Sunday, February 28, 2010

אולי אם אייצר לעצמי חיים דמיוניים מקבילים אני אוכל להציל את עצמי
c
עכשיו יש סעודת פורים. יש לנו מלא אורחים וזה ממש כיף וקיצי למרות שכל היום ירד גשם.
שתיתי קצם ליקר דובדנים חזק מדי ועכשיו אני מרגישה שאיך לי חמצן בריאות.
אחרי שנסיים את הסעודה בניחותא אני נוסעת לירושלים לפגוש את גילעד שיוצא מהצבא.
אנחנו נלך ישר למסיבת פורים אצל חברים בירושלים. כולם יבואו מחופשים. גם אנחנוץ נאכל מלא ונשתה קצת ונצחק הרבה ויהיה ממש כיף.
אחרי זה נחזור לבית שלנו ונעשה לעצמינו ערב לימוד כזה לפורים. נלמד קצת, נדבר הרבה, ואז נאכל ארוחת ערב מפנקת ומספקת ונלך לישון...

האמת היא שבעוד כמה שעות אני חוזרת לצבא.
fuck
c

Monday, February 22, 2010

סיכום יום #1

היום הראשון היה קשה. הזמן במשרד עצמו היה בסדר ואפילו טוב רוב היום, למעט כמה דמעות פה ושם, אבל כשיצאתי משם ועליתי על האוטובוס הביתה התחלתי לבכות לשעה רצוף עד שכאבה לי הראש ובערב לא רציתי לזוז מהמיטה

Friday, February 19, 2010



עלמא
כינרת
רעיא (רועה בארמית)
חרות
איזה עוד שמות יש לנו?
לא זוכרת

Wednesday, February 10, 2010

I don't want to go back

Tuesday, February 09, 2010

כמה דברים לפני שאני הולכת לשתות שוקו חם ולישון

לפעמים אני מתמלאת באינטימיות אינטנסיבית כזאת שאני פשוט רוצה לבטא את כל אהבתי ואת כל מילותיי בדרך השלמה ביותר. בא לי לספר לך את הדברים הכי עמוקים ולהיות הכי קרובה אליך שאפשר, להרגיש רוממות וקירבה כזאת עילאית שאין לתארה במילים. זה קורה לפעמים כשאני איתך ולפעמים כשאני לא. כשאני איתך, זה מעולה. הדחף האינטימי הזה יוצר את הימים\הלילות הכי טובים. וכשאני לא איתך, זה סתם מגדיל את הגעגוע, וזה יכול לחרפן.
אני מקווה שהתשוקה והאהבה הזאת לא תתפוגג לעולם!

אני לא זוכרת אם אי פעם כתבתי על הבלוג את השירים שכתבתי עליך בקיץ כשהייתי בארה"ב. אני אבדוק. ואם לא, אכתוב אותם מתישהו. ואכתוב גם את הציטוט על מנקה הרחובות...

אני מרגישה שהכתיבה שלי מייצרת עולם מקביל לעולם האמיתי.
כל פעם שרע לי אני פשוט אומרת "זה בסדר, אגיע הביתה ואכתוב הכל".
הרע הוא חומר לכתיבה.
החיים הפחות טובים שלי הם חומר לסיפור עלילתי שנכתב ונרקם כל הזמן.
יש את הצבא, שבו אני מחכה לכמה רגעים חופשיים כדי לעשות את הדבר המפורסם שאני עושה-
לכתוב.
אני חיה חיים מעצבנים, ואז כותבת אותם, מכניסה אותם לסיפור מרתק ומעניין. דברים שאנשים אומרים לי שמעליבים או כואבים, או כל דבר שלילי שננחן על ליבי, אני פשוט כותבת את זה בצורת סיפור, ואז זה חלק מסיפור, חלק משיר. אז זה אני, אבל זה האני של הסיפור.
אני מסבירה את זה בצורה טובה?

אבל אני לא חושבת שזה בהכרח רע.
האמת היא, אני לא יודעת מה זה.

והחלטתי שאני אלך לפסיכולוג. סוף סוף

והלוואי והאח שלי היה בא לבקר, או לפחות כותב לי מכתב. או לפחות משהו.

זה גרם לי לבכות היום.
והיום הייתי באוטובוס, ולידי (ליד החלון) ישבה אישה נאה כבת 60, ואני חושבת שהיא משוררת.
היא הביטה דרך החלון ואז כתבה בעיפרון במחברתה.
ניסיתי להציץ
וראיתי כל מיני מילים.
הייתי לידה-
חיילת בוכה
וחשבתי
אולי אני משפיעה על השראתה, על מחשבותיה.
אולי אני קצת חומר לכתיבתה,
אולי אני בשירים שלה.

חיילת בוכה
ליד משוררת
והדשא בחוץ מרקד תחת השמש.

וזהו
c

Monday, February 08, 2010

זה קשה
ולפעמים אני אומרת לעצמי
זה נסיון טוב, זה מאתגר, מחשל.
ולפעמים אני חושבת
למה אני צריכה את הקושי הזה, את העצב הזה?
למה לא עשיתי שרות לאומי
הגעתי למסקנה
אני פוחדת ממערכות. לא פוחדת להיות בהם, פשוט פוחדת מהם. מהמערכת עצמה. שהיא תזיק לי, תכליא אותי, תקבע אותי, תשליך אותי לאפלוליות הבדידות.
אני פוחדת ממערכות שאני לא מבינה, במערכות שאני צריכה להתלבש בהם בתלבושת אחידה (מדים, לדוגמא).
הגעתי אתמול לבסיס שבו אהיה משובצת בעוד פחות משבועיים.
אתמול הייתי עם גילעד, יצאנו למסעדה בפעם הראשונה.
לשבת ככה אחד מול השניה סביב שולחן קטן תחת אור צהוב במסעדה שקטה, זו זוית חדשה, וכך גם השיחה היתה מיוחדת ושונה.
כלומר, כשיושבים אחד מול השני תמיד באותה זוית כל הזמן, כשהעיניים והגוף שלי בזוית מסויימת מהעינים ומהגוף שלו (למשל, יושבים על מיטה\ על ספה\ על דשא) השיחות נשענות על אותן זוויות ספציפיות. אבל כשמשנים פתאום מיקום ונמצאים בזוית חדשה, השיחה יכולה גם להתפתח למקום אחר וחדש.
זה הרגיש ממש רומנטי לשבת שם מולו, לדבר איתו ככה בשקט. דיברתי מכל הלב ממש הרגשתי שהלב שלי נרקם עם האור מעלינו, עם העיניים שלו, ואני אומרת דברים, והרגשתי שזה כמו שאנחנו נשואים כבר חמש שנים איך שדיברנו.
וגם באוטובוס חזרה היינו בזוית מסויימת. בגלל כל השכבות-המחממות שהיו עלינו (חורף!) כשהכנסתי את ראשי לצווארו והטתי כלפי מעלה, הרגשתי כמו ילדה קטנה שנעלמת בחצאית של אימה ומרגישה שהיא בתוך עולם חמים ונעים. ממש הרגשתי שזה רק אני והוא, מכוסים בשכבות הבד שהתעדנו לצד ראשי. ודיברתי לתוך לחיו מילים שקטות ואמיתיות כאלה והוא שמע אותי דרך המצח שלי או משהו וענה לתוך המצח ואני שמעתי אותו בצורה ברורה, כאילו שכל העולם הזה שם בינינו היה רק הקולות שלנו נעים באויר בצורה אינטימית וחמה.
זה היה כל כך נעים, כל כך טוב.
דיברנו על דברים חשובים.
ואז בלילה התעצבנתי על משהו לא קשור ודחפתי את הידיים שלו ממני והתרחקתי קצת ואחרי קצת זמן אמרתי לו לשחזר (לספר לי) את כל מה שקרה כי רציתי לשמוע ממנו מה הוא הרגיש והוא אמר שזה קצת כאב (מנטלית, לא פיזית) ואני יודעת שאני אולי ממש מגעילה אבל אני אוהבת לפעמים לפגוע בו. זה נשמע נוראי אבל אני פשוט אוהבת שהוא כועס עליי. לא יודעת למה. אולי אני מזוכיסטית? אני אוהבת כשהוא כועס עליי.
והוא אף פעם לא כועס עליי! מעולם לא רבנו ומעולם הוא לא כעס עליי. שאלתי אותו איך זה והוא אמר
איך אני יכול לכעוס עלייך, את עושה לי כל כך טוב!
אתמול בלילה אמרתי לו שהוא חזק נפשית, שהוא מכיל אותי ללא תנאי, שהוא עוזר לי כל הזמן, שהוא אוהב ללא גבול, והוא אמר
אני רק עושה את התפקיד שלי
