Thursday, October 27, 2011



באוטובוס הביתה בנתיבים הכהים של הלילה הייתה לי תחושת חורף של נסיעות, למרות שהחורף עדיין לא השחיל את עצמו לתוך האוויר בצורה ברורה וחדה. רק כמה רוחות קרירות וטיפות של בוקר פינקו עד עכשיו את החושים שלי שמצפים כל כך לחורפיות. הייתה לי התחושה החורפית של החום שבפנים מול הקור שבחוץ- השמיכה הדמיונית העוטפת את כולם בצורה נדיבה, מסבירה פנים כנגד הגשמים וכידידה ותיקה שלהם, שומרת ומגנה עד שאפשר להחליק לתוך תנומה שלווה כמו תינוק בחיקה של אמא.

זה תמיד מזכיר לי נסיעות על אותו קו לאותו מקום לפני יותר משנה, כשגילעד היה חוזר מהצבא והייתי נוסעת להיות איתו כל הזמן שהוא היה בבית עד שהוא היה צריך שוב לחזור... והנסיעות האלה, שבהם הייתי עטופה במעיל בתוך מציאות של חורף, היו מושלמות, כי היה משהו חם ומושלם שחיכה לי בצד השני של המסלול. אני תמיד אוהבת להגיע למקום בטוח אחרי נסיעות ארוכות. להגיע למקום משפחתי עם אור צהוב, כשאפשר לשתות שוקו חם ולהתכרבל בתוך פוך... זיכרון חורף מצוין של כמעט כל אחד.

הנסיעה הזאת בערב ריכזה את המחשבות שלי לכיוון אחד מסוים שהיה שונה ממחשבות קודמות שהיו לי היום ואף החליף אותן. חשבתי על הריון ותינוקות. המחשבות האלה היו נעימות והושפעו מהאישה ההרה שנכנסה לאוטובוס כמה תחנות אחרינו. אבל כמה שעות אחורה באותו יום (היום): הנושא של זריקת זבל שוב עלה והכעיס אותי עוד יותר.

הנושא עלה עוד מהיסודי אבל קיבל תאוצה בחודשים האחרונים. בבית הספר היסודי בת מרוקאית מהכיתה הוציאה להנאתה את הסנדויץ' שלה מהתיק בשעת ארוחת הצהריים ופשוט הפילה את השקית על הרצפה. לא הפילה, אלא פשוט הפסיקה להחזיק אותו, כאילו היה אוויר שממנו נשלף הכריך. השקית נחתה כמו נוצה על רצפת הכיתה והזדעזעתי. כמובן שכשהערתי לה זכיתי לחיקויי גנאי מצידה ומצד החברות שלה. מי ינקה אחריה את השקית? "יש מנקה". בבית שלה היא מפילה דברים על הרצפה? אני בספק. אז למה כאן זה שונה?

אתם אולי חושבים שהייתי סתם ילדה אמריקאית מתורבתת יתר על המידה ולא מקובלת שכולם ירדו עליה. הדבר הזה הוא לא נכון, ויותר מזה: להשליך זבל על הרצפה/אדמה הוא תופעה מגעילה, אז זה לא משנה מה הייתי בבית הספר היסודי.

תמיד הייתי מודעת לתופעה המגונה הזאת ולתופעות נוספות שמאפיינות הרבה ישראלים וזה תמיד הפריע לי. איפה הם חיים? איפה אני חיה? אם עמלנו כל כך קשה בשביל לקבל את פיסת האדמה הקטנה הזאת שהיא מדינת ישראל, למה כל כך הרבה אנשים מזלזלים בה? לפני חודש כשאני וגילעד חזרנו מארצות הברית, הזעזוע מהמצב הזה פה העמיק ביסודו, במיוחד לאור המצב הקיים בארצות הברית, מצב שהוא לא קשה להשיג והוא לא "בורגני" מדי. הוא המינימיום של המינימום: לא ללכלך את הסביבה. זה העולם שלך, המדינה שלך, תכבד אותה. מבחינתי זו אנושיות.

כל פעם שאני עומדת מול בנייני האומה בירושלים ומחכה לאוטובוס לבית שמש אני רואה לפחות אדם אחד שמשליך את הזבל שלו על הקרקע. לפעמים אפילו לא משליך, כמו אותה ילדה ביסודי, אלא פשוט עוזב והדבר נוחת לאיטו בכל מקום שהוא. לא משנה איפה זה, הם יעשו את זה בכל מקום. שלשום הלכתי ברחוב אגריפס וגבר שחום סיים את הפחית-קולה שלו ופשוט הניח אותה שם על הדרך והמשיך ללכת. חמישים מטר משם (המשכתי במעלה הרחוב, מתלבטת אם לרוץ אחריו ולהגיד משהו) עובד מהמאפייה בפינה יצא מהמאפייה כשלרגליו גוש פלסטיק של עטיפה והוא בעט בזה עד שזה היה רחוק מדי שזה כבר לא היה ברשותו ובאחריותו.

כמובן שחוץ מהתופעה הזאת, אני כאובה מתופעות אחרות כמו המצב ברכבת הקלה כשניסיתי לרדת וכולם בחוץ דחפו רק לעלות, וצעקו כמובן, או המצב של צעקות וקללות ברחוב, או... נעזוב את כל זה. אני אחזור רק לנושא האחד שהוא המפריע לי ביותר.

נסענו היום (אני ומשפחתו של גילעד) לשדה התעופה לפגוש את אחותו וגיסו שחזרו היום מהודו. בדרך משם למסעדה קרובה אחרי המפגש המרגש ודיבורים וסיפורים על החוויה שם, איכשהו הזכרתי את העניין של השלכת פסולת שקורית פה הרבה יותר מדי, שאני רואה במיוחד במרכז ירושלים. אביו של גילעד לא כל כך האמין שזה המצב וטען שכמעט אף אחד כבר לא עושה את זה, שכמעט ואין אנשים כאלה. ומשום מה, התגובה הזאת שלו גרמה לי להירתח עוד יותר. אנשים לא יודעים! אנשים לא מודעים! וזה דוחף אותי לעשות את הסרט. אני אסביר:

לפני כמה חודשים חשבתי על רעיון לסרט תיעודי של המצב הזה. חשבתי על זה כי כל פעם שראיתי מישהו עוזב זבל באמצע הרחוב (או סיגריה, זה אותו הדבר מבחינתי, וזה קורה המון) כעסתי נורא ורציתי לגשת אליו ובאמת לצעוק עליו מעומק הבטן שלי. "מה אתה עושה?!?!?" אני פשוט לא מצליחה להבין ולקבל את ההרגלים האלה. אני שמה לב אליהם, יש לי עין חדה לזה. לפעמים זאת אמא שעושה את זה מול ילדתה הקטנה. או יותר גרוע- אומרת לילדה להשאיר את העטיפה של הגלידה שם על המדרכה כשהאוטובוס מגיע... אז רציתי לתפוס את הסצינות האלה במצלמה שלי. היה לי דמיון כזה שאני אצלם מישהו ואז אגש אליו, כאילו ללא קשר, ואשאל אותו, מול המצלמה, אם הוא נוהג להשליך פסולת על הרצפה, ואם כן, למה. רציתי לדעת מה אנשים יגידו. הם יכחישו? או פשוט לצלם את המקרים בוידאו, בלי לגשת אליהם.

אבל כל פעם שאני רואה מישהו עושה את זה, אני לא מספיקה להוציא את המצלמה. זה קורה כל כך מהר ומשאיר אותי פעורת פה כל פעם. אני עדיין רוצה לעשות את הסרטון הזה, שבהמשכו אני אפתח את הרעיון, מין מחאה חברתית קולנועית. אבל בינתיים הרעיון לא מפותח מספיק ואין לי את הטכניקות הצילומיות עדיין בכדי לערוך ולהכין סרט.

האמת היא, היה לי קשה לחזור לתרבות הזאת אחרי שהייתי בארצות הברית למשך חודש. בכל מקום פה יש זבל. תראו בעצמכם. תסתכלו בפינות של המדרכות, מאחורי קירות, ליד תחנות אוטובוס, בתוך ערוגות פרחים, יש שם עטיפות, פחיות, כל מיני דברים. איך הם הגיעו לשם? כל יום אנשים עוברים שם ולא יכולים להמתין עם הטישו עד הפח, הם חייבים לזרוק את זה על הרצפה.

לעזעזל פה!

זאת המדינה ה"יפה" שלנו, היחידה שלנו. ולדאבוני, קשה לי להסתובב בירושלים למרות שאני כל כך אוהבת אותה ומתכוונת לחזור לגור במרכזה. אבל אני באמת נדהמת כל פעם שאני מסתובבת שם והכל מלוכלך. לא היה דבר כזה בארצות הברית. וכן, זו השוואה הוגנת. אני לא משווה אותנו לארמון המלכה באנגליה או לחדר של אובמה בבית הלבן בוושינגטון. אני משווה אותנו למדינה בת 300 מליון בני אנוש שמצליחים איכשהו, ללא קושי, לחכות לזרוק את הזבל בפח, לחכות עם העטיפה של הארטיק לזרוק לפח, את הסיגריה לזרוק לפח. אולי יום אחד יוכלו הישראלים גם הם לשאוף לזה ואף להגיע לשלב הכל-כך קשה של שימוש בנימוסים. בנאדם, אתה לא חייב לחייך לכולם, אבל בבקשה, גם אל תצעק, אל תדחוף, אל תפיל לידי את הזבל המזופת שלך. זה לא נראה לי כזה קשה.

זה קשה. אני אוהבת את הארץ, אבל קשה לחיות פה ככה. איזה מזל, ביום ראשון אנחנו עוברים לערבה 

Sunday, October 09, 2011

We're living from one dream to the next. It's amazing

Wednesday, October 05, 2011



I will.
Do.

Great.

Things.

When songs remind me of certain time-and-location periods, I can never feel it scheming while the time is withheld, but only later, the songs get a stronger taste with time, as months go by, of that one, old time.

"Free at last, Free at last, Thank God Almighty, I'm free at last!" -Martin Luther King, Jr.

So many good things are waiting up ahead

Sunday, October 02, 2011




אני לא זוכרת איפה הפסקתי לכתוב אבל בקצרה: אחרי ניו יורק טסנו לשיקגו, שם שהינו שבוע ואין יותר מדי מה לספר. היה שלו, אחרי השבוע המטורף (לטובה) בניו יורק. אחרי שיקגו טסנו לאטלנטה לשלושה ימים, כולל שבת, ששם דוד שלי גר, וחווינו מעט את מה שיש לעיר להציע. אה, שכחתי שבניו יורק קנינו מצלמת SLR. אחרי אטלנטה טסנו לאריזונה, אבל לא כך. היינו צריכים לחזור לשיקגו, לחכות שם בשדה התעופה עד הבוקר ואז לטוס לאריזונה. סיפור ארוך. אריזונה היתה מדהימה- היינו שם שבוע ויום. עלינו על camelback mountain שבתוך העיר סקוטסדייל, נסענו לסדונה, לגראנד קניון (יצאו לנו משם תמונות מדהימות. פשוט כי מדהים שם). אריזונה הייתה ללא ספק המקום הכי שונה והכי יפה.
אוקיי, מכאן הלאה...
ראש השנה. הגענו בערב ראש השנה. ישנו הרבה, גם בזמנים שלא רצינו- על חשבון כל התפילה ביום הראשון של החג, לצערינו. אבל. התפילה היא אינטנסיבית בימים אלו, עם הרבה שעות מול הסידור, מול הגברים שמקדימה. שליח הציבור הוא זכר, כל מי שעומד מול ארון הקודש ובקידמת בית הכנסת הם גברים. כל הסידור, כל התפילות שאני קוראת, נכתבו ע"י גברים, אך ורק גברים. וגם ה', שהוא מופיע כמה פעמים בכל פסקה, מיוחס כגבר, ושירחם עלינו"כרחם אב על בנים".


הכל מאוד זכרי.


התפילה בבית הכנסת יותר מדי מרוכזת בגברים. נכון, לנשים יש את הרוחניות העמוקה שלהן בתוך עצמן גם מאחורה, אבל אין סיבה לזה שהן מ-א-ח-ו-ר-ה. שכל ההסתכלות שלי היא לכיוון גברים. כדי לראות את ארון הקודש אני חייבת לראות קודם את הגברים ה"קדושים" האלה שבאים בינינו, כי להם בבית הכנסת יש מעמד גבוה יותר, זכות גדולה יותר, יש להם את המיקום המרכזי בבית הכנסת.


אני מבינה את הטענה שנשים לא יכולות להיות חלק מהתפילה כמו גברים כי הן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובה (כי הן לא מוייבות במצוות האלה). אז בסדר, שימשיך להיות שליח ציבור שהוא גבר, וקורא בתורה שהוא גבר, אבל שהנשים יישבו לצד הגברים (שהמחיצה תהיה באמצע החדר) ולא מאחוריהם. ולמה שה' ירחם עלינו כמו אב על בנים? אמא שלי מרחמת עליי הרבה יותר מאבא שלי ואני לא רוצה להתפלל למישהו שיהיה אבא שלי כמו שלא הייתי רוצה להתפלל לאבא שלי שירחם עליי כי הוא עצמו עשה לי דברים מאוד לא רחמניים בעבר הרחוק, ולכן אני לא מסכימה להתפלל מסידור כזה שוביניסטי שאפילו תפילה אחת שנכתבה ע"י אישה אין. כל ההלכות ביהדות, כל המנהגים, הכל הוחלט ע"י גברים.


פעם טענתי שהיהדות האורתודוקסית היא לא שוביניסטית. אבל היא כן.


כמו שכיום נשים משכילות ומסוגלות לעשות אותם דברים שגברים עושים, אני מבינה בצורה חזקה שהדת צריכה להתקדם גם כן ושלוקח לה יותר מדי זמן לזוז.

כמו שמרתין לותר קינג אמר לנשיא ארה"ב שאמר לו לחכות בסבלנות- "חיכינו מאות שנים. אין לנו זמן לחכות".
ובאמת, לא היה להם, כי בינתיים לבנים המשיכו להרוג שחורים ברחוב ולהשפיל אותם.


והיהדות מתקדמת כל כך כל כך כל כך לאט!


*במסע חיפושים אחר סוג אחר של בית כנסת*


Wednesday, September 14, 2011

I'm having problems with blogger. it won't let me publish or save as a draft anything that I write as a post. I have to do it all in indirect ways. And I can't add things later on. So my Florida post is supposed to be titled "Florida", but blogger won't allow me to do it (unless I copy that post into a new one and republish it again, but i don't feel like doing that).
So don't mind if there are typos or something of that sort, because I can't fix them...

Monday, September 12, 2011

New York


New York was more about meeting with the atmosphere of the business and the lights and less about being indoors.
In our quest of that, we spent most of our time outdoors, walking around Manhattan, mainly the Times Square area. Overwhelming with colors, people and humungous advertisements. It's great to experience for a few days. How anyone can mentally be able to live there is beyond me.
Gradually grasping on to the idea of the avenues running north-south and the streets east-west, it was pretty simple to find our way around (and convenient with the subway, similar to Washington, D.C. Other than that we were in places with no public transportation, but that wasn't always bad. In Florida the farthest we got on our own without someone else's car was to Dunkin Donuts outside Hungtington Lakes, and the lovely walk there made the donuts yummier).
When we got to the city by bus from Washington we met up with good Israeli friends and rented bikes in Central Park. That was fun. I wished someone on the side would've taken pics of the 5 of us all riding through the park together. Gilad and I spent that night in a fancy hotel room (about 3 times as big as our apartment) right in the center of town. It was great. We woke up and rolled out to Starbucks where we had free wireless internet connection. That's when I called Ann and found out how to get to NJ later. After that, we walked around, entered the huge and renowned B&H store, were astounded by its size and mass of people. Oh, and hassidim! They own the store.
Funny thing is, they probably don't speak Hebrew but the one who DID (*jump four days later to Tuesday when we buy our camera there*) was the Asian salesman who helped us out finding the cam we wanted. He was funny! If I quote him here it won'e be as funny, but I will say that here and there he put in a few Hebrew words in his Asian accent. Was worth a couple laughs!
In trying to explain to us about choosing who to focus on when you have a group of people, he took a bunch of candies from his desk and laid them out.
"This is grandma and grandpa". Two sucking candies landed on the table.
"This is the son and the daughter- in law". Plop. Two more.
"These are all the little grandchildren". Scattered the rest in front.
Great, a whole family here to demonstrate the focus. Remember, it was all in that Asian.
Anyway.
On Friday afternoon we took a bus to north NJ to the Brodsky's for Shabbat. it was very nice. They are really really nice people.
On Shabbat afternoon Gilad and I took the 5-minute walk ot my old house.
On Saturday night Yossi, Meyer and the two of us drove to Teaneck for pizza, and on the way I got to be introduced to a new band that I really like (Lorence & the Machine).
This is all too detailed. The rest I'll tell in short.
Sunday- by AS in NJ. Sunday night- dinner by Uncle Morty and Aunt Rosalie.
Monday- Ellis and Liberty Island. Dinner- kosher place in Chinatown. Really good.
Night- with Gavriel is the FANCY apartment he was staying in next to Central Park.
Tuesday all day with Gavriel, Times Sq., walking around, Hershey's store, M&M store, buying SLR camera (Canon T2I) and external lens (18X135), etc... Rain.
Wednesday- rain rain rain. 10:00 am (approx.): waiting on the TKTS line by the red stairs at Times Sq., waiting to buy half-price tix to a broadway play. 10:40 (approx.): We get tickets to see the musical SPIDERMAN.
Until then we eat lunch at a kosher shnitzel place- Really Good.
The play was Amazing. The sets were Amazing. The flying cords got stuck at one point but it was funny.
That night we saw Cirqu Du Soleil in Radio City Music Hall performing Zarkana: Acrobats, magicians, weird creatures, crazy and colorful sets, dancers, in a surreal digest of color, drama and imagination!
Thursday- off to Chicago.

New York was great. Too bad it's over. I didn't eat enough donuts.

P.S. Meeting Hebrew-speakers in randon places. It's exciting:
On the TKTS line in Times Sq., "tkts workers/ushers/wtvr they're called" were walking up and down the rown (under their umbrellas) calling out information about this line, about where the list of shows is, etc. So this one guy shouted out in English, Spanish and... Hebrew! How do you like that!
In the magic store "Fantasma" the salesman tells us he was in Tel Aviv for about a year or so and leaned Hebrew.
then there was the Japanese guy from B&H (who also visited 'Tel Avi" [in his accent, without the "v" at the end] for a couple of months)...
I can't remember now who else.

Sunday, September 04, 2011

Washinton, D.C

After Florida we flew to Washington. At the airport we took the metro (btw, the machines for paying for a ticket is covered with a bazillion words all over the place, it's confusing!) to my aunt's sister (that would make her my aunt, right? No, she's my uncle's wife's sister). Really nice hosts. But I'n too stiff and I don't know how to flow. It's like- should I go up now to the kitchen? (I'm thirsty) But if they're there, what will I have to say to them? I'm so bad at saying things and talking to people. That's what it's like in a lot of places when I don't feel completely comfortable with the people I'm staying by.
Anyway, we were in Washington, D.C. for two full days. We walked around, from the west side of the National Mall to the east. Lincoln Memorial, Martin Luther King, Jr. Memorial, wuite a few museums (Really, all those Smithsonian museums are amazing. Best, biggest museums in the US, if not in the world). I had such a great time alking through them, even when most of the information wasn't being absorbed (I do remember now that the Civil War was in the 1860's, which is something I never managed to remember before).
We also took the metro to Adams Morgan, which is a long strip of lots of restaurants/diners/bars/etc.
We had a great time in Washington, and covered most of the important places. Gilad was museumed-out by the end and din't want to go into any more, but if I had another day I'd go to all those museums there and stay in each one for a few hours (after two hours in the American History museum, we had seen only a quarter of the whole place! So we continued the next day).
The best part- it's all free!
On Thursday we took a bus to NYC!

Thursday, September 01, 2011

Florida

We landed in Florida last Sunday, after many hours on two planes, a confusing Madrid airport and not very much sleep. AR and UJ picked us up and as we drove off toward Boca Raton with our suitcases, carry-ons and my mixture of a time-confused brain (hour difference. Three different places) and excitement, the main thought was that the familiar images of the palm trees let way to the darkness of the evening, and the view wasn't as precious as usual. I assured G it's really nice, he just can't see it.
He did, in the days to follow, see the palm trees and the neatly-cut bright green grass, sometimes dry and sometimes wet from rain (he experienced being hot and being rained on simultaneously).
I can safely say that we experienced most of what the area has to offer. In terms of organized places and attractions, at least. In terms of nature we went to Green Cay, Morikami, Butterfly World and the intercoastal. Asie from that, we went to the Cornell Museum in downtown Delray which displayed Crayola crayon art, we went shopping (of course), we ate out for dinner, we ate at home with everyone, we had Shabbat together, G and I were surprised with a cake for our first anniversary (!) for dessert Friday night, we hung around, went to the pool, watched TV, and got to sleep on the world's comfiest bed (but didn't sleep very well).
I got to show G some photo albums (I love the photo albums that are out on the terrace. There are lots of them), show him around the neighborhood (including Dunkin Donuts a few blocks away), take more pictures of the apartment ("more" meaning in addition to the ones I've taken in past years).
It was a good week. It was funny.
Especially with UJ, when he surprised us and came down Friday night!
It's nice, you know, sitting around the table with my aunt and uncle, my grandparents, and this time also my mother and my Gilad! Just listening to everyone's voices, trying to absord it in as Much as Possible!!
We took off on Monday afternoon
on
our
way
to
Washington, D.C.!

Friday, August 12, 2011

עשינו מלא דברים מעניינים וחוייתיים בזמן האחרון. שבוע שעבר ראשון-שני היינו בצפון באיזור חיפה והכרמל, ישנו אצל אסף (ראינו סרט ואבלנו פיצה), זה אחרי שישבנו ליד הים בחיפה.

בבוקר הלכנו שעה לחוף ליד המושב שלו, חוף מהמם ושקט. בצהריים נסענו לעוסופייה לאכול אוכל ט-ע-י-ם אצל משפחה דרוזית שליאת מכירה (את הבן) ולאחר מכן הסתובבנו בדלית-אל-כרמל, קניתי מטפחת שלבשתי עכשיו שבוע רצוף (כל יום).

(במשך השבוע כמובן עשיתי את ההתנדבות שלי והלכתי לסדנת הרישום שלי). אתמול בלילה התנדבנו בכרם ליד מצפה רמון ובצרנו ענבים 6 שעות. היה חוייתי ומיוחד.

שבוע הבא נהיה בצפת שלישי-חמישי, חמישי הבת-מצוה של נעה, ראשון טסים לארה"ב, ובעזרת ה' שנה הבאה נהיה בערבה!!!

Monday, August 08, 2011

I'm really excited about this trip! We're flying in less than two weeks to the United States and will be visiting 7 different states, staying with relatives and having lots of summery fun!
It took me hours to plan the route of our trip (it changed several times) and to book the domestic flights (the travel agent booked the international flights). After finally finishing it all and sitting back and sighing, relaxed, it turns out that the travel agent had included a leg of the trip in the international flight back home, and I had booked that flight but with changes (from a different place). Now we might have to pay an extra unnecessary $500, just to fix the mistake that has been done.
It's aggravating me!

Wednesday, July 13, 2011

Nothing's like the first time you write it

This freedom is wonderful!
But the vibrant tellings of art in my mind!
(The friction of what should be done and what is, when I sit amberly like all.)
The images of special effects and angles, when a words is announced,
when a thought is emitted,
When a wind blows.


*&%# [The imagination in my mind is immense, insane and lucid!] My body is it's besieger.

Things flying, colors mending, body parts flailing in the wide universe of air.
I don't want to leave it in a cubic formation of existense between the blood cells in my brain.

I want to share it!
(If only I had the knowledge, the ability and the equipment.)

It's beautiful. Believe me.
********







the first time i wrote this is was better but it got erased

Thursday, June 16, 2011









After three years you just come home one day

Friday, June 10, 2011

שבת אחרונה בלי גילעד

Friday, June 03, 2011

יש סבל של אנשים כמו בשואה, שהוא סבל טוטאלי ושאי אפשר לתאר אותו במילים
ויש סבל של אדם יחיד, כאשר הלב שלו מתפורר מרוב מעמסה
ועוד דבר שלמדתי הוא שבכעס, אחרי החלק שבו הלב רותח ובוער כמו אש, בא הקטע שבו הכל נמס, כמו אחרי התפרצות הר געש, כאשר הלבה פשוט נופלת וזורמת בכל כובד החום שלה
איך אתה יכול להיות כל כך אדיש להתנהגות הפאשיסטית הזאת שלהם? "על הפרינסיפ את כועסת?" כן, על הפרינסיפ! ברור שכן! על הפרינסיפ תמיד צריך להילחם, לא על בעיה ספציפית
והם
בכלל!
אין צדק

Thursday, June 02, 2011

מצאנו אוצר בחדר ההנצחה של מוזאון הפלמ"ח, שמכיל מגרות של מעל 1,000 לוחמי הפלמ"ח ספר קטון קטן וישון ישן של הגיגים ומחשבות של זהרה לביטוב:
הכל נראה יפה רק כשבפנים הכל מוכן לקלוט את היפה והטוב, ואם לאו- בכל זאת זה נשאר יפה.
*****
לפעמים יש רצון לכתוב דברים יפים, שיהיו יפים כשהם לעצמם, וטהורים לעצמם, ומטרה זו תהיה מטרה לעצמה.

Friday, May 27, 2011

Most stages in life are short enough to be able to keep track of, and have organized, ups and downs. You can pinpoint when it was up, when it was down, and it makes sense, and it ends eventually.
But some stages are so long and stretched out, that the ups and downs get so messy and disorganized. it's up and it's down and it's up and it's down and it's up and up and down and down and down and up, it can make you crazy because you can't keep it under control, you can't have a list of what's going on, it just keeps on going.
One reads oneself over all the time and evaluates "am I happy now? Am I okay?" And one wants there to be able to be continuous organized stages of this, just like one want one's life to be able to written nicely on a resume.
You keep thinking it over-
I studied for twelve years
I got a degree in whatever
I did so and so
And then I did this and that for x amount of years
And now I'm a successful Y.
People don't want their life to be a mess. And this is what I'm talking about, about these stages that just drag on, like the army. Where you can't reread over the last two years and know what the hell was going on when. And if you write a letter to someone summarizing these years, you can't set it up nicely in order of stages, of ups and downs, like pancakes, like I wrote at the beginning, it's just a whole jungle of things.

Wednesday, May 25, 2011

Two years ago, during one of the many times we were in his room on his bed in our united closeness, I snatched a thought (from the storage room of artistry) and wished there was a camera up on the ceiling, snapping us from straight above, because our figures were pretzeled together in a beautiful position that can only be meshed and found after a long time of cuddling and slowly morphing and melting into something new.
Since then I've found ourselves in numerous space-moldings and volumes of negative and positive area, and I've many times wished I could place a camera right above us. And I realized something more.
I imagined the finished project, the exhibit of this artwork, the photos in a long row, and the different strokes of twobodylovers, and how they changed and developed and became more close over time. To learn of the intimacy through the timeline of the shapes of us.


Should I write this here on blogger? What if someone steals my idea… :-/
אדם
קטן
עם
מחשבות
חשובות

Sunday, May 22, 2011

שבת היתה אדירה. פתאום לראות את גילעד, כאילו שלא ראיתי אותו חודשים. פתאום מחדש, הפרצוף הישן, המחמם והמנחם הזה כמו מרשמלו ענק שאפשר לקפוץ לתוכו ולהתחבא שם כמו ילד קטן בחצאית של אימו
בשבת המשפחתית האחרונה, לפני שנתיים, אני הייתי בחדר של הבנות, עם האחיות-בנותדודות והוא היה בחדר של הבנים-אחיםבנידודות.
והפעם, הרוב המשיכו בדרך הזאת- נגה, הדר, נעה, וכו'- עדיין בחדר של הבנות, ובעז,גדעון,דרור וכו' - עדיין בחדר של הבנים
אבל אני והגילעד שלי קיבלנו חדר
הרגשתי מיוחדת :)
****************
לפעמים (הרבה פעמים) כשאני עם גילעד יש לי תחושת אהבה אימהית-ילדית (שאני הילד והוא האמא), אני רוצה להיות קטנה ולהיכנס לכיס של גילעד ולהיות מוגנת כמו הילד בדימוי הקודם, להיות מוגנת כמו ילד שאימו מלטפת אותו ולהיות קטן ולהיות בטוח שמישהו גדול שומר עליך

Friday, May 20, 2011

4/4

I think it's possible to die of אפיסת כוחות נפשיות
I am helpless.


HELP!

3/4

It's impossible.

We're all lost and we'll get screwed for it
And they control us
And we only control our ability of survival

He was supposed to get out every Shabbat now. Finally I felt like I could breathe freely.
What a fucking lie
It's every other Shabbat, and until now each one alone was aggravating in a different way and my soul is collapsing.
Fucking lie, this whole army.

2/4

מוזר, אבל אני פשוט מרגישה מנותקת מהעולם, מרוב חוסר היכולת להכיל כל כך הרבה מרחקים ומתחים בבת אחת.

אני נשבעת לכל מי שקורא את העולם הקטן שלי בבלוג הזה, שאני צריכה שזה ייגמר, שזה ייפסק, הסבל הזה.

אני לא יכולה לשאת אותו יותר. כל כך הרבה חודשים ואפילו שנים שאני מתמודדת עם הדברים האלה, ואני מרגישה שהגעתי לשיא של חוסר-היכולת לבכות אפילו

זה קשה.
אנשים אומרים "אם יש לך אהבה אין לך זכות דיבור" ביחס לזה, ואני יודעת שהם צודקים

ושיש לנו אהבה אדירה ונשגבת
אבל היא פשוט
לא
יכולה להיות מומשת
במרחק כזה
היא רחוקה
והבעיות קרובות
ומרובות



http://www.youtube.com/watch?v=As2iFC_KxvM&list=PLA61274A89F5E24D1

חיים הזויים אלו 1/4

אני נכנסת לדירה שלנו, מרגישה תחושה מוכרת של להיכנס-לבית-בלילה-לבד, וזה בסדר. רק כשאני נזכרת במה זה אומר, שגילעד לא יבוא הביתה מחר ואולי יהיו לזה השלכות חמורות, אני נתקפת בתחושת חוסר אונים ותסכול עמוק. ואני נכנסת למטבח ולחדר, כמו בכל לילה כשאני לבד, אבל הפעם זה שונה. זה בלתי נסבל. כל פעם זה מעמיס עוד ליכולת של הלב שלי לקבל את הבלתי-צפוי ואת הבדידות-הפתאומית שנוחתת עליי כל כמה זמן כשהצבא כובש את גופו הצעיר של בעלי ולא מאפשר לו לחזור הביתה אל חיק אהובתו. והפעם זה לא רק בינו לביני, וריחוק ובדידות וגעגוע, זה משהו רשמי מחר (הקונסוליה) ואי אפשר סתם ככה לא לבוא, זה אולי אחד הדברים הכי רשמיים שהיה לנו בחיים.
אני נכנסת לחדר הדומם ועל המיטה באלכסון מונחת המתנה העטופה שהשארתי בשביל לתת לגילעד כשנחזור ביחד מהערב-עשור, שאני אתן לידיים היגעות שלו והוא יפתח ויראה את הספר המתוק הזה שמתאר אהבה גדולה שאי אפשר לתאר, ואני אראה את החיוך המקסים שלו מבצבץ ואת רגשות השמחה והאהבה שלו חוזרות לחיים אחרי שבועיים של דיכאון. איך דמיינתי את זה... ואני חייבת לגעת בו, זה נואשות. לגעת בידיים שלו, לחבק אותו, להיות קרובה.
אף פעם לא הרגשתי כל כך קרועה. כאילו שהנפש שלי נקרעה לשתיים, חצי ברמת הגולן וחצי מתקשה להילחם כאן איפה שאני.
אף פעם לא הרגשתי כל כך נואשת. כאילו שהלב שלי כלוא ברמת הגולן ואני חייבת חייבת אותו, בבקשה בבקשה תביאו לי אותו, כי בלעדיו אין לי נשימה ואין לי חיות! ואני מתה...
בבקשה בבקשה! אני מתחננת אליהם! בלב שלי... אני שבורה.
הערב היה ערב עשור למכינה. מחר בבוקר יש את הראיון שלו לקבל ויזה (שאת זב קובעים כחודשיים מראש ומשלמים מלא כסף ואם לא הולכים יש קנס...) והשבת זה השבת של המשפחה המורחבת שלו באכסניה בכפר עציון. וכל השבוע האחרון לא ידענו אם ייצא, וכתמיד, הלב נתלה באויר ולא יודעלא יודע מתי ינחות לתוך הידיים שהוא רוצה, שהוא צריך. וביום רביעי בלילה הודיעו לו שהוא ייצא ביום חמישי ב12, וכל כך שמחתי וצהלתי! יש! זה קורה! הרראיון יעבור בשלום, למרות שהוא לחוץ מאוד ולמרות שזה יכול להיות בעייתי. ויש! נהיה בשבת הכייפית הזאת. ויש! נלך לערב עשור ביחד. וזה מסתדר, ואני מתרגשת. וביום חמישי בבוקר, אני מקבלת הודעת ממנו "יש עוצר יציאות". פשוט אי אפשר לצפות למה שיקרה! אתה בטוח שיהיה בסדר ופתאום כשאתה הכי צריך את זה פתאום דופקים לך עוצר יציאות ואישתך מחכה בקוצר רוח, מחזיקה את הנשימה רק לראות אותך, לחוות אותך שוב, אחרי געגועים מטורפים וחוסן שאוזל, ואז אין, אין כלום.
אין דרך לצאת. אתה רוצה לפרוש את הידיים ולתפוס אבל זה לא שם, מה שאתה רוצה ומחפש וכוסף לו, זה לא בהישג יד.
אני שבורה. אני לא אבכה, אני יודעת שהחיים האלה הזויים, אני לא רוצה לבכות עכשיו, זה לא יעזור. אני יודעת את זה אחרי הרבה בכי ודמעות שנזלו משתי עיניי העייפות, אני יודעת שזה לא יעזור, שאין מה לעשות, זה לא יעזור. ואנחנו נתונים בידיים של הצבא ומה שהם יחליטו, גם אם אתה צריך לעשות ראיון חשוב בקונסוליה כדי לטוס עם אשתך כי היא חייבת לטוס כי סבתא שלה חולה, וזאת הסיבה העיקרית שאנחנו טסים כל כך מהר. ועכשיו מי יודע מה יהיה? אני אטוס בכל מקרה... בלי גילעד שלי? וגם אם אתה צריך, באמת צריך להיות קצת עם אשתך כי היא משתגעת.
אני מרגישה שזה מחזק אותי, ביחד עם מאמלל ומטביעאותי, ואני אדישה כמעט, כי אני לא יכולה, לא יכולה לסבול את זה יותר.
אף אחד לא יבין את זה באמת, גם מי שבעלה בצבא, זה לא אותו דבר. זה יותר מדי בשבילי, יותר מדי זמן, יותר מדי לא-לדעת-מה-קורה, יותר מדי לחכות ולבכות ולהתגעגע לישות שאני הכי צריכה להיות קרובה אליו! אין דברים כאלה. פשוט אין דברים כאלה.

http://www.youtube.com/watch?v=MXEpCxKKDhA&list=PLA61274A89F5E24D1

Sunday, May 15, 2011

היה סופשבוע קשה לנפש, מקווה שהשבוע יהיה יותר טוב...

Wednesday, May 11, 2011

אני לא יכולה לראות את המדים יותר
הכי הכי אני שונאת לראות את הדיסקית

Thursday, May 05, 2011

אני
לא
מבינה
למה
אנשים
רוצים
להרוג
.
למה
הם
לא
מבינים
שאם
הם
פשוט
יאהבו
בני
אדם
הם
יוכלו
לחיות
בשלווה
עם
המשפחות
שלהם
עם
האהובים
שלהם
והם
יהיו
כמונו
הרבה
יותר
שמחים
.

Monday, May 02, 2011

Wow, at this moment I think I'm insanely in love

A year and a half ago, but a universal loneliness

I don't understand why people can't just always be with their loved ones if they want to.
I remember back in the course, during "lunch recess", 30 minutes in which we were (from the middle of the course) allowed to go to our rooms (and at the end of the time we had to stand in a "chet", with a relevant "matzav" paper, etc.), we were in the room, a little oasis of time to be not under the supervision of a mefakedet (but still about to return to being, and still far from family and loved ones, still in the army, on that base), and Leah just started crying. Crying crying crying, like I sometimes did, too. And she hugged whoever was there, and it was such a real cry of "I miss somebody out of here and I want to get OUT OF HERE!" Same with me, just to hug whoevere's there, so desperate and so sad.
When I remember it, it's so SAD and the loneliness and longing is so REAL. And I think to myself, Why?

After all, the whole basic training thing was fake, so why make people go through that fakeness on behalf of being so distanced and so lonely?
It was really horrible...
היום היה לנו טקס ליום השואה בפיקוד. שכחתי להביא בקבוק מים החוצה מהמשרד, והייתי צריכה אותו כי עמדנו בחוץ ל40 דקות והרגשתי חלשה. הגוף שלי מגיב בצורה ניכרת לכל דבר, הוא מאוד רגיש, ובאותם רגעים הרגשתי את הסחרחורת שבה צריך להסיט מבט מהר ממשהו כי זה מתחיל לתעתע ואני מרגישה שאפול...
הצפירה היתה נוראית בחוזקה. היא נשמעה כמו אזעקת מלחמה לתוך האוזן שלי. זה היה כמו לשבת ליד הרמקולים בהופעה ענקית, ומרגישים את הצליל נטבע בעור התוף. רק שעכשיו זה היה יותר נורא מסתם רמקולים בהופעה, כי זה היה צפירה. טון אחד ארוך מתמשך שהכאיב לי. אטמתי אוזן אחת והקול המחריש הגביר את תחושת החולשה והסחרחורת. לא יכולתי לחשוב לרגע על יום השואה, רק על איפה להסתכל ומה לחשוב כדי לא להתעלף. זה היה דקה של בהייה לא נוחה בעליל. רציתי ללכת, רציתי לברוח משם, אבל היה אסור נראה לי. היינו בח' גדול, בעמידת דום טיפשית, ואני הייתי מוכרחה לבהות ליותר זמן ממה שרציתי.
היום בערב מצאתי את עצמי שוב בבהייה, אבל שונה לחלוטין. 8 שעות לאחר הטקס המעפן הזה והעיניים המרחפות שלי ברחבה הגדולה בפיקוד, ישבתי על כיסא בסטודיו של תמר, באור הצהוב, באווירה החופשית של אמנות, וישבתי ויוסי צייר אותי, אז הייתי צריכה לא לזוז. 10 דקות (לא דקה אחת כמו הבוקר) פשוט לבהות ולא לזוז. וזה היה נפלא. זה היה ממש כמו מדיטציה. ובכלל, להיות שם בסטודיו זה כמו להיות אצל פסיכולוג. זה גורם לי להרגיש בטוחה. במיוחד אז, כשתמר היתה בחדר השני ויוסי 3 מטרים ממני מצייר אותי בפחם, והשקט הזה והשלווה הזאת שיש.

Sunday, May 01, 2011

From Today until Thursday Gilad will be w/o his cell phone and I won't be able to talk to him :(

Friday, April 29, 2011

מתי היהדות התחילה להיות איך שהיא היום ולמה יש עכשיו רק דרך אחת?

הסופר יוסף חיים ברנר כתב: אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בלי כל הגדרות שכליות, בלי אמיתויות אבסולוטיות ובלי כל התחייבויות כתובות. כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החופשית שלנו - בלי אונס וכפייה, תהיה איזו שתהיה - זוהי יהדותינו
*****************

המלך יאשיהו נזכר כמי שביצע רפורמה דתית רחבת היקף. הרפורמה כללה את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל פולחן ה' בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. הרפורמה נערכה בין השנים 12 ל-18 למלכותו, כלומר 622-628 לפנה"ס בערך, והיא מתוארת הן בספר מלכים‏‏[8] והן בספר דברי הימים.

לפי המסופר, הרפורמה כללה את הריסת את כל המזבחות והבמות לאלילים הזרים; שבירת הפסלים והמסכות ששימשו לפולחן; הוצאת כלי הפולחן ששימשו לעבודת אלילים מבית המקדש בירושלים, ושריפתם; עקירת טקסי הפולחן עצמם, ובהם הקרבת קורבנות האדם שהייתה נהוגים בגיא בן-הינום, ועוד. ארון הברית הושב לבית המקדש בירושלים.

חשיפתו של ספר התורה

לפי המסופר במקרא, מצא הכהן הגדול חלקיהו בבית המקדש את "ספר התורה" או "ספר הברית". יאשיהו, שהזדעזע מתוכן הספר, כינס את נציגי העם לירושלים. הספר הוקרא ברבים, ובטקס רב רושם נכרתה ברית לפני ה', בה התחייב העם לקיים את הדברים הכתובים בספר שנקרא לפניו, ואחרי כן נחגג חג הפסח בירושלים‏‏[9].

זאת אומרת, רק מאז היהדות התחילה להיות מה שהיא היום. לפניכן היא היתה מאוד שונה ולא התנהלה על פי התורה כמו היהדות ההלכתית של היום. היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא רק דרך אחת מתוך הדרכים השונות שהתפתחו באותה תקופה- ה"כתות השונות".

^^^^^^
פרושים הם אחת מהכתות היהודיות בתקופת בית שני. בתקופת בית חשמונאי התפצלה החברה היהודית לכיתות דתיות שונות.
^^^^^^

"יהדות היא לא דת" הרב מאיר כהן
http://www.orot.tv/Article.aspx?ID=442

Tuesday, April 26, 2011

I feel unloved by Gilad (which makes me so much more alone), because at this moment my he's gone to sleep up north on a bus, so he isn't aware that he loves me, and therefore that love doesn't exist right now. At this moment I don't have his love holding me up.

Sunday, April 24, 2011

I want to change my name back to Buckman but not it's too late :(
I think it makes perfect sense to stay with my last name and only have my kids go by Goldstein. Why did I change it? And why was I so excited when I came out of Misrad Hapnim with a new I.D.? I changed my mind!!

Wednesday, April 20, 2011









I dream about two dreams (at least) every night, and rememeber them all when I wake up.
They are so bizarre and often scary. I want to make art projects out of them.
I believe that the amount and strangeness of dreams that people have reflect how insane and wild and colorful their chained mind really is inside.


Sunday, April 17, 2011

ציטוט שהולך איתי כבר כשנתיים, אבל נראה לי שאף פעם לא כתבתי אותו בבלוג:

אם אדם נקרא להיות מנקה רחובות, הוא צריך לנקות רחובות בדיוק כפי שמיכלאנג'לו צייר או כפי שבטהובן הלחין מוזיקה, או כפי ששייקספיר כתב שירה. הוא צריך לנקות רחובות טוב כל כך, עד שכל צבא השמים והארץ יעצור ויאמר: כאן חי מנקה רחובות נפלא שביצע את עבודתו כהלכה.

מרטין לותר קינג
"We live in a world of parallels". Bad exists only if good also does.
There's dark if there's light. Male and female.
In and out, upper world and lower world (as we know or perceive them).
In simplicity, everything has an opposite.
And what about all the Thigns in the world? What's their parallel.
Their parallel is the nonexistent. The parallel in the world is what exists vs. what doesn't. Two opposites.
Either something exists or it doesn't. It's a fact. That's a parallel.
I imagine there can be, in a different universe and dimension, a situation in which we don't have the two extremes of "existence" and "non existence". Where there isn't "big" and "small", "right" and "wrong". Confusing.
In our world, as we know it, there are two sides to every coin.
And maybe our inner soul can be paralleled to our outer, visual world.

Wednesday, April 13, 2011

Even when things are gradual, there's one point at which it changes- the point which one second before it you're one thing and the second after you're defined something else. One spec of a second which turns you from awake to asleep. From feeling hot to feeling cold. Between when an idea doesn't exist to when it exists.

Sunday, April 03, 2011

החיים שלי עם גילעד הם מרתקים. אנחנו שונים מאוד במבנה המוח שלנו, לא רק בגלל שאנחנו זכר ונקבה, אלא בגלל שבמהות של החשיבה שלי יש דברים מסוימים, עננים מסוימים ופיח ואש, ואצלו בראש יש דברים אחרים, דשא, קוצים ושלווה. אני מתוסכלת כמו היצירה "המגהץ" של מאן ריי.

בכל מקרה. גילעד יודע להעריך את הדברים החיוביים בחיים, ולגרום לדברים האלה לנבוע על כל החיים ולהעניק להם טעם מתוק. גם לי יש הרבה דברים טובים בחיים, אבל זה לאו דווקא אומר שאני שמחה. וכאן טמונה התעלומה. איך יכול להיות, שאני, שיש לי כל כך הרבה מה להעריך, עדיין יכולה להתעלם מהם ולהיות שרויה בעצב? אני יודעת שזה אפשרי כי זה קורה וזה חזק וזה בי. ואני יודעת שכנראה זה לאו דווקא משנה מה יש לך בחיים במסביב, אלא איפה אתה נמצא בכל רגע נתון.

אתמול החלטתי לקרוא לזה "פרופורציות". גילעד יודע להבחין בפרופורציות האלה, והוא לוקח את הדברים הטובים והם מרובים על פני הדברים הרעים, אז הם תופסים את הכובד. אצלי זה לא ככה.

לכולם יש את המנגנון הזה של הפרופורציונליות. אבל אני חושבת שאולי אצלי הוא קצת פגום.

או אולי חוסר השביעות הזה שיש לי קשור לליבת הלב שלי, שכל דבר קטן גורם לי להרגיש משהו. אני יכולה להיות במצב טוב, אבל פתאום אני פותחת מכסה של משהו, וזה פשוט גורם לי להרגיש ר-ע. פשוט רע, ואז אני מרגישה רע עם עצמי, ולא משנה מי ומה יש מסביב. כל דבר קטן יכול להשליך אותי על פני מאות זיכרונות ונוסטלגיות שלא כולן חיוביות, כשבדרך כלל זה בתת מודע שלי ואני לא יכולה להעיד למה פתאום זה גרם לי להרגיש בודדה, או עצובה, או אבודה, או מאוימת, וכו'.

Sunday, March 27, 2011

I don't manage to get out of the shell of a sunken, pinching heart.
עד מתי

Monday, March 21, 2011

Every time I experience something interesting I know it could be a good paragraph of illustrated words and inspiration, but it beats me and I don't know what to write when I want to write...
This was my first Purim in Jerusalem. Everything in this city is more special and real than any other place. You know what, I don't know how to write at this time in history.
I'll just keep the thoughts in my head for now.

All the crazy colorful inspiration pieces of words that could illude into something wonderful turn into specs of material on how I don't know how to express them. Instead of jotting down the real experience, all I can do is tell the blog about my inability to express the experience. The snowflakes of memories sink into these strained wors of inability.

*I don't know what "illude" means

Wednesday, March 16, 2011

Overwheling. So many things, and I WILL write about them, when I know
how
Everything I experience, I think of how it would be written in a book, as if my life is a book written by me, every moment of it part of the plot.
And when I hear beautiful songs like "Lonely"
I feel like I wish Gilad would dedicate it to me.

I think what would be so poetically beautiful for Gilad to say and do, and I wish he'd say and do that.
I have to remind myself I'm not in a book and I can't expect him to be a character in my novel.
I think what would sound so nice in the words on that page of the book, what would be nostaligically overwhelming, like all the beauty that makes me cry, I wish I could create those beautiful things in what Gilad does and says, in how we act, but we are us.
Gilad is Gilad.
I will have to understand that this beauty is not shared in emotion between us, only in the words I express to him. He's not like that.
And even if he was


http://www.youtube.com/watch?v=GNFs2CkCFaw

Thursday, March 03, 2011

I swear I heard our gate opening andm y heart paused because I was sure he was coming. For god's sake, he's coming tomorrow, why am I insane?
אני כל הזמן מדמיינת שהוא יבוא פתאום
בראש שלי אני מאמינה שמתחת לכל שכבות המסגרות והסכימות המתמטיות של חוקים ונהלים ושל מה שצריך בעולם הגדול,
יש את העולם הסימפתי מתחת לכל זה.
כמו כשהייתי בטירונות ובקורס, ובסיכומי שבוע שהיינו כותבות כל סוף שבוע למפקדת הייתי כותבת דברים שהאמנתי שהם יחדרו דרך הפיקודיות שלה ויגיעו לעולם יותר עמוק ויותר חופשי מהכבילות שם. הרגשתי שאני מנסה בכח להוציא אותנו לעולם העמוק שהוא משותף לכולם כי לכולם יש את העולם הפנימי הסודי שלהם, ורק מסביב לזה יש את המסגרות, ואת ה"פיקדויות" לדוגמא באותו זמן.
אז גם עכשיו, אני מדמיינת שפתאום המ"פ שלו אומר- כן, זה יותר חשוב שהוא יילך הביתה כי הוא חשוב לנו וכי צריך לעזור לו כי הוא בן אדם.
אולי אני תמימה אבל ככה אני מאמינה
אני רוצה לזכור לכתוב עוד על זה בפעם אחרת, כי זה חלק גדול ממי שאני
כשחיילים שואלים אותי, "את דתיה?" אני אומרת, "אני נשואה" כי אני יודעת שהם שואלים בגלל הכיסוי ראש
ואז הם מתפלאים
"מה?!"
ואז אני לא מבינה, רגע, הם שאלו לגבי הכיסוי ראש ואז התפלאו כשהתשובה היתה חיובית. והתחלתי להבין שהם חשבו שאני פשוט דתיה ובגלל זה שמה כיסוי ראש.
"למה הייתי שמה כיסוי ראש אם לא הייתי נשואה?"
אני שואלת לנוכח תדהמתם.
יש הרבה חילונים שפשוט לא יודעים שנשים נשואות לובשות כיסוי ראש. מישהי אמרה לי "רק השנה בצבא גיליתי שזה לנשים נשואות".
איך יכול להיות?
"לא יודעת, לא גדלתי עם דתיים".
הם חושבים שזה כמו אצל ערבים, ששמים כיסוי ראש וזה מסמל אולי את רמת הדתיות, ולא את הסטטוס הזוגי.
או בעצם, הם פשוט לא יודעים.
ואני בשוק מכמות האנשים שהם כאלה בצבא.
כל פעם מחדש מתחדדת לי הידיעה שהחינוך היהודי בבתי ספר חילוניים הוא אפסי.
זה נורא ואיום, נורא ואיום.
חילונים שהסתפקו בחינוך הבית-ספרי שלהם בנוגע לדת ולאומה שלהם ולא התעמקו מעבר, פשוט לא יודעים כלום.
נישט.
כלום.
זה כל כך עצוב

Wednesday, March 02, 2011

היה לי שבוע טוב
Come to think of it, the past few weeks or maybe month or more
Were good.

Sunday, February 27, 2011

Yesterday morning I woke up with a sort of rash on both my cheeks, little red bumps all over, really weird. It feels strange to run my hand over it, but I do it sometimes to check if they're still there. I wish they'd go away, I don't know how to get rid of them. It makes me look less pretty, hopefully it'll quickly disappear.
This is how I feel now:
I am happy right now that I'm in my apartment, it gives me cover and warmth, I feel safe.
A few things slightly puncture that:
Tomorrow I need to go to a different base until Wednesday, I don't really like going to other bases, although this time it may be fun.
Gilad is not home and may not be for another 11 days (he's been gone for a week already). It's hard because
I need to hear the whistle of his voice in my atmosphere
The vitality of his being in my realm
To know that I'm safe
In the merging of my fearful self
Into an evergreen serenity.
It's actually crazy, insane, that it'll be three whole years of seeing Gilad never more than one week at a time. What a crazy existence we have here in this country.
My love, my fiber
Illucid and invisible most of the time.
I know that he only went to sleep three hours ago (5 am), and that I can call him at 10 to wake him up, but I want to call him now because this week isn't starting out right, I don't feel well and I'm tired and don't have much strength left, and I know that if I talk to him I'll be able to feel a little better.
Last week was so good, really good. And the week before.

Monday, February 21, 2011

Again, slipped through me for four days and drew away like a curtain shading away the sun.
His face glazed across the surface of my existence, is gone again,
For another too-many days.

Sunday, February 13, 2011

When I think of the night we came to our apartment together after the wedding, the first night of living together in this sweet apartment which had been piling up our Things and clothes for weeks waiting for our joint arrival, I feel that now (almost 6 months later) I'm even more excited than back then everytime I near you.
It was crazy exciting back then (almost 6 months ago), getting here after such a fun, emotional and meaningful night (the Wedding), being able to melt in your arms and know that it's forever, that your face in the mirror of my mind is mine and is perfect for me, and being able to go to sleep with the love of my life wrapping me in his warm being FoReVeR.
But now, now it's even More.
I feel that it's even more exciting and close and intimate when I'm close to you now, this love is so insanely Divine and Sacred.

Friday, February 11, 2011

עברו יותר מחמישה ימים מאז תחילת מרתון השמחה שלי, מאז שגילעד עזב לצבא במוצ"ש שעבר, כשהסעתי אותו, כשחזרתי הביתה, כשבשבת דיברנו בכזאת קירבה שכמעט נטרפתי על דעתי, והחלטתי להיות חזקה ל12 ימים.
הוא חוזר בעוד שבוע, ובינתיים אני מחכה, ומתגעגעת, לצד השמחה שאני משתדלת להתעטף בה. זתומרת, לא להיות בהיי כל הזמן, אבל להיות במצב מאוזן ומסופק. כלומר, פשוט לא להיות עצובה, לא ליפול לזה, כי זה המקום הזה קל ואולי המקום הכי אמיתי אבל אני רוצה רק לנסות לימים האלה, להיות שמחה, לקום כל יום על רגל ימין.
אז עברו חמישה ימים והם עברו בטוב. אני מקווה שאני אוכל להחזיק עד יום חמישי כי אני מתחילה להתגעגע בטירוף וזה פוגע ביכולת שלי להיות שמחה ומרוצה עם המצב הנתון.
הגעתי הביתה לפני כמה דקות וכל כל כל כך רציתי שתהיה פה, שניכנס ביחד למיטה, שאני אהיה הכי קרובה לבחור שהוא שלי ורק שלי, שהוא שומר עליי ואוהב אותי, וכל יישותו פונה כלפיי.

Wednesday, February 09, 2011

אני לא מבינה את ההגיון של האנשים שמשלמים למנקה לנקות את הבית שלהם. כל פעם שאני חושבת על זה זה נראה לי יותר אבסורד. בתור מישהי שאף פעם לא היתה לה מנקה בבית, ורואה את זה מהצד כחלק מהתרבות המערבית, כל העניין נראה לי תמוה. אנשים קונים לעצמם בית שהם אפילו לא יכולים בעצמם לנקות? למה להעביד מישהו אחר בשטח הקנוי שלך? אם אתה צריך בית כל כך גדול אז תנקה אותו! פשוט מוזר קצת. אני מבינה עם אנשים מבוגרים שפיזית לא יכולים, אבל גם אנשים צעירים עושים את זה! המממ

Tuesday, February 08, 2011

אני כל כך אוהבת אותך
ומתגעגעת אליך
!!!!!!!!

Monday, February 07, 2011

This is the perfect time to be sitting in our apartment reading old letters I wrote to you, back in the day
#When I was in mechina
#When I was overwhelmingly happy, digested by Nature
#And overwhelmingly in love (I am still)
#When you were learning about me, when I told you new things about me
#I was new and interesting
#You were perfect to me (you still are)
Now i'm reading these letters and they were so wonderful, so beautiful.
I'm different, a little.
I wrote just as well back then (maybe even better), but I was probably happier, like you said.
Times now when I sit and you tell me truths that are sad about me, and I feel distanced but so, so frekishly close. That for a moment I feel like crying and the next I want to get so, so close, to be one being with you, so in love, so fucking LOVING.
Now there are sometimes gray moments of myself, aside the pink ones with you.
The image of you is slightly different now, but still in my brain I associate you with the Once Gilad, who is actually the same, and just as amazing, but a little different.
But the thing is, I can't explain exactly what the image is.
I'll just leave it in my brain, for now.
Okay, how about I hit a marathon and I'm happy until next time you come home (12 days)?
I need to be happy now for 12 days straight.
Saturday night seemed a hard battle, but I made it.
Sunday as well.
Monday, too (today).
I'm doing well, I think I'll make it.
on Saturday night when I drove back from driving Gil, I sang
משנכנס אדר מרבים בשמחה
the whole ride, loudly, happily.
It was so great to realize on Shabbat that actually these 12 days are starting together with Adar which is meaningful. Even more of an obligation to be happy.

Saturday, February 05, 2011

I sing over and over "mishenichnas adar marbin besimcha" as i drive and drive through the roads and traffic lights and keep singing loudly to be happy

Tuesday, January 25, 2011

Fractions

Tidbits of petals.

Last week I was at Avital's midrasha Thursday night till Friday. First of all, Thursday night in itself is always a freer night than the others, with the knowledge that Friday is a day off, leading into peaceful Shabbat. Aside from that, Alonei Shilo is beautiful. In sight and in smell.
Smell smell smell of something so fresh and earthly. Reminded me of something, i didn't know what, but when i thought about it I thought probably Chashmonaim. A smell I haven't smelled in so long, but also fresh.
Fresh doesn't mean scentless. It does have a scent! The smell of cold live mountains.
Shabbat Gilad was home. We were here in our apartment and it was wonderful! We even played Rummy Cube which is something I don't usually like to do, but I guess it indicates that I was really content enough to do something that's checked off on my list as a relaxing time-passer.
I really felt his presence. We shared ourselves, which is the funnest thing a human can do- share himself with another human being. Not be alone in whatever he carries in his brain.
Now I'm here, sitting here after doing some things that seemed important and necessary so I feel like I DID something, and yesterday, too, even though most of the time I sat and read and wrote. But then I got up and decided- RIGHT NOW I'm going to do that thing I need to do, because I felt useless. I needed to do something but didn't, it was a loop. The more I sat the more wasted I felt. So sometimes it happens that I just jump up and say- that's it, I'm gonna do it now. I love those times.
We just got a radiator from the army by surprise!!
I was at the kaba"n.
He says artists magnify or exentuate emotions that other people don't, so all their (my) emotions are more radical. That's it.
But maybe I can make it be radical on a happier scale.
He said, wow, it's hard to write such personal things (when I wrote something about how I feel). That seemed untrue. It's not hard at all, I told him. I write this kind of stuff all the time on my blog and the whole world can see that. I said, for me there's something artistic about writing what I feel, it's like writing in the name of Art. It's a virtue.
And that made me see the things objectively. Wow, I really write my whole inside out on my blog (well not my WHOLE inside, but a lot of things), I think that's lovely.

Now I'm debating whether to eat ravioli and continue my unhealthy diet of today (when I eat too many oily unhealthy foods I feel icky inside) or go out and buy ingredients for a salad, even though it's cold.
My birthday was fun. It stretched out for a while, and it's actually not even over yet! I'm enjoying it.
The funnest was when Imma and Dena came over and brought Pizza Hut and the most delicious blueberry cheesecake~

Monday, January 17, 2011

I want to again try to define how it feels:

I can take my fears and sadnesses and package them up and they melt away in the presence of Gilad.
Not complete.
Someone who is protecting me, wrapping me up in a shield of warmth.
Closer.
There is a place outside of my own self where my nauseating thoughts and fears can go to.
Closer.
There is a place outside of me, a living being, who can take my fears from me, take them away from me, after they've been sunken into me, and me alone, for my whole life.
Something like that.
There is someone, a living being, outside of my own self, who can soak with my thoughts together with me, so I won't need to do it alone.
I think so.
Someone, from the opposite sex (which means he has strengths that are different from mine, he has qualities different from me which attracts me), someone older than me, and stronger both physically and mentally, who can share my scary mind with me, who can let the thoughts soak between us, and let me have some of his thoughts, so that everything melts together into something serene and okay (okay, as in not frustrating).
That's good, that's true.
It's like laying my scary mind onto a platter of soft yummy cake, and knowing that that's the place for it.
Right!
Being able to know that the right place for my mind is a sweet place.

pending his return

I was on a bus back to Jerusalem on Mota"sh, after a relaxing and warm Shabbat in Beit Shemesh, knowing that tomorrow I'm starting another week of army service.

I love buses, the busride itself. I don't want the ride to end, especially when I'm going somewhere i don't feel like going, or if it's cold out and I don't want to have to get out of the seat and stand out in the cold, or have to walk somewhere alone in the cold at night.
I just want it to last hours. To sit and peer out the window, or listen to music, or fall asleep, or imagine happy things, and be allowed to not have to do anything, for this certain amount of time. I have no army obligations on a bus, it's just me, on a bus. And I can relax.

i imagined, on Motsa"sh, that I was riding somewhere far, and that on the other end, a warm house was waiting for me, or a warm car that would drive me to that house, and a warm person who was waiting for me. A warm, happy person who had nothing to do with the army.
Sort of like flying on a plane, and having Nana Leila and Pop pop be there on the other end, waiting for me. And all they want is what's good for me. No army, no anything like that.
Like landing in Psagot and getting into the Goldstein's warm house, to Gilad.
Like driving home to Beit Shemesh, having smiles greet me.
Like going to somewhere, to someones that love me. To a place that is free. To a place that encourages personal happiness and care for each other. is it a lot to ask for that my whole life?
I think it's fair, to expect to have that every day as long as I live.

The army is the opposite, as the Kaba"n says.
It's strict, it isn't personal or loving. It's purpose is Discipline, is reaching a certain goal, or being a small ant in a huge colony of olive green robots, in order to fill a specific place in the big story, and not just for the sake of being Me. I'm not Me, I'm a Mashaki"t Hora'a, and that's my purpose there. And in real life, I'm Miriam, and I'm allowed to do whatever I want, and if I want to paint now I can paint and if I want to run I can run, if I want to be something else, I can be something else, if I want a hug I can just get a hug, I can say, 'Gilad, can you give me a hug?" And he'll stop in the middle of whatever he's doing and say "בטח, מתוקה" (or sometimes "בטח, פיה שלי""of course, my fairy!") and he'll come over and hug me hug me hug me so that I can feel him, feel his love and admiration, and his desire to do good and to be close. And the army swallowed Gilad up so that I can't get a hug whenever I want (more correctly- I can Hardly Ever be hugged- just for a few days every 3 weeks). because they took us to fill a certain gap, to fill a duty. And that task that I'm doing, it doesn't matter if it's Miriam or Sara or Shmoolik or Banana, as long as the work gets done, and that's also what's so different from the real world- where people want me because I'm Me.

He said, there's not much to do about that, that I'm so opposite from the world of Army. I'll just have to keep surviving until it's over. I said I want him to help me cope with it, he said there's no magic, it'll keep on being hard until the end.

Sometimes it's not hard, and sometimes I feel like maybe I'm just so used to it being hard that I'm "making" it hard. In any case, I'm so deep in this sea of despair, that whether or not I'm making myself sad, or if I'm really sad, I need to get out of it, and start again.
Maybe every once in a while you need to recognize the shit you've deeply sunken into and muster you're way out, and start a new page in your life.
Maybe it's cycles like that all throughout life.

But what will always always stay will be Gilad.
When I decide to change or to do something crazy, Gilad will always be there. And that's the one thing in life that must never change, never terminate. We must always grow and learn together and be happy with each other, even if one day that'll get hard (I can't see that happening, but it's what experienced people say).
It's the one certainty that should be mended into my arteries, into my soul.
The one warmth that will continue to warm.
A sun that will never set.
A love that will never cease.
I know it's not good to just sit here and listen to music and not do anything important for the world or for myself, but I feel like I can't get up and do anything, when I'm alone here. Sometimes (like yesterday), I'm happy and have energy to even go OUT. Now I've been sitting on the bed for about two hours, listening to pretty music on grooveshark and typing up a story I'm writing, and feeling that this is how I am surviving now until this lonely time is over.
I feel like even to sit here and do nothing is hard, so it's fine, for now.
I don't know if I should force myself to do things, to hold a paintbrush and paint, to get up and clean up, to look for lost things, like my engagement ring (it's in a box, not loose, if someone's reading this and thinking- how will I possibly find a single ring), to develop photos.
I can't seem to get myself to get up, in simple words that's just what it is.
Some mornings I seriously feel like maybe I'll be sitting in bed for an hour because i physically can't get up and out of bed. It's like I'm StUcK. Seriously. Weird.
I'm a lazy person, I think.

I wish I could go to sleep every night with the security of my king laying next to me, and waking up every morning to his smiling, sweet face. To his pure, soft body. To his loving heart. To his warmth.

Since i got home three hours ago I haven't done anything important but i will go shower in a few minutes, which I haven't done in a while...

I'm happier than other days.
Exactly four more months!!!!!!!!!!! (OR LESS!!!!!) :)
And G is done in FIVE MONTHS!
It used to be eight, seven, six. Now it's "only" five.
Heck, it used to be two years ("How will we wait two years to get married???" We said, a few months after meeting each other, snuggled in his bed)
And then it was a little over a year (we got engaged)
And 10 months (we got married)
Now it's five. That's 150 days, right?
I think I can manage that.
After about 900 days of being in this, we have 150 left.

I love you!

Sunday, January 16, 2011

Today was a good, good day.
Finally.
After work at Beit Hachayal, I walked home (8 minutes), decided I would make mushroom lazagna (after an hour of deciding), went out and bought the ingredients, and now the smell of a delicious lasagna is filling the apartment from the oven, and I'm about to eat it.

Friday, January 14, 2011

I am with my bestfriend and he is with me
But I sit alone as his body hovers on another plantation in another connection of morsels and ground.

Wednesday, January 12, 2011

הוא היה אמיץ שהוא היה מוכן לדעת
ושהוא הוציא את זה מהתא הנעול.
זה היה מתחת לשכבות של חום כשפנינו קרובות כמו שני ראשים עם אותה נשימה
אותם ורידים מתאהבים ומתקרבים בלאט
אותן נשיפות אל תוך פנים תאומות אחת מול השניה
הוא דיבר וקולו נמתק באור העורקים של צווארי
היה חם ומרגיע
לשמוע
ולבכות.
כי הוא היה
וכבר עוד רגע הוא איננו
והמילים האלה חשובות ונמתחות ממני
וצריך לעכל אותם ביחד אבל הוא
והגוף שלו
נעלמו לי
הם אינם פה
הם במקום רחוק, ואני כאן. בין קירות ודברים דוממים,
שירים.
מילים.
ומה שסיפרתי לו, לא יכול להתרחב ולהיבנות פה
ולתת לאהבה לגדול--
הכל נמתח, כל הדברים הדקים האלה
נמתחים עד כדי קוים דקיקים אף יותר,
כמעט אינם.
הרוח והשלווה והלב והתקרה. כולם פה ושם ובכל מקום
ואני פה.
לבד.
כמעט.

Tuesday, January 11, 2011

He's leaving again, it tears the artories of coverage and warmth and makes me alone and fearful.
It never ends; he always comes and then goes again, I always know it, it never ends.

Friday, January 07, 2011

If I get really really close to Gilad when he's talking, if my head is in his neck and my ear can feel the vibrations of his speaking, I feel like his voice is coming out of both of us, like I'm speaking together with him.

Wednesday, January 05, 2011

היום חשבתי על איך שמקומות שונים יכולים ליצור חוויות חדשות לגמרי. אתה יכול פתאום להרגיש משהו שבחיים לא הרגשת
ואז אתה מגלה שאם רק תמשיך למצוא את עצמך במקומות חדשים הלב ימשיך לצבור תופעות חדשות ונעימות
היום הייתי בבקעה והרחתי שוב את הריח שהכרתי למשך שנה שלמה
לא היה לזה אפילו ריח
אבל זה הרגיש כמו האויר בארגמן
ונשפתי אותו עד שהרגשתי לרגע שאני מסוממת והרגשתי במצב עילאי ושליו, כל דבר שחשבתי עליו היה נעים ומרגיע.
אבל אז יצאתי מזה ולא הצלחתי לחזור כי דאריה דיברה איתי.
נהייתי שמחה שם בבא"ח כפיר.
בערב הראשון הראיתי לדאריה תמונות מהחתונה ואז הייתי שמחה ומאז אני שמחה, ואני בעזרת ה' אשאר שמחה עד סוף השירות!
למרות שאני כבר מרגישה דעיכה, אבל אסור לזה לקבל ממני תעוצה!
הכל בסדר.
אתם לא מבינים
פשוט התחלתי להיות שמחה
שמחה שמחה שמחה!!!

Saturday, January 01, 2011

אני צריכה עזרה!
אני צריכה שמחה ואני צריכה את גילעד ואני צריכה להיות חופשיה ולא להיות בצבא