Friday, October 29, 2010

Tuesday, October 26, 2010

זה התחיל כשנסענו בכביש שהיה מוביל אליו; הוא עדיין מוביל "אליו" למרות שהוא כבר גר בירושלים, איתי. פסגות היא עדיין הנוף שמזכיר לי אותו. נסענו בכביש הזה למטווחים היום. הרגשתי פריווילגיה מעל כולם: אני מכירה את האיזור הזה, אני הייתי פה הרבה מאוד פעמים, זה כמו הבית השני שלי, זה הבית של האהוב שלי. עברנו על פני ההרים הצהובים שאני מכירה, שמזכירים לי פעמים שהייתי איתו, על פני היישובים שהם כמו היישוב שלו.
ובדרך חזרה הרגשתי את זה עוד יותר. הרגשתי שהאוטובוס מקרב אותי כל כך למקום מבטחים, אבל המשכנו לנסוע והתרחקתי מהתחושה הזאת.
אחר הצהריים/ערב בבסיס, חצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד, החלון הקטן היה פתוח ומעברו ראיתי עצים ובתים של שועפט והשמש שקעה אז הכל היה עם גוון ורדרד, וזה גם הזכיר לי אותו. גרם לי להרגיש סיטואציות שהיו או שלא היו. אנחנו הולכים לבית הכנסת בשישי בערב באור הזה, במזג האוויר הזה, ואני מחזיקה ביד של מישהו מהמין השני. חורף, גשם, אנחנו ביחד בחוץ עם מעילים, ויש תחושה משפחתית וחופשיה ורגועה. אנחנו סתם מטיילים, הולכים לנו ביחד, כי זה כל כך אדיר להיות ביחד.
אתמול היתה פה מישהי מהמחזור של גילעד והיא אמרה לי כל מיני דברים טובים עליו, וכל מיני דברים שעליהם אני עדיין לא יודעת כל כך הרבה. אמרתי לה שהייתי במוזאון של גוש קטיף והיא אמרה לי שגילעד סיפר לה פעם שאחרי עמונה הוא לא הצליח להרדם למשך שבוע... וזה גורם לי להרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד עליו וזה מרגש אותי וגורם לי לאהוב אותו יותר ולהתגעגע אליו יותר... ככל שאומרים לי עליו יותר דברים טובים או דברים חדשים, אני מתמלאת במין תחושה ברת-מזל כזאת, וואו, הוא מדהים. אני רוצה שהוא יבוא הביתה ע-כ-ש-י-ו, שהוא יוכל לדבר אליי, לספר לי סיפורים... ובכלל, בהיותו ישראלי מתנחל, זה כל כך מעניין בשבילי, אני רוצה לדעת על זה עוד, על החיים שלו, הם כל כך מעניינים אותי.
מהחלון במשרד, הבטתי החוצה וראיתי באור ורדרד את העצים והבתים, היה ממש יפה, והרגשתי שממרחקים אני מסתכלת על פסגות, או על מעלה לבונה, ורואה את גילעד כשהוא ילד. ממש דמיינתי שהוא קיים עכשיו כילד, שאני רואה אותו, שאני חווה את זה, וגם אני פתאום רציתי גם להיות ילדה ביחד איתו, והתחושה היתה טובה וחופשיה, כאילו שבאמת אנחנו עכשיו ביחד למרות שאתה רחוק רחוק ...

Monday, October 25, 2010

אולי חלק מהסיבה שאני הכי אוהבת לחבק אותו כשהוא לובש סווטשרט- אפילו יותר מכשהוא לא לובש כלום - זה בגלל שבהתחלה, כשהיינו ביחד בהתחלה, זה היה חורף, והחיבוקים הראשונים שלנו היו עם סווטשרט, ויש בסווטשרט נעימות כזאת, זה רך וזה כיף

Set the Fire to the Third Bar > Snow Patrol


I'm miles from where you are

I lay down on the cold ground

I pray that something picks me up

And sets me down in your warm arms.


My stomache hurts and has been for the last two hours because I drank something with milk, and I was just at the Gush Katif museum with my mother and it was very sad, and now I'm crying as I sing this song, because Gilad is really very far for way too long and I need him need him need him with me, and it seems like he's been gone for so long, even though it's "only" been a week...



I think I miss him more than I used to. I really feel like I NEED to feel the creases in his sweatshirt on my cheek.


פתאום אני נזכרת בחורפים שהיינו ביחד, בחום בפנים (מול הקור בחוץ), עם שמיכת פוך
במיטה, נשיקות, התכרבלויות.
ועכשיו שהחורף והקור מגיעים אני מרגישה מאוהבת בך יותר

Sunday, October 24, 2010

אני פתאום נזכרת באיך שראיתי אותו לפני שנה וחצי, שנתיים, שנתיים וחצי. אני לא יודעת בדיוק לתאר את זה, אבל כשאני רואה תמונות שלו מאז בהבזקים, אני מרגישה את זה. זה גם כמו איך שראיתי את התמונה שלו בספר מחזור שלהם, עוד לפני שהוא היה מודע לאהבתי העזה אליו. מין מתנחל כזה עדין, ישראלי בשורות של תרבותיות וארצישראליות שלא היתה טבועה בי, משהו שונה ממני, משהו חדש וטבעי ויפה כל כך, משהו עברי כל כך. ועכשיו, עדיין אני רואה אותו באור כזה. עדיין, כשאני אומרת את השם שלו, זה מרגיש לי חדש על הלשון, כאילו שהרגע פגשתי את הישראלי המתוק הזה. אני אומרת "גילעד" וזה נשמע לי טרי ואוהב, זה עדיין מסתורי, עדיין הוא לא ידוע לי לגמרי, עדיין יש לי הרבה ללמוד עליו, הוא עדיין סודי בעיניי למרות שהוא פתוח לנגד עיניי. אני אוהבת את זה.
גילעד גילעד גילעד, זה חדש, הישראליות והעבריות הזאת. כל חיי הייתי במין תרבותיות אחרת, אמריקאית שננטעה פה מחדש, אבל אף פעם לא הרגשתי באמת שיש בי משהו עברי במחשבה, בדיבור. עכשיו, זה הוא. הוא מדבר אליי בעברית, הוא חושב בעברית, הוא כולו עברי, וזה כל כך היה חדש שאפילו עד עכשיו, כאמור, יש הדים של החדש הזה, של הטריות הזאת. וזה מרגש אותי, שיש לי אותו, שיש לי את הישראלי שלי, הטבעי שלי.
אני כל כך מאוהבת.
אני נואשת להיות איתו, לראות אותו, הוא חסר לי כל כך!
עכשיו אני מרגישה געגוע שונה, זה געגוע בעיקר של העיניים. העיניים שלי רוצות לראות אותך
I am SOoo in Love!

Saturday, October 23, 2010

This Shabbat was mostly fun (how do I determine "fun"? Good question). Some parts of it definitely weren't fun (maybe I could have Made them fun?)
I know I need to do something with my time, something important and contributory. Someone asked me what I do every evening when I come home, well... Once a week I have hip-hop, I'm trying out a drawing class that'll be once a week (this is for now, it might change), I arrange to meet up with friends or with my sister, I go shopping, etc. But in my mind flickered a little embarrassment when I answered with this answer, because I have time to change things in this world, yet I'm not doing it. Being young is a great time to do things. EvErything in my life happens slowly, because I'm lazy. It took me nearly 2 months to "settle myself in", now I'm starting courses/classes, when will I finally actually DO something? Another problem is that I really don't know exactly what thing I should do, it's a problem. What needs to be fixed?
I'd like to have there be an organization that goes around to Muslim schools in Muslim countries and talk to the kids about the importance of Love, and Peace, and loving life and humanity.
Today, I was thinking that maybe my Giving needs to be out of my talents. Maybe I need to write, maybe that's what I need to do. Write, or draw, or something. But what should I write about? How can I write, when my mind is a big mash of everything I see at their own given time? I see a tree and that's the truth, and how can I think of a story? A tree, and there's a house, and there's lights and colors, how can I make myself into a book?

Wednesday, October 20, 2010

אני מחכה

Clocks/Coldplay


פתאום אני נזכרת בתקופה של המכינה

Tuesday, October 19, 2010

Forever

I walk in the book store, titles and new clean covers all over in neat lines and rows. So many books, I want them all yet I hardly ever read. I'm alone there in the store with other people, I'm wearing colors in my clothes and on my head and in my bag, I'm practically alive yet not completely, I haven't entirely gotten to feeling that it's wonderful here. It is great, but it's only specs of this thought that speckle me and not an entire emotion.
#######
I'm in line, and all of a sudden, after I remember different eras in my life, that this one is also one. It's a new one. It's a trial era, it's a new discovery, so I should look at it as an adventure, and that thought made me happy, made me see it all in a new light. All of a sudden it had a new color, as if it's something I want to find out, but not entirely like that. I feel like it's not that long, it's really something interesting, so I should enjoy it, all the aloneness and the crazy-cute apartment and being here in this city in this location and living what I'm living and being who I am, right here, even without him most of the time. It's great, really. There were so many תקופות and here now is this one. I'm married, I'm experiencing what it's like to live alone in my own little home, doing my own things, living inside new walls and floors, peeing in a new bathroom, washing dishes in a new sink, eating on a new table, thinking fresh new thoughts (sometimes). It's so different from anythihng else I've experienced before, and it's great.
#######
Sunday night, before Gilad went to the army, was strange but so fantastic. I mean the night itself, when we were asleep, pretty much. We got back from the cafe where we had hot chocolate and a sandwich, and fell asleep without even knowing it. Gilad didn't prepare his backback or set an alarm clock, but what woke him up was when I half-asleep walked over him and feel off the bed. He heard a thud and woke up, picked me up and hugged me I think. Then I kind of fell back asleep and sort of woke up again soon after and saw him packing his bag, the light was on and I thought it was morning and he was leaving but he assured me he wasn't leaving yet. I fell back asleep and woke up occasionally, in his arms and I watched him sleep, and tried not to wake him up, I love being so close to him.
And Sunday evening we layed on the grass in Gan Sacher and talked and it was so fun. I felt so close to him, like I loved him more than ever before.
אני אוהבת אותך יותר מאי פעם, ציחקקתי, הוא דיבר תוך כדי.
אתה שומע אותי? אתה לא מקשיב! צחקתי. שמעת את מה שאמרתי?
כן שמעתי
מה אמרתי?
שאת אוהבת אותי יותר מאי פעם
יוו אני כל כך אוהבת אותך יותר מאי פעם!
And on Shabbat we were in Argaman and we sat on the grass and talked and it was so good, we haden't talked so much in a while.

Monday, October 18, 2010

Tonight was a good night
I am lonely here alone

Sunday, October 17, 2010

Can you just tell me WHY? She demanded, with her dry voice. It barely reached the back wall. It skidded through the air like a sandy ribbon, and he didn't hear her.
Can you just tell me WHY? She screamed, this time the sound of her filled the corners. He turned but his face was no longer visible to her. She reached out her arms and tried to lift her legs to stretch toward him but he kept getting farther and farther away, the back wall kept distancing from her in lonely footsteps. She was like a fragment of the peeling paint, glued, stiffened, no way, no way. No way, this can't be happening, she tried to think, but even that was strained and rusty. her mind was sad. Again. She was so much older than how it was when she was younger, back in the days... I'm thirty? She thought... If only she could go back to being normal again. She wished. It was hard to wish when she knew where she was.
And there she was again, in it. In the page. On the page, stuck, plastered to the white one she resented. Page numer 65, in the middle. Out, get me OUT! She demanded again to that wall, he flew away, she knew he loved her but she knew she didn't know other stuff, like her human weaknesses. It was time for dinner, they were calling, but she was there and he was there, but not.
I donno, what is there to eat? The wall saddened her and she again became small but with emotions as big as a hurricane. Puny, with a mind as wide as a whole dimension.
HELP.
Yeah, it was definitely her again, in the thing. On the page.

Saturday, October 09, 2010

She crouched beside his bed and stared at his cheek. For the hundreth time, she saw from up close every pore and dent, and she whispered, as if the skin itself was her sky and wind and was enwrapping her whole body in warmth.
-I donno when...
But she started to cry.
He couldn't even reach his arm around her, it was stiffened in place by the cast. His soft eyes turned toward her brain and he kissed her so sweetly. His existence was marked by the love she so naturally peppered over him. He cinnamoned her life, made her days and nights feel like sugar and pie. They were like two weak blades of grass, entwined together. Two clouds, merged into one, to rain over the world. They were fickle, they were fragile, but they felt strong when they were together. Nothing frightened her small mind and body when she was with him.
-I love you, Beautiful.

She sailed off five days later, to another life.
But six days later she was back. He was not.

It was spring. Marma was a soft-spoken mother, she did not know much about anything, other than the fact that she loved her five children dearly. Her husband was gone often, and she's been wanting to divorce him for a while but he was never around to talk about the issue.
Skye, Sunn, Raine, Rose and Charlie, her five cubs, all scrambled into the house from the backyard, their hands and feet speckled with mud. They were happy, so Marma was, too.