אמרתי לו מתישהו שאין שוויון בינינו ואולי בגלל זה המצב כל כך טוב. כלומר, הוא עושה הכל הכל בשבילי ותמיד אומר לי את הדברים הנכונים, והוא מפנק אותי כל כך. ואני לפעמים מעצבנת או משהו או אומרת דברים מעליבים וזה בסדר, כאילו אני מרשה לעצמי להיות רעה, אבל הוא אף פעם לא אומר שום דבר רע, ושאלתי אותו אם הוא חושב שזה בסדר, שאין שוויון, שאני כאילו נותנת לעצמי להיות רעה אבל אם הוא היה ככה רע אליי הייתי כועסת, אז אני כאילו צבועה, כאילו שמגיע לי הכל, שמגיע לי יותר, כאילו הוא חייב לי יותר
והוא אמר
ככה צריך להיות
והוא באמת מאמין בזה בכל כולו. וזה הדבר הכי יפה (למרות שאני כן צריכה להשתדל יותר להתחשב בו ולא להיות כזאת משוגעת בחופשיות שלי של לעשות לו מה שבא לי)
ואתמול בלילה כשהתעצבנתי ודחפתי אותו ממני
איפשהו רציתי שהוא יתאכזב, שהוא יגיד לי שזה לא היה בסדר. משום מה אני אוהבת כשהוא מסביר לי בשקט שזה לא היה צריך להיות ככה, ושנדבר על זה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה, שנה שעברה. ומשום מה נהניתי מזה.
וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את הקול העדין שלו בלילה בחושך,
כשהוא מדבר איתי
ואני אוהבת איך שלפעמים כשקורה משהו במשך היום שמעצבן אותי (אפילו לא קשור אליו, אבל כשאני איתו) ואז פשוט כזה אני מעוצבנת ויש שם עוד אנשים ואני לא רוצה אז לדבר, אלא להיות כעוסה, הוא לוחש לי
נדבר על זה בערב כשנהיה לבד, בסדר?
ואז כשאנחנו לבד בערב הוא שואל אותי
את רוצה לספר לי מה קרה?
והקול שלו מתלפף סביבי יחד עם זרועותיו. ואני כל כך אוהבת את זה
וכשיש לי משהו שאוכל אותי מבפנים הוא ממתין לי
ואומר לי שהוא מקשיב
ולפעמים אני אומרת אין לי מה להגיד
אז הוא אומר, אני בכל זאת מקשיב, אם תחליטי שיש לך משהו להגיד.
ולא משנה מה אני עושה וכמה אני מעצבנת (ולפעמים אני מעצבנת, הוא סוף סוף הודה בזה אתמול) הוא אוהב אותי ללא תנאי ולא כועס אף פעם ולא שומר טינה ותמיד מוכן לעשות כל מה שאני רוצה שהוא יעשה ולחזור לחיבוק חם אפילו אם לפני שניה דחפתי אותו הצידה.
הגעתי אתמול לבסיס החדש והייתי הלומה כזאת, קשה לי להסתגל. והייתי ממש עצובה, כאילו ששמיים אפורים נחתו אליי.
ואז בערב יצאתי משם ורק באוטובוס החוצה משם לכיוון התחנה המרכזית יכלתי לחייך בלב, כי ידעתי שאני הולכת לגילעד. נפגשנו בתחנה, ירדנו לשרותים למטה, דיברנו שם קצת בחוץ אחרי שיצאנו ואז לקחנו אוטובוס למסעדה. המסעדה עם האור, עם הרומנטיקה. המסעדה שהצמיחה לילה קסום, למרות שבסופו פשוט נרדמנו ככה כשהייתי מתוסכלת, ואמרתי כמה פעמים שזה ממש מעצבן כי רציתי שהלילה האחרון שלנו ליציאה הזאת תהיה מושלמת, אבל הוא אמר שאי אפשר שזה תמיד יהיה מדהים. אי אפשר שכל הזמן זה יהיה מדהים.
אבל היום בבוקר היה טוב. הוא היה צריך לצאת ממש מוקדם והוא דיבר אליי ודיברתי אליו חצי-רדומה ואני זוכרת כמה דברים שאמרנו ואני זוכרת שהפנים שלו היו ממש קרובים לשלי, הרגשתי מוקפת בו, באהבה שלו, בחום שלו.
ואחרי כמה זמן, כנראה עדיין הייתי חצי-ישנה, חשבתי שאולי הוא עדיין פה כי לא יכלתי לשער כמה זמן עבר ואמרתי
גילעד?
והוא לא ענה

אז הנחתי שהוא הלך כבר

הלך

ל21 ימים
....