Friday, May 20, 2011

חיים הזויים אלו 1/4

אני נכנסת לדירה שלנו, מרגישה תחושה מוכרת של להיכנס-לבית-בלילה-לבד, וזה בסדר. רק כשאני נזכרת במה זה אומר, שגילעד לא יבוא הביתה מחר ואולי יהיו לזה השלכות חמורות, אני נתקפת בתחושת חוסר אונים ותסכול עמוק. ואני נכנסת למטבח ולחדר, כמו בכל לילה כשאני לבד, אבל הפעם זה שונה. זה בלתי נסבל. כל פעם זה מעמיס עוד ליכולת של הלב שלי לקבל את הבלתי-צפוי ואת הבדידות-הפתאומית שנוחתת עליי כל כמה זמן כשהצבא כובש את גופו הצעיר של בעלי ולא מאפשר לו לחזור הביתה אל חיק אהובתו. והפעם זה לא רק בינו לביני, וריחוק ובדידות וגעגוע, זה משהו רשמי מחר (הקונסוליה) ואי אפשר סתם ככה לא לבוא, זה אולי אחד הדברים הכי רשמיים שהיה לנו בחיים.
אני נכנסת לחדר הדומם ועל המיטה באלכסון מונחת המתנה העטופה שהשארתי בשביל לתת לגילעד כשנחזור ביחד מהערב-עשור, שאני אתן לידיים היגעות שלו והוא יפתח ויראה את הספר המתוק הזה שמתאר אהבה גדולה שאי אפשר לתאר, ואני אראה את החיוך המקסים שלו מבצבץ ואת רגשות השמחה והאהבה שלו חוזרות לחיים אחרי שבועיים של דיכאון. איך דמיינתי את זה... ואני חייבת לגעת בו, זה נואשות. לגעת בידיים שלו, לחבק אותו, להיות קרובה.
אף פעם לא הרגשתי כל כך קרועה. כאילו שהנפש שלי נקרעה לשתיים, חצי ברמת הגולן וחצי מתקשה להילחם כאן איפה שאני.
אף פעם לא הרגשתי כל כך נואשת. כאילו שהלב שלי כלוא ברמת הגולן ואני חייבת חייבת אותו, בבקשה בבקשה תביאו לי אותו, כי בלעדיו אין לי נשימה ואין לי חיות! ואני מתה...
בבקשה בבקשה! אני מתחננת אליהם! בלב שלי... אני שבורה.
הערב היה ערב עשור למכינה. מחר בבוקר יש את הראיון שלו לקבל ויזה (שאת זב קובעים כחודשיים מראש ומשלמים מלא כסף ואם לא הולכים יש קנס...) והשבת זה השבת של המשפחה המורחבת שלו באכסניה בכפר עציון. וכל השבוע האחרון לא ידענו אם ייצא, וכתמיד, הלב נתלה באויר ולא יודעלא יודע מתי ינחות לתוך הידיים שהוא רוצה, שהוא צריך. וביום רביעי בלילה הודיעו לו שהוא ייצא ביום חמישי ב12, וכל כך שמחתי וצהלתי! יש! זה קורה! הרראיון יעבור בשלום, למרות שהוא לחוץ מאוד ולמרות שזה יכול להיות בעייתי. ויש! נהיה בשבת הכייפית הזאת. ויש! נלך לערב עשור ביחד. וזה מסתדר, ואני מתרגשת. וביום חמישי בבוקר, אני מקבלת הודעת ממנו "יש עוצר יציאות". פשוט אי אפשר לצפות למה שיקרה! אתה בטוח שיהיה בסדר ופתאום כשאתה הכי צריך את זה פתאום דופקים לך עוצר יציאות ואישתך מחכה בקוצר רוח, מחזיקה את הנשימה רק לראות אותך, לחוות אותך שוב, אחרי געגועים מטורפים וחוסן שאוזל, ואז אין, אין כלום.
אין דרך לצאת. אתה רוצה לפרוש את הידיים ולתפוס אבל זה לא שם, מה שאתה רוצה ומחפש וכוסף לו, זה לא בהישג יד.
אני שבורה. אני לא אבכה, אני יודעת שהחיים האלה הזויים, אני לא רוצה לבכות עכשיו, זה לא יעזור. אני יודעת את זה אחרי הרבה בכי ודמעות שנזלו משתי עיניי העייפות, אני יודעת שזה לא יעזור, שאין מה לעשות, זה לא יעזור. ואנחנו נתונים בידיים של הצבא ומה שהם יחליטו, גם אם אתה צריך לעשות ראיון חשוב בקונסוליה כדי לטוס עם אשתך כי היא חייבת לטוס כי סבתא שלה חולה, וזאת הסיבה העיקרית שאנחנו טסים כל כך מהר. ועכשיו מי יודע מה יהיה? אני אטוס בכל מקרה... בלי גילעד שלי? וגם אם אתה צריך, באמת צריך להיות קצת עם אשתך כי היא משתגעת.
אני מרגישה שזה מחזק אותי, ביחד עם מאמלל ומטביעאותי, ואני אדישה כמעט, כי אני לא יכולה, לא יכולה לסבול את זה יותר.
אף אחד לא יבין את זה באמת, גם מי שבעלה בצבא, זה לא אותו דבר. זה יותר מדי בשבילי, יותר מדי זמן, יותר מדי לא-לדעת-מה-קורה, יותר מדי לחכות ולבכות ולהתגעגע לישות שאני הכי צריכה להיות קרובה אליו! אין דברים כאלה. פשוט אין דברים כאלה.

http://www.youtube.com/watch?v=MXEpCxKKDhA&list=PLA61274A89F5E24D1

No comments: