Monday, May 02, 2011

היום היה לנו טקס ליום השואה בפיקוד. שכחתי להביא בקבוק מים החוצה מהמשרד, והייתי צריכה אותו כי עמדנו בחוץ ל40 דקות והרגשתי חלשה. הגוף שלי מגיב בצורה ניכרת לכל דבר, הוא מאוד רגיש, ובאותם רגעים הרגשתי את הסחרחורת שבה צריך להסיט מבט מהר ממשהו כי זה מתחיל לתעתע ואני מרגישה שאפול...
הצפירה היתה נוראית בחוזקה. היא נשמעה כמו אזעקת מלחמה לתוך האוזן שלי. זה היה כמו לשבת ליד הרמקולים בהופעה ענקית, ומרגישים את הצליל נטבע בעור התוף. רק שעכשיו זה היה יותר נורא מסתם רמקולים בהופעה, כי זה היה צפירה. טון אחד ארוך מתמשך שהכאיב לי. אטמתי אוזן אחת והקול המחריש הגביר את תחושת החולשה והסחרחורת. לא יכולתי לחשוב לרגע על יום השואה, רק על איפה להסתכל ומה לחשוב כדי לא להתעלף. זה היה דקה של בהייה לא נוחה בעליל. רציתי ללכת, רציתי לברוח משם, אבל היה אסור נראה לי. היינו בח' גדול, בעמידת דום טיפשית, ואני הייתי מוכרחה לבהות ליותר זמן ממה שרציתי.
היום בערב מצאתי את עצמי שוב בבהייה, אבל שונה לחלוטין. 8 שעות לאחר הטקס המעפן הזה והעיניים המרחפות שלי ברחבה הגדולה בפיקוד, ישבתי על כיסא בסטודיו של תמר, באור הצהוב, באווירה החופשית של אמנות, וישבתי ויוסי צייר אותי, אז הייתי צריכה לא לזוז. 10 דקות (לא דקה אחת כמו הבוקר) פשוט לבהות ולא לזוז. וזה היה נפלא. זה היה ממש כמו מדיטציה. ובכלל, להיות שם בסטודיו זה כמו להיות אצל פסיכולוג. זה גורם לי להרגיש בטוחה. במיוחד אז, כשתמר היתה בחדר השני ויוסי 3 מטרים ממני מצייר אותי בפחם, והשקט הזה והשלווה הזאת שיש.

No comments: