Sunday, November 28, 2010

No one reads my blog anymore.
I'm gonna go draw with pastels.

Wednesday, November 24, 2010



Tomorrow Gilad is coming home :)

I'm on my bed with the yellow light surrounding me, I feel like I'm on a ship of serenity, on my square bed, it's hard to explain but I imagine that it's like a little coverage, a safage, on the bed on the soft blanket I sit and I have everything I need around me, my cell phone, my ipod, my computer, water, I'm ready to sail off, I'm safe here.
i love my imagination :)

When I mix the squares of date into the cake batter, I wonder what happens to every specific square. At the end, they all end up in a certain placement in the cake, and I want to know exactly how my spoon moves, how they'll end up. It's scientific. I wish I could put tiny cameras in each date-square.
I thought of this because I forgot to cut off the tip of the date, and I thought- the first piece G will eat will probably have that piece. And then I thought, I want to follow every single piece.
And not only now. i think of this about a lot of things, how I place it is how it exactly ends up and I want to put tiny cameras so I follow every spec. With dust, with garbage, with food. Where does it end up, and how?
This is also hard to explain

Vee Speers (photographer)- The Birthday Party. AmAzInG!


Sunday, November 21, 2010

השפה שלנו היא באמת קדושה, ויכול להיות שאני מתנגדת בנחרצות בקלות מדי לדעה של זרמים חרדיים מסויימים, שלפיה העברית היא שפה של קודש ולא של חולין ולכן אי אפשר לדבר איתה בדיבור חולין.
אני כל כך נטועה במחשבה שזה לא נכון, כי הרוב החילוני (והדתי) בארץ תופסת בדעה שלדבר עברית זוהי מצווה, שזוהי השפה שצריך לדבר איתה ביומיום.
החילוני המצוי יבוז למנהג החרדי לדבר ביידיש או בכל שפה אחרת, בטענה שהם לא ציוניים, לא עכשויים, חיים על פנלטה אחרת, ולגמרי לגמרי טועים.
אבל בעיקרו של דבר, השפה שלנו היא היא השפה של בריאת העולם. המילה העברית יוצרת עולמות. היא טומנת בחובה כל כך הרבה משמעויות. כל הגייה היא קדושה ונשגבת ומחוברת לעצם חיותינו, לשורש קיומינו, לטבע העולם.
ואנחנו מזלזלים בה יותר מדי.
אנחנו משקרים לעצמינו, לאחרים ולבורא העולמות בשפה ההדורה הזאת.
אנחנו מרכלים, חוטאים, מלגלגים בשפה הזאת.
אפילו אם אנחנו עצמינו נשתדל לתת יותר כבוד למילה העברית, החברה הישראלית בכללותה כלל וכלל לא מעניקה לה כבוד.
אנחנו הולכים ברחוב ורואים בעצמינו שהשפה העברית זרוקה עם הזבל ועם בדלי הסיגריות בשולי הכביש, שהיא זורמת עם הביוב ונמסה בלהט של הרוע.
יחד עם החסד וההוד שאנחנו כאנשים מוסריים למדי משתדלים לתת לה במעשי צדק וצדקה כאלה ואחרים, היא עדיין זרוקה ומלוכלכת ומלאה באבק.
כל שפה אחרת יכולה -וצריכה- להיות נתונה לשינויים כאלה ואחרים, לתרבויות כאלה ואחרות, להתנהגויות שונות, למשמעויות שונות, לשימושים שונים- חיוביים ושליליים כאחד, להיות בסכנה של זילות בשביל ההזדמנות להיות גורם תרבותי עשיר ומחנך. אבל העברית לא יכולה להיות כך, לא יכולה לאפשר לעצמה את הזלזול שנוצר כלפיה על חשבון הקיום שלה.
אז פתאום אני לא שוללת כל כך מהר את הדעה שעברית היא קדושה מדי בשביל לדבר בה, הרי תראו מה קרה לאותה שפה שממנה יצאה עולמינו המופלא.
יצא ממנה עולם, ועכשיו העולם מחריב אותה
היא אמרה שהיא לא ביחסים טובים עם המשפחה שלה ואחיה ואביה לא מדברים איתה
אבל יש אישה אחת זקנה שאוהבת אותה עד מאוד
ואני לא יודעת אפילו מי היא.
אני הולכת הביתה ואני יודעת שאני צריכה לקנות עט וחושבת איפה הכי זול, כאילו באיזה סוג של חנות, ואז פתאום
מדמיינת
שאני קונה עט בשדה התעופה
והכל מרגש בשדות תעופה כי זה אומר שאני טסה למקום שאני אוהבת

That reminds me

זה מעצבן אותי שכשיש הפגנה אלימה של מתנחלים זה אסון הומניסטי, זה משהו נוראי.
אבל אם תהיה הפגנה של סטודנטים או של צעירים חילונים וזה יהפוך למשהו אלים נגד המשטרה, זה יהיה צודק, קדוש, נשגב

Saturday, November 20, 2010

A sigh
Between four walls, and I remember all the other parts of me,
But here we are,
And my blood sighs a sigh of relief
And my heart and my skin
And my mind.
They rest
On the endless comfort of his being.
The fabric of his shirt is warm to me,
His skin is warm to me.
I hold onto him and I feel -
I don't want to move,
I feel so safe.
I can say what I want, I WILL. I DO.
His ears are always open for me, as are his arms.
his whole body.
My body sighs with relief in his presence.

Even if he's on the other side of the room, he's still here,
That's enough to make me happy.
There's a line connecting us.
He'll come to me soon.
הוא נהג באוטו, אמו לידו ואני ואחיו מאחורה, הסתכל עליי דרך המראה ואמר בקול-
יש לי את האישה הכי יפה בעולם!
I love him!
I hope that even after we will live together all the time I'll feel this crazy about him.
To wake up in the middle of the night and lay my arm on his back,
To wake up in the morning and kiss him even before opening my eyes
To go into him room (in his parent's house) together, to lock the door.
To talk, to have him tell me stories,
To watch him walk around, and talk to people, and Be.
Viva la Amor!
הכל טוב יותר כשאתה בסביבה
He left a few hours ago,
But I still have remnants of him in me.
מה יש לי פה? אני לבד עם המילים, רק המילים מועילות. הן מקשרות אותי למשהו קונקרטי ואמיתי, כאילו שבאמת יש כאן איתי עוד קיום, משהו חי. המילים הן מלאות, הן מ-ש-ה-ו, הן לא סתם חפץ כמו המחשב או פח הזבל או הירקות. הן לא דוממות כמו המיטה, האסלה והעיפרון, הספרים והגלולות והבגדים. יש להן יכולת החייאה, הן מצליחות להוציא אותי מהריבוע שבו אני נמצאת, הן גורמות לי להרגיש פחות לבד.
היתה לנו שבת מדהימה, לי ולגילעד. היינו ביחד מלא, וכל פעם שהייתי איתו ושראיתי אותו נדלקתי עליו והחזקתי בו והשקעתי את הראש שלי בצווארו רק מתי שיכולתי, כי הוא נותן לי תחושת ביטחון ורוגע כל כך עמוקים. הוא יצור שמגן עליי ממה שבחוץ וממש שמבפנים לראש, רק הנגיעה של העור שלו היא כמו רווחת אנחה ענקית. אחרי שלא ראיתי אותו 10 ימים, כל יישותי רצה רק להתקרב. הוא מדהים אותי, איך שהוא רק יושב לידי, ואני כבר שמחה, שלווה.
לא צריכה הרבה יותר מהאהבה הזאת.
זה כמו חום של גן עדן במרחב שלי, היד שלו, הכתף.
הם רמה אחת מעל כל שלווה אחרת בחיים
כשהוא בבית, אני מרגישה כל כך טוב, כל כך במקום.
אני מעריכה אותו כל כך ורוצה ללמוד עליו וללמוד ממנו עוד ועוד.
הוא הלך ואני לבד.
עד עכשיו חודש נובמבר היה טוב למדי!
מקווה שגם החודש הבא יהיה ככה!
אבל המילים לא מועילות מספיק, הן מאכזבות אותי, כי אני עדיין לבד בסופו של דבר. אין איתי לא ידיד ולא רע ולא בעלי היקר מכל.
אבל אני בסדר, למרות שאולי אני אבכה. אני בסדר גמור!!
He's coming home again on Thursday :)
I know a person who is seemingly always bubbly and happy and laughing and optimistic. is this possible?
i feel like underneath the layers of Joyfullness lays a sadness that she worked on hiding for years that by now it's already natural for her to pretend.
I wonder if one day it'll all fall apart, or maybe the mask is so strong that she actually made it real?
It just doesn't seem human, to always sound so excited.
And sometimes it annoys me because it feels phony.

This Shabbat Gilad was home and we had a really really great time together.

There are seven months of army left for us, I think seven months isn't too long in advance to start thinking about the trip we'll make right after. Right right after. August, let's say.

Sunday, November 14, 2010

אני חיה על ולא את

אני יודעת, זה כל כך יפה.
וגם אתה, בדמיון הרחוק,
במקום המובטח.
כי הבית שלי הוא אדם ולא מקום,
אבל גם מקום ולא רק אדם
אבל האדם
הוא זה שמתנגן על המיתרים
וזה שמתנגש ומתרגש
ומתאהב
מחדש
בצליל של מרחב קטן ואור גדול.
אני יודעת, זה יפה,
כי הקירות הם כמו הצבע של
ושל ושל.
ואינסוף דמיונות על הזווית המסויימת
בעולם הזה
שבה נוכל להישאר
חזק חזק
בלי דמעה
ובלי עץ
All of a sudden I think of Florida, the stroll to the pool.
But I don't have time to ponder and be sad, because I'm rushing.
Off for another day in the army.

Friday, November 12, 2010

אני לא יכולה עוד שבת בבית שמש בלעדיך

Thursday, November 11, 2010

Yeah it doesn't seem there's gonna be winter this winter.

Wednesday, November 10, 2010

אני שוב מביטה מהחלון פה במשרד ועכשיו זה לילה ואני רואה את האורות של שועפט וחושבת על פסגות ורוצה להיות שם עם גילעד עכשיו, להסתובב בחושך ביישוב שלו, להרגיש שאין מקום אחר בעולם שאני מעדיפה להיות בו עכשיו ברגע זה.
פתאום התאהבתי בלילה

Monday, November 08, 2010

I like my scond post from february 9th of last year
I very much miss being younger and living at home.

I came here tonight and walked into my room and smelled the smelled of my room, which I love, and it reminded me of winter, of winters when I came home and it was warm at home and there was lots of yummy food for dinner and I spent a lot of time in my room living the surroundings and daydreaming about love.

Tuesday, November 02, 2010

It's a despair; It's like, I almost Feel him, I actually physically almost feel him here even though he isn't. And I was sure he was surprising me and coming home today, and I just knew he would be home when I got home. But he wasn't.
it's getting intolerable to the point where I actually am almost starting to hillucinate.
This Shabbat we're gonna be here, in our apartment. And this time, I'm going to make the food and not take my mother's left-overs. So I made a list of what I'm gonna make. I really want to manage to bake/cook everything I want and not be too lazy (like last time) or too busy, but I'm busy. So now I stayed up to make one of the things, even though I hardly slept last night, because tomorrow and Wednesday I won't have much time, and somehow I feel like I actually Made An Effort for our relationship :-)
What I made isn't so yummy (I tasted a bit), and I'm hoping the rest will be better, and that I'll find time to make them.
Two more days and he's home again, and I'll be able to feel him and smell him and hear him and see him and love him.