Tuesday, October 26, 2010

זה התחיל כשנסענו בכביש שהיה מוביל אליו; הוא עדיין מוביל "אליו" למרות שהוא כבר גר בירושלים, איתי. פסגות היא עדיין הנוף שמזכיר לי אותו. נסענו בכביש הזה למטווחים היום. הרגשתי פריווילגיה מעל כולם: אני מכירה את האיזור הזה, אני הייתי פה הרבה מאוד פעמים, זה כמו הבית השני שלי, זה הבית של האהוב שלי. עברנו על פני ההרים הצהובים שאני מכירה, שמזכירים לי פעמים שהייתי איתו, על פני היישובים שהם כמו היישוב שלו.
ובדרך חזרה הרגשתי את זה עוד יותר. הרגשתי שהאוטובוס מקרב אותי כל כך למקום מבטחים, אבל המשכנו לנסוע והתרחקתי מהתחושה הזאת.
אחר הצהריים/ערב בבסיס, חצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד, החלון הקטן היה פתוח ומעברו ראיתי עצים ובתים של שועפט והשמש שקעה אז הכל היה עם גוון ורדרד, וזה גם הזכיר לי אותו. גרם לי להרגיש סיטואציות שהיו או שלא היו. אנחנו הולכים לבית הכנסת בשישי בערב באור הזה, במזג האוויר הזה, ואני מחזיקה ביד של מישהו מהמין השני. חורף, גשם, אנחנו ביחד בחוץ עם מעילים, ויש תחושה משפחתית וחופשיה ורגועה. אנחנו סתם מטיילים, הולכים לנו ביחד, כי זה כל כך אדיר להיות ביחד.
אתמול היתה פה מישהי מהמחזור של גילעד והיא אמרה לי כל מיני דברים טובים עליו, וכל מיני דברים שעליהם אני עדיין לא יודעת כל כך הרבה. אמרתי לה שהייתי במוזאון של גוש קטיף והיא אמרה לי שגילעד סיפר לה פעם שאחרי עמונה הוא לא הצליח להרדם למשך שבוע... וזה גורם לי להרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד עליו וזה מרגש אותי וגורם לי לאהוב אותו יותר ולהתגעגע אליו יותר... ככל שאומרים לי עליו יותר דברים טובים או דברים חדשים, אני מתמלאת במין תחושה ברת-מזל כזאת, וואו, הוא מדהים. אני רוצה שהוא יבוא הביתה ע-כ-ש-י-ו, שהוא יוכל לדבר אליי, לספר לי סיפורים... ובכלל, בהיותו ישראלי מתנחל, זה כל כך מעניין בשבילי, אני רוצה לדעת על זה עוד, על החיים שלו, הם כל כך מעניינים אותי.
מהחלון במשרד, הבטתי החוצה וראיתי באור ורדרד את העצים והבתים, היה ממש יפה, והרגשתי שממרחקים אני מסתכלת על פסגות, או על מעלה לבונה, ורואה את גילעד כשהוא ילד. ממש דמיינתי שהוא קיים עכשיו כילד, שאני רואה אותו, שאני חווה את זה, וגם אני פתאום רציתי גם להיות ילדה ביחד איתו, והתחושה היתה טובה וחופשיה, כאילו שבאמת אנחנו עכשיו ביחד למרות שאתה רחוק רחוק ...

1 comment:

Joyce, said...

Eu Não consigo entender nada :(