in back of you. Maybe it doesn't feel complete because I've got lots of stuff to remember to do.
Gilad is coming home either tonight or tomorrow and it's gonna be really weird that he won't be coming to me, that he'll be home for a whole week without being with me. He'll be right there and I'll be here, both of us free and able to get together, but staying alone. How strange!!
I keep imagining the wedding from every possible angle, and it makes it hard to sleep and I wake up so early in the morning, and just stay in bed imagining and imagining and imagining and sometimes worrying about things that aren't done yet. But overall I'm not stressed, and I'm almost done with my to-do list (and then I'll help my mother, she has a longer to-do list than I do). Next week most of the relatives are coming and I'm really excited. This Shabbat (tomorrow!!) is my SHABBAT KALLAH which will be amazing and exciting!!!
I like this תקופה. But it flew by! I haven't even had a chance to use the word "fiance" in English, and barely in Hebrew either. Oh well, the next תקופה shouldn't be any less good!
I'm so grateful of my friends who are organizing so much for me, like the Shabbat Kallah and other stuff.
Ta Ta for now

Sunday, August 15, 2010

בעוד (רק) שבועיים וחצי אנחנו מתחתנים. אני זוכרת שמספר הימים עמד על 86 רק לפני זמן קצר. והנה, היום, יום ראשון 15.8.10, אני יכולה להגיד שבעוד 18 ימים אני נישאת לבחור שממלא את הלב שלי בהכי הרבה שלוה ושמחה שאפשר

Friday, August 13, 2010

It's 06:44 on Friday morning, I don't know why I woke up so early (06:20).

Tuesday, August 03, 2010

I feel a lot of things.
Right this minute would be the greatest time to have Gilad here. And I would just go right into his arms and cry into his shoulder and he would say
מתוקה, מה קורה? תספרי לי... אני מקשיב
And I would talk between tears and he would listen so attentively. I wish every day could be so serene like when I'm with him. I'd like to wake up with him but then instead of hurriedly getting up and putting on the uniform, go back to sleep knowing that we can sleep as late as we want and just be together all day.

Monday, August 02, 2010

ערב מעצבן

Friday, July 23, 2010

40 DAYS. 32 days to the מיוחדת
(the vacation days)
For some reason I feel kind of apathetic to the fact that G is coming home today. I feel like the excitement is in me, but it's covered with all sorts of other things, like the stinging knowledge that in two days he'll go back. As much as I try to take advantage of every minute with him, it really flies by no matter what. And it's depressing now, waiting and waiting and waiting for him to come home, and the evening before he comes home I am practically stuck to one place waiting waiting waiting and the time stretches because he's coming home so soon but it becomes so loong, and then he comes and then he goes...

Monday, July 19, 2010

What's done:
Hall
Band
Photographer/Videographer
Caterer
Wedding dress
Invitations
Apartment
Hair&Makeup
Wedding Ring
Rabbi for Chupah

What's not yet done:
Birkonim
Sandals
Ktubah
Itzuv- Chupah, Kallah chair, etc.
Electricity/Water/Arnona in apt (which is what's making me nervous and stressed :-S)
Table&Chairs for apt

Wednesday, July 14, 2010

Living parts all over

Sometimes I wonder what it's like to have your whole life, grandmas and grandpas and cousins and aunts and uncles and everything, puzzled into the same 22 thousand square kilometers, as oppose to having pieces all over the world. The world is big, and memories are s t r e t c h e d across the universe, miles and miles of universe.
May, who I work with in the army, "makes fun of me" that everything reminds me of "סבא שלי" or "אח שלי"or any other number of faraway people who I love. There are certain things that remind me of them.
Yesterday I was in a car in the army and it smelled like my aunt's car, in Florida.
In Beit Ha'chayal we walked into the workroom with all the tools hanging everywhere, and it reminded me of my grandfather. I love workrooms.
One of the soldiers played a jazzy song that I didn't know, it reminded me of my brother. Just made me think of him. I always start saying "זה מזכיר לי..." and she knows I'm about to mention someone on the other side of the globe, and she probably doesn't understand why it's so important to me, or why everything reminds me.

I smell every book I read because I like the smell of books.
I have a book that my grandmother gave me from her house, Prince of Tides, and inside it smells like their house, which has a very distinct smell which I love but most people don't (I love it just because it's theirs) and I don't want to open the book because I don't want the smell to escape. The beginning pages already partially lost the scent because I opened them a lot and read them, but the deeper I go into the book, the smell is stronger,
and it could make me cry, like so many other things,
Because there's so much to miss and so much to long for, so many distances that can't be sewn any closer.

I thought I knew what I wanted to write, but I don't. But then I do again, after some sadness

Once, in mechina, we were in a village in the desert, a village of free people, and we were welcomed into a big dance room, with the blue kind of rubber floor or whatever it is, and the walls had bars along them I think. The counselor told us that she was putting on music and that we all must close our eyes and dance freely... Let our bodies move however our feelings pull us... But we have to close our eyes so that we'll all know that no one is watching us, to feel completely free.
I had a really hard time letting myself loose. The music was bouncing into my ears, it was loud and fast and it made a deep emotion, it was spiritual and sad and beautiful.
I opened my eyes and looked around me, as arms and bodies moved in asymmetry, everyone at his own speed, in his own direction. I watched Meirav as she curved around her little square, and I started crying because it was so beautiful to watch. She was so free, her figure painting the air, grasping onto the melody, moving with it.
Music and dance can be so beautiful.

Wednesday, July 07, 2010

אני צריכה לסגור שבת בבסיס שזה גם מבאס וגם מנחם
מבאס כמובן כי זה לסגור שבת במקום המגעיל, האפלולי והאפור הזה. לא להיות בבית, ובעצם לא להיות עם אף אחד .
מצד שני, זה גם קצת מנחם כי ככה אני אגמור עם זה לחודשיים הקרובים, ואני לא אצטרך כל הזמן להיות טרודה- מתי תהיה לי שבת מתי תהיה? ולהיות טרודה מהמחשבות שאולי זה ייצא על שבת שאני רוצה להיות בבית... ואז מלא זמן מראש, בעצם מעכשיו, אני כבר חושבת על השבת הזאת אי-שם בחודשיים הקרובים. אז עכשיו הם בחרו בשבילי, וזה מתחיל מחר זאת אומרת שאין לי הרבה זמן לפני להתעצב מזה זה פשוט בא מהר וגם יחלוף מהר ואז לא תהיה לי שבת בחודשיים הקרובים, ובעוד חודשיים זה כבר החתונה אז גם בחודש הזה לא יהיו לי, אז רק אחרי זה, ואז כבר גילעד יוכל לבקש לצאת שבת ולבוא להיות איתי... אז זה בעצם השבת האחרונה לבד שם. אז זה קצת מנחם

Sunday, July 04, 2010

We have an apartment in Nachla'ot. Our rent started on Thursday, I got the key on Friday, it's now ours. How cool is that? I have a key to my apartment, I can go there whenever I want.
We won't live there until we get married so for the next two months it will be lonely, but it'll still be there, waiting for me to belong to it every time I go in.
We have a picket fence and a little balcony with a tree and flowerpots, a glass door, and the apartment is smallsmall and cute, 1 and a half rooms, a red half-wall in the middle, two old square windows, one stone wall and a low ceiling. We have a red roof, and we're connected from the back and side to other homes, all with a staircase running up them.
It's got a personality, like all of Nachla'ot.
I love it!!!

*two months*

Thursday, July 01, 2010

Gilad is coming now and I feel like I haven't seen him in a month I'm so happy to finally be with him again

Sunday, June 20, 2010

I miss their house so much. Even though I anyway wouldn't be in it for the next year or so at least, I still tremendously miss it for what it was/for what it is, and the feeling of longing comes and goes, and comes.
I love it. It's either my favorite or my second to favorite place on this Earth. I don't know how to define how wonderful it is. It's got a creak and a smell and a feel, which are all heartmelodying, which all made me fall in love with a place, feel so right in it, so cloudy, so wonderful.
It's gone. And I feel bad for G+G, who now live in a small place, with
no garden, no grass, no forest, no lake, no lawn mower, no deer, no trail, no bench, no tree, no garage, no wood and carpets and ceilings and windows like the ones in here.

No workroom, no smell of tobacco downstairs and gasoline in the garage, no basement with pool and pingpong and nintendo and piano and floor.
************

I'm trying to read what he wrote about his visit there last year and what he did, and I started reading about how he ran outside in the fog, but I can't continue reading, for some reason it makes me cry so much because it's so beautiful and it's not there for us anymore.
Run, run run, I want to also run out there in the fog and down the trail to the water.
To the endless, endless extravaganza of this overwhelming beautiful world.
********

I don't think anyone except my family can entirely understand what I'm talking about, and what this home on Ravinoaks lane in Higland Park Illinois means to me.
There's so much so much so much so much that I cry before I manage to read a few words.
So many people filled with so much inside.
Three siblings, each with thunderstorms of brilliant realities.
They're geniuses.
It's beautiful. Beautiful beautiful beautiful.

Everything

Discovering things that've been alive and vibrant for so long but not in my bloodsteam make me feel overwhelmed. When someone tells me about something that fits with my head and would add to my world and lighten all sorts of parts of it, I feel tense. Wait, wait wait. If I knew this years ago, it would've fit perfectly into my schemes, where was it? Now I have to add it all over again, re-edit everything in my head with the new information, the new enlightenment.
When someone tells me something so wonderfully fantastical and imaginatory, and idea taht would have made me realize- "This is what I'm talking about".
Like discovering a real word that defines something I've been trying to explain for years.
Well, it's like that, but also a little different.
In any case, it's just as overwhelming.
I want to go back in time and mark that info in, make my life brighter.
I discover people's secret blogs, while I've been only reading the one on the surface, and then it makes me tear from some sort of excitement and volcanation, like- I have so much to add to myself now. There's so much to catch up on. This is amazing, and frustrating, that I only discovered it now. But on the other hand, it proves again and again how much secrecy and hidden layers are enhancing this world. They are the color.
I have lots to write, out of this loneliness I feel. I find so much right now.
And there are so many songs, so many beautiful songs that make me cry. Because of everything.

Wednesday, June 09, 2010

הדבר הכי הכי קשה - יותר מלהיות בצבא - זה פשוט לא להיות יכולה לדבר איתך.
כמו עכשיו, למשל.
שהתחלתי פתאום לבכות בגלל משהו ואז גיליתי עוד משהו שקשור לדבר הזה שמבלבל את הסיטואציה וגרם לי לבכות עוד יותר, וזה התעצם בגלל דבר שלישי שבגללו בכיתי בצהריים, אז הכל מתערבב ביחד בצורות של ייאוש-תסכול-כעס.
הייתי במערבולת כזאת של מלא רגשות ביחד והייתי צריכה פשוט לדבר על זה איתך, למיין את הכל
אבל אין אותך רוב הזמן
אפשר להגיד ש76% מהזמן אי אפשר לדבר איתך

Tuesday, June 08, 2010

There are two topics I know I wrote about but I can't find them anywhere and it's frustrating me because they were important and interesting and I wrote them really well...
At the end of the course back in February we had a short masa at night. We were instructed not to talk (this is a spiritual masa, they explained. I was so happy they made it silent, all walking together, but silence with the sky. This is the kind of thing I wanted). We walked in two rows, olive green figures with weapons... one after the other, marching through a field, in silence. I saw a movie then. I invented a film. On my left were trees, some sort of grove, on my right a large field. The grass started from about my shoulder, so it seemed as if it was a stage and I was under the stage, and on the grass I saw us dancing in the spotlight, wearing white, dancing slowly with the night. And the camera goes back and forth slowly from the dancers to the marchers, white angelic moves to straight walkers with weapons. Freedom versus Army. And in back of us was an ambulance and it's light silhouetted us which made it all even more beautiful.
כמה אהבה כמה אהבה כמה אהבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מתגעגעת לנוכחותו
אני רוצה לבהות בו
רוצה שהוא יחייך אליי
כל כך משגעגעת!
הוא עם העור השחום והעיניים התכולות
בוא הנה
עכשיו
תן לי לקפוץ עליך ולנשום את הצוואר שלך
אוהבת אותך!!!
אבל באמת הרבה יותר מאשר מילים מוקלדות יכולות לספר לך



Sunday, June 06, 2010

Everything is rhytmic

I walk up the street, the red light turns green, man in green walks, three men in yellow in a line, I look, four cross toward me, woman in flowers, stiff shoulders speeding up passing the young man who was in front of the four so now the shape is more rectagnular, cars stop in a line, white silver silver red, light changes. Woman looks left, hair spins 9i na slight angle, while man across the street angles the other direciton. It's so much more intricate, though, when my eyes look aroudn the world. This is just liek a split second demo. It's so much more rhytmic and beautiful when my eyes see it. But I can't really explain it to people, how I see the world.

The nausea I was talking about

I remember what it is that it reminds me of: Having a blood-test, right before fainting.

It's how I feel just for a bit, till I get happy again

_______________________________________________________
Thumpety-thump, I'm on the bus it's skidding through the trees, on the asphalt, and there's music in my ear and in my head there's a movie going along with the song, people, angles, running, something actual and real, something deep and coherent with the world I see through the window of the bus, inside of me. So many trees and green and beauty and people crying, I cry as the bus flies along, not really cry. I want to make movies. I know I'll be amazing at it, it's thumping inside of me it's aching to burst out, what if I die before it happens? Before I fulfill my artistic abilities? I think of some amazing bands, LSD or not, they had it in them, since they were young they had it pumping inside of them, some need to express something higher and deeper, something insider and outsider of us, something like a blade of grass in a million shades. It's inside of me too, I know it, I feel it because it makes me cry because of a nostalgia of something that might never happen. What if horrible things happen, I have to fulfill these dreams, I havta make movies, I have so many in my head already, all in my head. None are outside of my head yet, but all are beautiful and moving. I cry a bit also because Gilad is away all the time, I mean away from his base, away away where he can't talk. He finally comes back after 12 hours and has to go again. We talk for a few minute and he says he has to go for another thing for 12 or so hours, and what I feel in me is complete violence and anger. It feels like my heart is sinking when he says he has to go again, my heart sinks I feel disappointment and violence. I have to scream and break things and punch and hit and swing my arms around and knock down trees, I see it, I see it in my head as I'm on the bus there, watching the trees pass by, I see my hair flying and the rage, sizzling, coming to life. I can't take it, the not talking, the heartsinking, the anger and the sadness. I cannot bare it, it's intolerable.
I wait for twelve hours till he'll finally get back (at 1 am), when he calls we talk for 7 minutes. When I wake up in the morning I try to call him but he's not reachable, finally when he is he has five minutes to talk before he has to go again, but those few minutes are exactly when I'm in the middle of teaching. I get nauseous and I want to scream FUUUCK but that word isn't strong enough, there's no word strong enough to define a fire inside your heart when you want to let your arms free and break everything that comes your way.
At night I dream that he doesn't want to talk to me (even though when I'm awake I know that's not the case), in the day I imagine horrible things, death.
The army is torturing me.
Please, please, PLEASE come home. Talk to me. PLEASE!
_______________________________________________
and then a few moments later, i'm all different again and i'm happy again.

Thursday, June 03, 2010

It's like
I feel like it's a cage of torture really
Like they're cutting off our fingers
One at a
Time.
I can't take it anymore, really it makes me nauseous.
Really.
When they take them to do something hard and we can't talk and finally when he gets back
He tells me they're off for something else, without any sleep.
When I read the sms, I feel naesous. I associate it with things, but I don't know with what.
I mean, the feeling of having something make you nauseous.
Maybe being at the dentist?
When I was at the Eye Doctor to get lenses and I put the lenses in it made me nauseous and also then I remembered a certain feeling, but I don't remember what it's from and when I experienced it.
Now I'm associating it with a Clockwork Orange, is it that movie?
It's that kind of nausea.
So I delete the sms fast before the anger and violence bubble up inside of me. It makes me mad, all this madness, makes me sick. How can they make them do such hard things, and not sleep, and all the other bad things about it.
For about four months already G has been having pain in his mouth from a cavity and they didn't let him go to the dentist, by now he probably needs surgery...
At first thought, I wanted to curse the army. But I wouldn't do that. This is our army. And it's amazing.
It's just nauseating, and it makes me cry.

Friday, May 28, 2010

היתה לי הזכות הגדולה להסיע את הכלה והחתן אחרי החתונה שלהם

Sunday, May 23, 2010

בזבזנית זמן

I'm tired
אי אפשר ללכת לישון בלי לכתוב משהו. השבת הזאת היתה השבת כלה של בת-ציון, וביום חמישי בערב היתה המסיבת אירוסין של גילעדושלי. אני מלאת רגשות של שמחה כזאת, לצד הכאב ברגליים מהריקודים עכשיו (אני חייבת חייבת לעשות משהו לגבי המדרסים. אישור נעליים או משהו). תוך כדי שאני מקלידה אני רואה כל הזמן את הטבעת אירוסין שלי, זה נראה בוגר, יפה. אני מאורסת, אני מתחתנת. זה מרגש מאוד, אבל קשה לי למצוא מה לעשות עם ההתרגשות והאושר. מחר אני צריכה לקום מוקדם בשביל הצבא. הצבא בא בדיוק כשאני נהנית (הוא בא כל יום...). בא לי פשוט שהשמחה הזאת תהיה מוגברת ומעורבבת עם ידיעה שאני לא כפופה למשהו כובל, שאני יכולה ללכת לישון בלי להצטרך להתעורר מוקדם למשהו קצת מעצבן. ואני חושבת על זה שבעצם כל החיים יהיו ככה, כי אחרי הצבא זה יהיה עבודה, ואחרי זה לימודים, ואז (אוי וויי) ילדים... ורק בין לבין יהיו תקופות שבהם אני אוכל להתחפשן ולעשות מה שבא לי, שאת זה אני אוהבת...
אני אוהבת את גילעד כל כך. הוא כזה מקסים. מה שהוא אמר במסיבת אירוסין כמעט גרם לי לבכות. הוא כזה רומנטי, אני הולכת להתחתן איתו! הוא נהדר...
איזה ריגושים שבת-ציון ומנחם מתחתנים השבוע. מה עובר לה בראש, על מה היא חושבת? תמיד תהיתי את זה על בנות מאורסות, אבל עכשיו שאני מאורסת אני רואה שזה באמת לא כזה שונה מלפני, אני חושבת על אותם דבירם, מדמיינת אותם דברים.
וואו, אנחנו מתחתנים. וואו.
אני שמחה, כל כך שמחה.
אני מתחתנת עם בנאדם כל כך טוב. אני ברת מזל, שזכיתי בשמחה כזאת.
התקופה הזאת היא מעניינת. אני רוצה להיות קרובה אליו, לדבר איתו, להיות איתו, ומצד שני, אנחנו לא נשואים עדיין, והוא בצבא. זה מבלבל, מתסכל. מגעגע.
אוי, כמה שאני מתגעגעת
...

Friday, May 21, 2010

אני רואה אלבום בפייסבוק- "אירוסין של גילעד ומרים"
רגע, זה אני? מה, לא יכול להיות
כאילו זה שאני שהתארסתי?
I'm marrying an amazing person.
אתמול בערב היה המסיבת אירוסין שלנו והיה פשוט כיף ושמח וחייכתי כל הערב וגילעד אמר דברים ממש מרגשים שכמעט בכיתי, איזה מדהים שהוא מרגיש ככה, והוא איחל לנו שכל יום נקום אחד ליד השני ונרגיש כאילו שזה הבוקר הראשון...
וואו, הוא היה אמיץ שהוא דיבר בפני כולם, ולא ידעתי למה לצפות כי הוא לא גילה לי לפני על מה הוא ידבר אבל זה היה
WONDERFULLY AMAZING
איך זכיתי!
וכל הערב היה ממש כיף, גם כשעמדתי באמצע ולא היה לי עם מי לדבר חיחי (הרגעים המביכים יותר של מסיבה) שמחתי, והכי שמחתי לראות את כל החברים שבאו לשמוח איתנו זה ממש מרגש אותי שכולם באו, שאנחנו חלק מקבוצות מיוחדות ומדהימות של אנשים!
וזה הפך את זה לממש רשמי וממש אמיתי, ועכשיו כולם מכירים את גילעד המתוק שלי וכמה שהוא מקסים


Monday, May 17, 2010

אנחנו מתחתנים בעוד שלושה וחצי חודשים
העין שלי מגרדת וגם הרגל כי יש לי עקיצה
אני עייפה
שמחה
inspire
"I have a story inside of me but it feels too big to tell"
Postsecret

Tuesday, May 04, 2010

One of my fears

I'm an overall healthy person (don't visit doctors a lot), but in my day-to-day life I don't feel all that well most of the time. I get headaches really easily (most days of the week I have minor headaches throughout the day, and migraines every once in a while), nauseous on certain busrides (nausea that then lasts for hours, even till I go to sleep...). So between the headaches and the nausea, there aren't that many hours of me feeling Fine.
I don't LIKE feeling bad most of the time.

Tuesday, April 20, 2010

חג עצמאות שמח!!

Friday, April 16, 2010

We got engaged. The term "got engaged" seems funny to me. I mean, we'veknown for so logn and thought about it so much that it's no surprise and doesn't feel much different. Mainly what makes the difference is everyone's smss and wall posts =)
In general, I'd like to call it more the announcenet of our engagment and not really our engagement because according to us, we've known for so long that we're gonna get married.
I rememebr the first time we talked about it, it was two months into our relationship. Since then we've been talking about it, so "getting engaged" is weird. It was more like- okay, now we're going to announce to people. Not- okay now we're gonna decide if we're getting married.

I don't really feel like I'm feeling it's entirety. i feel a little in a daze, maybe I just can't really grasp the fact that I'm going to get married.
All in all, today doesn't feel very different than yesterday or two days ago.

Sunday, April 11, 2010

I don't know what I feel, but I'd like to make it last forever.
It's miraculous how two random people can decide one day to get married and live together forever.

Tuesday, April 06, 2010

אתמול בלילה לא ישנתי כל הלילה
היום באוטובוס חשבתי על כל מיני רעיונות מגניבים לעבודות שונות שאני יכולה לעשות אם אצא מוקדם מהצבא, וגם אם לא אצא מוקדם.
אני יכולה לעבוד במוזיאון בשימור יצירות, בבית ספר בלימוד עברית, בחנות לחומרי אמנות ויצירה, בגלריית אמנות, בבית קפה-חנות ספרים כמו תמול שלשום, בחנות ספרים.
נכון?זה כשביקרנו אותו שבוע שעבר

Monday, April 05, 2010

I think it's really nice that they have a seder, as reform people.
They dress nicely and the boys wear kippot, and they set the table fancily with haggadot at each place and with matzot.
I think it's important.
ישר אחרי החג, מצלצלת לגילעד. אין לו קליטה, לא עונה.
היו דברים בשבת שהזכירו לי דברים שאני רוצה לדבר עליהם עכשיו כי הם מטרידים אותי ולא ישנתי טוב אתמול.
הראש שלי מלא ורוצה לדבר איתו.
אחרי חצי שעה, הוא מתקשר.
אחרי כמה דקות של "שבוע טוב" "מה נשמע" וכו' ורווחות אנחה, אני לוקחת נשימה
באתי לדבר
ואז
ברקע
קוראים לו
גילעד אומר- אני חייב ללכת
אני מנתקת
fuck
זה מעצבן
בדיוק באתי לדבר
הוא מתקשר אחרי 20 דקות, יש לו 5 דקות לדבר. מדברים טיפה, הולך, אומר שהוא מקווה שיוכל להתקשר בקרוב, בפחות משעה.
אחרי שעה וחצי או שעתיים, מתקשר.
מתחילים לדבר על זה, על כל הדברים. זה מתסכל, הוא רוצה להשתחרר. גם אני רוצה. קשה לדבר בטלפון כל הזמן, צריך להיות קרובים.
היה צריך כבר להתארס
וזה מתעכב רק בגלל הלו"ז שהצבא מכתיב לו
זה נמשך יותר מדי זמן.
אנחנו מתחילים לדבר, להיכנס לתוך זה.
סוף סוף קצת זמן לדבר
ואז פתאום
ברקע
"גולדשטיין!!"
"כן?" הוא קורא
אמרו לו כוננות
"כוננות?? טוב... אני בא"
מרים, אני צריך ללכת
מצטער...
טוב, ביי

Wednesday, March 31, 2010

אז אתה לא רוצה ללכת לישון?
עוד מעט
יופי, עוד מעט. לא עכשיו.
בואי נחליט על שעה
אוקיי, לא יודעת...
11?
אוף, זה בעוד 12 דקות... טוב... :(
את חמודה.
נזכרתי במשהו שקרה פעם! בעצם, לא משנה
לא לא לא! עכשיו את חייבת לספר!
אבל כבר כמעט 11, אתה אמרת 11, אז אני לאא יכולה לספר
נווו
טוב. אז ככה...
...
(כעבור זמן)
כבר ממש אחרי 11!
טוב, אני אכנס לישון. גם את צריכה לישון!
...אה, נכון... :(
טוב, מתוקה, שיהיה לילה טוב... ביי...
רגע!!
כן?
לא יודעת, חכה. אני מתגעגעת!
אני אוהב אותך מתוקה
ממ-הממ. טוב... ביי ביי
ביי
חכה!
כן?
חכה שניה, אוף, לא יכולה להיפרד לכל הלילה!
את מצחיקה
אני אוהבת אותך!

Sunday, March 28, 2010

היום גילעד חזר לצבא
כשהגעתי הביתה קראתי שעוד אח של בת-אל נרצח
אחרי זה ניקיתי קצת
ויצאנו לבית קפה (אמא, אחותי ואחי) והיה טעים, כיף וקיצי
עכשיו אני יושבת פה, חושבת על היום שבו אצטרך לחזור לצבא, שבוע הבא.
ועל איך שאני כל-כך לא רוצה. שונאת את זה
זה מוהל את השמחה שאמורה להיות עכשיו בעצב.
זה משגע
נתארס
ולא אראה את גילעד לעוד 21 ימים
ובכלל, למה חיכינו כל כך הרבה?
עכשיו אי אפשר כל כך להתארס
כי זה לא הדבר הנכון לעשות כשאנשים מאוד חשובים מתחתנים עכשיו.
אני רוצה לעזוב את הצבא כשאני מתחתנת אבל א-זה לא מוסרי וב-אם אשאר נקבל תשמ"ש גבוה יחסית
העיקר זה שזה פשוט לא מוסרי
אבל אני שונאת את זה! ורוצה להתחתן בלי שזה יימצא שם בכלל בראש שלי
רוצה כבר להתחיל לתכנן
אני צריכה את המחברת שבתציון תכין לי!
חיחי

Wednesday, March 17, 2010

עוד מימי המכינה

בעולם המשונה הזה, לחיות פרושו לחלום
וכל אחד מאיתנו אנוס לחלום את מה שהוא עד שיקיץ.
המלך חולם שהוא מלך והוא חי באשליה הזאת; מצווה, שולט, מדיח, וכל תהילתו כתובה על חול, והמוות הופך אותה לאפר.
העשיר חולם על נכסיו, העני חולם על עוניו.
האדם המצליח חולם על הצלחה, האדם העמל חולם על תקווה.
המענה והמעונה, שניהם חולמים- חלום על כאב.
כל אדם חולם את חייו

ואני חולם שאני מוטל כאן, כבול באזיקים, וחלמתי חלום אחר-
מלא פאר והדר.

-החיים הם חלום \ פדרו קלדרון דה לה ברקה
c
I haven't written in a while.
I'm so sick of hearing
השיחה מועברת לתא הקולי
Sometimes I call even though I know that's what I'm gonna get, just because I'm so desperate to talk to you.
I'm so sick of it, sometimes I feel like throwing the cell away
Instead of having it follow me everywhere, it's always in sight, in my hand, on my lap, a damn cell phone.
And most of the time this small technology only carries longing, desperation and frustration, because we can hardly ever talk.
At the beginning it's fine for a little while to not hear from you, then it becomes icky, then I bceome some sort of desperate, becasue I'm worried and I feel like-
What if I can never talk to you again
And then I have to talk to you, have to hear your voice, and it drives me crazy when I can't. As time goes by, as the hours advance, I call more and more frequently, you must answer now. But you don't.

=================================
I started writing something real. Some sort of book. Hopefully.
We're gonna get engaged soon, and I'm excited.
I miss Benjy and wish he would care to come visit once in a while.
The more I come home, the more I realize it's freer than I think.
Last night I walked around town and cried for two hours but today realized that it made me feel so connected to the world and to my freedom.
I miss Gilad, and wish he was next to me right now. Wish I could put him in my pocket and keep him with me all day, even if he wouldn't say a word, just to be there, I'd be so much happier.
I miss flying to the states in the summer and wish I could do it again soon.
I'll be married the next time I fly. Gilad will be with me.
This is the time of year that I start really terribly missing them.
I can't stop thinking about our wedding. Amazing.
I have to start thinking what we'll do next week when Gilad is home.
That's about it for now, I think...

Sunday, February 28, 2010

אולי אם אייצר לעצמי חיים דמיוניים מקבילים אני אוכל להציל את עצמי
c
עכשיו יש סעודת פורים. יש לנו מלא אורחים וזה ממש כיף וקיצי למרות שכל היום ירד גשם.
שתיתי קצם ליקר דובדנים חזק מדי ועכשיו אני מרגישה שאיך לי חמצן בריאות.
אחרי שנסיים את הסעודה בניחותא אני נוסעת לירושלים לפגוש את גילעד שיוצא מהצבא.
אנחנו נלך ישר למסיבת פורים אצל חברים בירושלים. כולם יבואו מחופשים. גם אנחנוץ נאכל מלא ונשתה קצת ונצחק הרבה ויהיה ממש כיף.
אחרי זה נחזור לבית שלנו ונעשה לעצמינו ערב לימוד כזה לפורים. נלמד קצת, נדבר הרבה, ואז נאכל ארוחת ערב מפנקת ומספקת ונלך לישון...

האמת היא שבעוד כמה שעות אני חוזרת לצבא.
fuck
c

Monday, February 22, 2010

סיכום יום #1

היום הראשון היה קשה. הזמן במשרד עצמו היה בסדר ואפילו טוב רוב היום, למעט כמה דמעות פה ושם, אבל כשיצאתי משם ועליתי על האוטובוס הביתה התחלתי לבכות לשעה רצוף עד שכאבה לי הראש ובערב לא רציתי לזוז מהמיטה

Friday, February 19, 2010



עלמא
כינרת
רעיא (רועה בארמית)
חרות
איזה עוד שמות יש לנו?
לא זוכרת

Wednesday, February 10, 2010

I don't want to go back

Tuesday, February 09, 2010

כמה דברים לפני שאני הולכת לשתות שוקו חם ולישון

לפעמים אני מתמלאת באינטימיות אינטנסיבית כזאת שאני פשוט רוצה לבטא את כל אהבתי ואת כל מילותיי בדרך השלמה ביותר. בא לי לספר לך את הדברים הכי עמוקים ולהיות הכי קרובה אליך שאפשר, להרגיש רוממות וקירבה כזאת עילאית שאין לתארה במילים. זה קורה לפעמים כשאני איתך ולפעמים כשאני לא. כשאני איתך, זה מעולה. הדחף האינטימי הזה יוצר את הימים\הלילות הכי טובים. וכשאני לא איתך, זה סתם מגדיל את הגעגוע, וזה יכול לחרפן.
אני מקווה שהתשוקה והאהבה הזאת לא תתפוגג לעולם!

אני לא זוכרת אם אי פעם כתבתי על הבלוג את השירים שכתבתי עליך בקיץ כשהייתי בארה"ב. אני אבדוק. ואם לא, אכתוב אותם מתישהו. ואכתוב גם את הציטוט על מנקה הרחובות...

אני מרגישה שהכתיבה שלי מייצרת עולם מקביל לעולם האמיתי.
כל פעם שרע לי אני פשוט אומרת "זה בסדר, אגיע הביתה ואכתוב הכל".
הרע הוא חומר לכתיבה.
החיים הפחות טובים שלי הם חומר לסיפור עלילתי שנכתב ונרקם כל הזמן.
יש את הצבא, שבו אני מחכה לכמה רגעים חופשיים כדי לעשות את הדבר המפורסם שאני עושה-
לכתוב.
אני חיה חיים מעצבנים, ואז כותבת אותם, מכניסה אותם לסיפור מרתק ומעניין. דברים שאנשים אומרים לי שמעליבים או כואבים, או כל דבר שלילי שננחן על ליבי, אני פשוט כותבת את זה בצורת סיפור, ואז זה חלק מסיפור, חלק משיר. אז זה אני, אבל זה האני של הסיפור.
אני מסבירה את זה בצורה טובה?

אבל אני לא חושבת שזה בהכרח רע.
האמת היא, אני לא יודעת מה זה.

והחלטתי שאני אלך לפסיכולוג. סוף סוף

והלוואי והאח שלי היה בא לבקר, או לפחות כותב לי מכתב. או לפחות משהו.

זה גרם לי לבכות היום.
והיום הייתי באוטובוס, ולידי (ליד החלון) ישבה אישה נאה כבת 60, ואני חושבת שהיא משוררת.
היא הביטה דרך החלון ואז כתבה בעיפרון במחברתה.
ניסיתי להציץ
וראיתי כל מיני מילים.
הייתי לידה-
חיילת בוכה
וחשבתי
אולי אני משפיעה על השראתה, על מחשבותיה.
אולי אני קצת חומר לכתיבתה,
אולי אני בשירים שלה.

חיילת בוכה
ליד משוררת
והדשא בחוץ מרקד תחת השמש.

וזהו
c

Monday, February 08, 2010

זה קשה
ולפעמים אני אומרת לעצמי
זה נסיון טוב, זה מאתגר, מחשל.
ולפעמים אני חושבת
למה אני צריכה את הקושי הזה, את העצב הזה?
למה לא עשיתי שרות לאומי
הגעתי למסקנה
אני פוחדת ממערכות. לא פוחדת להיות בהם, פשוט פוחדת מהם. מהמערכת עצמה. שהיא תזיק לי, תכליא אותי, תקבע אותי, תשליך אותי לאפלוליות הבדידות.
אני פוחדת ממערכות שאני לא מבינה, במערכות שאני צריכה להתלבש בהם בתלבושת אחידה (מדים, לדוגמא).
הגעתי אתמול לבסיס שבו אהיה משובצת בעוד פחות משבועיים.
אתמול הייתי עם גילעד, יצאנו למסעדה בפעם הראשונה.
לשבת ככה אחד מול השניה סביב שולחן קטן תחת אור צהוב במסעדה שקטה, זו זוית חדשה, וכך גם השיחה היתה מיוחדת ושונה.
כלומר, כשיושבים אחד מול השני תמיד באותה זוית כל הזמן, כשהעיניים והגוף שלי בזוית מסויימת מהעינים ומהגוף שלו (למשל, יושבים על מיטה\ על ספה\ על דשא) השיחות נשענות על אותן זוויות ספציפיות. אבל כשמשנים פתאום מיקום ונמצאים בזוית חדשה, השיחה יכולה גם להתפתח למקום אחר וחדש.
זה הרגיש ממש רומנטי לשבת שם מולו, לדבר איתו ככה בשקט. דיברתי מכל הלב ממש הרגשתי שהלב שלי נרקם עם האור מעלינו, עם העיניים שלו, ואני אומרת דברים, והרגשתי שזה כמו שאנחנו נשואים כבר חמש שנים איך שדיברנו.
וגם באוטובוס חזרה היינו בזוית מסויימת. בגלל כל השכבות-המחממות שהיו עלינו (חורף!) כשהכנסתי את ראשי לצווארו והטתי כלפי מעלה, הרגשתי כמו ילדה קטנה שנעלמת בחצאית של אימה ומרגישה שהיא בתוך עולם חמים ונעים. ממש הרגשתי שזה רק אני והוא, מכוסים בשכבות הבד שהתעדנו לצד ראשי. ודיברתי לתוך לחיו מילים שקטות ואמיתיות כאלה והוא שמע אותי דרך המצח שלי או משהו וענה לתוך המצח ואני שמעתי אותו בצורה ברורה, כאילו שכל העולם הזה שם בינינו היה רק הקולות שלנו נעים באויר בצורה אינטימית וחמה.
זה היה כל כך נעים, כל כך טוב.
דיברנו על דברים חשובים.
ואז בלילה התעצבנתי על משהו לא קשור ודחפתי את הידיים שלו ממני והתרחקתי קצת ואחרי קצת זמן אמרתי לו לשחזר (לספר לי) את כל מה שקרה כי רציתי לשמוע ממנו מה הוא הרגיש והוא אמר שזה קצת כאב (מנטלית, לא פיזית) ואני יודעת שאני אולי ממש מגעילה אבל אני אוהבת לפעמים לפגוע בו. זה נשמע נוראי אבל אני פשוט אוהבת שהוא כועס עליי. לא יודעת למה. אולי אני מזוכיסטית? אני אוהבת כשהוא כועס עליי.
והוא אף פעם לא כועס עליי! מעולם לא רבנו ומעולם הוא לא כעס עליי. שאלתי אותו איך זה והוא אמר
איך אני יכול לכעוס עלייך, את עושה לי כל כך טוב!
אתמול בלילה אמרתי לו שהוא חזק נפשית, שהוא מכיל אותי ללא תנאי, שהוא עוזר לי כל הזמן, שהוא אוהב ללא גבול, והוא אמר
אני רק עושה את התפקיד שלי
אמרתי לו מתישהו שאין שוויון בינינו ואולי בגלל זה המצב כל כך טוב. כלומר, הוא עושה הכל הכל בשבילי ותמיד אומר לי את הדברים הנכונים, והוא מפנק אותי כל כך. ואני לפעמים מעצבנת או משהו או אומרת דברים מעליבים וזה בסדר, כאילו אני מרשה לעצמי להיות רעה, אבל הוא אף פעם לא אומר שום דבר רע, ושאלתי אותו אם הוא חושב שזה בסדר, שאין שוויון, שאני כאילו נותנת לעצמי להיות רעה אבל אם הוא היה ככה רע אליי הייתי כועסת, אז אני כאילו צבועה, כאילו שמגיע לי הכל, שמגיע לי יותר, כאילו הוא חייב לי יותר
והוא אמר
ככה צריך להיות
והוא באמת מאמין בזה בכל כולו. וזה הדבר הכי יפה (למרות שאני כן צריכה להשתדל יותר להתחשב בו ולא להיות כזאת משוגעת בחופשיות שלי של לעשות לו מה שבא לי)
ואתמול בלילה כשהתעצבנתי ודחפתי אותו ממני
איפשהו רציתי שהוא יתאכזב, שהוא יגיד לי שזה לא היה בסדר. משום מה אני אוהבת כשהוא מסביר לי בשקט שזה לא היה צריך להיות ככה, ושנדבר על זה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה, שנה שעברה. ומשום מה נהניתי מזה.
וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את הקול העדין שלו בלילה בחושך,
כשהוא מדבר איתי
ואני אוהבת איך שלפעמים כשקורה משהו במשך היום שמעצבן אותי (אפילו לא קשור אליו, אבל כשאני איתו) ואז פשוט כזה אני מעוצבנת ויש שם עוד אנשים ואני לא רוצה אז לדבר, אלא להיות כעוסה, הוא לוחש לי
נדבר על זה בערב כשנהיה לבד, בסדר?
ואז כשאנחנו לבד בערב הוא שואל אותי
את רוצה לספר לי מה קרה?
והקול שלו מתלפף סביבי יחד עם זרועותיו. ואני כל כך אוהבת את זה
וכשיש לי משהו שאוכל אותי מבפנים הוא ממתין לי
ואומר לי שהוא מקשיב
ולפעמים אני אומרת אין לי מה להגיד
אז הוא אומר, אני בכל זאת מקשיב, אם תחליטי שיש לך משהו להגיד.
ולא משנה מה אני עושה וכמה אני מעצבנת (ולפעמים אני מעצבנת, הוא סוף סוף הודה בזה אתמול) הוא אוהב אותי ללא תנאי ולא כועס אף פעם ולא שומר טינה ותמיד מוכן לעשות כל מה שאני רוצה שהוא יעשה ולחזור לחיבוק חם אפילו אם לפני שניה דחפתי אותו הצידה.
הגעתי אתמול לבסיס החדש והייתי הלומה כזאת, קשה לי להסתגל. והייתי ממש עצובה, כאילו ששמיים אפורים נחתו אליי.
ואז בערב יצאתי משם ורק באוטובוס החוצה משם לכיוון התחנה המרכזית יכלתי לחייך בלב, כי ידעתי שאני הולכת לגילעד. נפגשנו בתחנה, ירדנו לשרותים למטה, דיברנו שם קצת בחוץ אחרי שיצאנו ואז לקחנו אוטובוס למסעדה. המסעדה עם האור, עם הרומנטיקה. המסעדה שהצמיחה לילה קסום, למרות שבסופו פשוט נרדמנו ככה כשהייתי מתוסכלת, ואמרתי כמה פעמים שזה ממש מעצבן כי רציתי שהלילה האחרון שלנו ליציאה הזאת תהיה מושלמת, אבל הוא אמר שאי אפשר שזה תמיד יהיה מדהים. אי אפשר שכל הזמן זה יהיה מדהים.
אבל היום בבוקר היה טוב. הוא היה צריך לצאת ממש מוקדם והוא דיבר אליי ודיברתי אליו חצי-רדומה ואני זוכרת כמה דברים שאמרנו ואני זוכרת שהפנים שלו היו ממש קרובים לשלי, הרגשתי מוקפת בו, באהבה שלו, בחום שלו.
ואחרי כמה זמן, כנראה עדיין הייתי חצי-ישנה, חשבתי שאולי הוא עדיין פה כי לא יכלתי לשער כמה זמן עבר ואמרתי
גילעד?
והוא לא ענה

אז הנחתי שהוא הלך כבר

הלך

ל21 ימים
....

Friday, January 22, 2010

מתרגשתתתת =D!!!

Sunday, January 10, 2010

I miss Benjy so much!
If he would come visit that would make me so much happier than I am now.
Last post before I float off into another two weeks on base.
These words here make me feel so much better and safer, so I write them.
Ta ta for now.
Hopefully my week will be full of only good things.

Saturday, January 09, 2010

I WANT TO BE FREE!!!!!!!

Friday, January 08, 2010

I'm home now from the base.
I feel so empty without deep mind analysis and philosophy. I realized that I need a weekly dose of philosophy to fill my soul. Without it, without writing and thinking and developing ideas with others and discussing opinions and psychology, I'm sad, empty, lonely and most importantly- כבולה (chained, restrained). We were at Netiv Kiryat Moriyah (Jm) this week to see it (because some of us will be sent to work there) and we sat in a class (to experience the classes the soldiers go through there). The one I was in was philosophical, with a guy from Nokdim (אני מנוקדים. מישהו שמע פעם על נוקדים? -אני מצביעה. -זה יישוב בגוש. ואז אני נזכרת- אף אחד לא יודע מה זה "הגוש". אני הדתייה היחידה פה)
Anyway, it felt so right to be there (I have to get to Netiv, it's perfect for me. The mashakiyot get to sit in the soldiers classes, and I would absolutely love to do that. To be able to be in their classes? These classes are amazing, an experience through Zionism and Judaism in it's deepest aspects. It's a shame that only these certain soldiers take this type of course. It's kind of like mechina. And with mechina I also thought- it should be mandatory for everyone before the army.)
In any case, what I was saying is that the depth is just missing in my day-to-day life in the army.
Mechina was so filled with it and now I'm emptied out from it. I'm in the army all week, and I hardly have time to really ThInK with other people. I'd like to just sit on msn messenger like in the olden days and talk for hours, analyzing everything about our lives.
The course is great, but I'm not so happy in it most of the time. How is this possible?

I need freedom. And one friend told me, "well, if you're a free person then you should be able to find freedom in any kind of situation. To seek out your own inner freedom..." which should be true! But my mental emotions are very adherent to my physical surroundings, and it's hard for me to feel free when theyre are wire-gate closing me in, when I'm wearing a uniform, and whenI have to sit in a certain way in class or else. I know the importance of what I'm doing and I believe in what I'm doing. I'm going to be enhancing soldiers' Hebrew, connection to Judaism, to the land and to it's people, which is one of the most inspirational things to me. This course I'm in is without a doubt one of the best in the whole IDF, and sometimes it feels like an entire different army, sometimes like summer camp, and the girls are amazing each one more than the next, and the mefakdot really care, and the weather now is beautiful all hours of the day. But still. Still I am sad. Lonely. Empty. Eager. I imagine my future out of the army so often that I feel like I'm missing the whole point of the HERE and the NOW. Carpe diem. I so want to live in the present, these are the years of my youth. If I don't take advantage of them now, when will I? I won't stay young forever. I'm 20, and I need to be happy. But I'm not always happy. And it's hard. The whole army is hard, and it doesn't really fit or suit my soul. There's no way I'm going to go out to ktzuna. I'm finishing these two important years and kaput. Done. I want to be doing it, but I also want it to be behind me. That makes sense to me. But they keep talking to us about enjoying the moment, and it's true. I really am a person of enjoying the moment. And I'm there, sitting on the grass adn the grass is so beautiful and I smell it and it's relaxing like the summer, but I feel in my heart that I'm not free, not calm. I'm all tense inside of me. The blades of grass and the clouds and even the rainbows don't loosen me and free me.
The only thing that really frees me is thoughts, deep deep thoughts. When I get lost in an idea, I feel like my soul is free for a moment, until I snap back into reality and I'm still there in the base and I feel all dark and lonely again.
And the nights are horrible. In general I'm afraid of the dark and the dark makes me depressed, so in the army even more so. I try to be strong, but some nights I find myself crying from the minute the sun goes down until I go to sleep. A few nights ago my eyes stung by the time I got into bed from all the tears. And girls are wonderful, they ask me what's wrong and they talk to me, but there's nothing really wrong. Nothing specific. I'm just s-a-d. For now reason.

And I need Gilad more. 6 weeks without him is definitely not helping. I need to be with him to replenish my strength every week. With every passing week without him I feel weaker and weaker inside. Only two weeks passed and it seems like more. That means another 4 weeks. It's so hard.
The army, and not being with Gili, and not talking philosophy.
I guess the army is hard for everyone so I can't really complain.
------------------------------------------------------
I'm still trying to get to the bottom of this quote:
אין דרך לאושר;
האושר הוא הדרך לכאן
I seem to think it's deep, but it might be just another stupid quote. But I actually do this it is deep. But I'm trying to understand it, because the לכאן is confusing me. It's not parallel to the first line.

Saturday, January 02, 2010

העתיד הוא הנחמה שלי נגד הבדידות והפחד.
נראה לי שנתחתן באביב הבא.
השמלה שלי, אני לא מצליחה לצייר אותה. היא תהיה מבד שונה משל כולם, בד דק כזה כמו של סדין, משהו פשוט ויפה.
על ההזמנה אכתוב קצת משיר שאני מאוד אוהבת

אם לא שרת לי שיר עדיין
שירה לי מזמור חדש
שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש
(נעמי שמר)

אולי אני מגזימה עם כל המחשבות האלה, אבל זה פשוט מה שמציל אותי בעיתות מצוקה כאלה ואחרים. כשאני בוכה, או רגשנית (כמו תמיד, כי אני רגשנית) אני לא יכולה שלא למצוא נחמה בדמיונות על ימים משותפים.

למרות שהקורס מדהים, תמיד יותר טוב לי פשוט להיות איתך