Sunday, March 27, 2011

I don't manage to get out of the shell of a sunken, pinching heart.
עד מתי

Monday, March 21, 2011

Every time I experience something interesting I know it could be a good paragraph of illustrated words and inspiration, but it beats me and I don't know what to write when I want to write...
This was my first Purim in Jerusalem. Everything in this city is more special and real than any other place. You know what, I don't know how to write at this time in history.
I'll just keep the thoughts in my head for now.

All the crazy colorful inspiration pieces of words that could illude into something wonderful turn into specs of material on how I don't know how to express them. Instead of jotting down the real experience, all I can do is tell the blog about my inability to express the experience. The snowflakes of memories sink into these strained wors of inability.

*I don't know what "illude" means

Wednesday, March 16, 2011

Overwheling. So many things, and I WILL write about them, when I know
how
Everything I experience, I think of how it would be written in a book, as if my life is a book written by me, every moment of it part of the plot.
And when I hear beautiful songs like "Lonely"
I feel like I wish Gilad would dedicate it to me.

I think what would be so poetically beautiful for Gilad to say and do, and I wish he'd say and do that.
I have to remind myself I'm not in a book and I can't expect him to be a character in my novel.
I think what would sound so nice in the words on that page of the book, what would be nostaligically overwhelming, like all the beauty that makes me cry, I wish I could create those beautiful things in what Gilad does and says, in how we act, but we are us.
Gilad is Gilad.
I will have to understand that this beauty is not shared in emotion between us, only in the words I express to him. He's not like that.
And even if he was


http://www.youtube.com/watch?v=GNFs2CkCFaw

Thursday, March 03, 2011

I swear I heard our gate opening andm y heart paused because I was sure he was coming. For god's sake, he's coming tomorrow, why am I insane?
אני כל הזמן מדמיינת שהוא יבוא פתאום
בראש שלי אני מאמינה שמתחת לכל שכבות המסגרות והסכימות המתמטיות של חוקים ונהלים ושל מה שצריך בעולם הגדול,
יש את העולם הסימפתי מתחת לכל זה.
כמו כשהייתי בטירונות ובקורס, ובסיכומי שבוע שהיינו כותבות כל סוף שבוע למפקדת הייתי כותבת דברים שהאמנתי שהם יחדרו דרך הפיקודיות שלה ויגיעו לעולם יותר עמוק ויותר חופשי מהכבילות שם. הרגשתי שאני מנסה בכח להוציא אותנו לעולם העמוק שהוא משותף לכולם כי לכולם יש את העולם הפנימי הסודי שלהם, ורק מסביב לזה יש את המסגרות, ואת ה"פיקדויות" לדוגמא באותו זמן.
אז גם עכשיו, אני מדמיינת שפתאום המ"פ שלו אומר- כן, זה יותר חשוב שהוא יילך הביתה כי הוא חשוב לנו וכי צריך לעזור לו כי הוא בן אדם.
אולי אני תמימה אבל ככה אני מאמינה
אני רוצה לזכור לכתוב עוד על זה בפעם אחרת, כי זה חלק גדול ממי שאני
כשחיילים שואלים אותי, "את דתיה?" אני אומרת, "אני נשואה" כי אני יודעת שהם שואלים בגלל הכיסוי ראש
ואז הם מתפלאים
"מה?!"
ואז אני לא מבינה, רגע, הם שאלו לגבי הכיסוי ראש ואז התפלאו כשהתשובה היתה חיובית. והתחלתי להבין שהם חשבו שאני פשוט דתיה ובגלל זה שמה כיסוי ראש.
"למה הייתי שמה כיסוי ראש אם לא הייתי נשואה?"
אני שואלת לנוכח תדהמתם.
יש הרבה חילונים שפשוט לא יודעים שנשים נשואות לובשות כיסוי ראש. מישהי אמרה לי "רק השנה בצבא גיליתי שזה לנשים נשואות".
איך יכול להיות?
"לא יודעת, לא גדלתי עם דתיים".
הם חושבים שזה כמו אצל ערבים, ששמים כיסוי ראש וזה מסמל אולי את רמת הדתיות, ולא את הסטטוס הזוגי.
או בעצם, הם פשוט לא יודעים.
ואני בשוק מכמות האנשים שהם כאלה בצבא.
כל פעם מחדש מתחדדת לי הידיעה שהחינוך היהודי בבתי ספר חילוניים הוא אפסי.
זה נורא ואיום, נורא ואיום.
חילונים שהסתפקו בחינוך הבית-ספרי שלהם בנוגע לדת ולאומה שלהם ולא התעמקו מעבר, פשוט לא יודעים כלום.
נישט.
כלום.
זה כל כך עצוב

Wednesday, March 02, 2011

היה לי שבוע טוב
Come to think of it, the past few weeks or maybe month or more
Were good.