Friday, May 27, 2011

Most stages in life are short enough to be able to keep track of, and have organized, ups and downs. You can pinpoint when it was up, when it was down, and it makes sense, and it ends eventually.
But some stages are so long and stretched out, that the ups and downs get so messy and disorganized. it's up and it's down and it's up and it's down and it's up and up and down and down and down and up, it can make you crazy because you can't keep it under control, you can't have a list of what's going on, it just keeps on going.
One reads oneself over all the time and evaluates "am I happy now? Am I okay?" And one wants there to be able to be continuous organized stages of this, just like one want one's life to be able to written nicely on a resume.
You keep thinking it over-
I studied for twelve years
I got a degree in whatever
I did so and so
And then I did this and that for x amount of years
And now I'm a successful Y.
People don't want their life to be a mess. And this is what I'm talking about, about these stages that just drag on, like the army. Where you can't reread over the last two years and know what the hell was going on when. And if you write a letter to someone summarizing these years, you can't set it up nicely in order of stages, of ups and downs, like pancakes, like I wrote at the beginning, it's just a whole jungle of things.

Wednesday, May 25, 2011

Two years ago, during one of the many times we were in his room on his bed in our united closeness, I snatched a thought (from the storage room of artistry) and wished there was a camera up on the ceiling, snapping us from straight above, because our figures were pretzeled together in a beautiful position that can only be meshed and found after a long time of cuddling and slowly morphing and melting into something new.
Since then I've found ourselves in numerous space-moldings and volumes of negative and positive area, and I've many times wished I could place a camera right above us. And I realized something more.
I imagined the finished project, the exhibit of this artwork, the photos in a long row, and the different strokes of twobodylovers, and how they changed and developed and became more close over time. To learn of the intimacy through the timeline of the shapes of us.


Should I write this here on blogger? What if someone steals my idea… :-/
אדם
קטן
עם
מחשבות
חשובות

Sunday, May 22, 2011

שבת היתה אדירה. פתאום לראות את גילעד, כאילו שלא ראיתי אותו חודשים. פתאום מחדש, הפרצוף הישן, המחמם והמנחם הזה כמו מרשמלו ענק שאפשר לקפוץ לתוכו ולהתחבא שם כמו ילד קטן בחצאית של אימו
בשבת המשפחתית האחרונה, לפני שנתיים, אני הייתי בחדר של הבנות, עם האחיות-בנותדודות והוא היה בחדר של הבנים-אחיםבנידודות.
והפעם, הרוב המשיכו בדרך הזאת- נגה, הדר, נעה, וכו'- עדיין בחדר של הבנות, ובעז,גדעון,דרור וכו' - עדיין בחדר של הבנים
אבל אני והגילעד שלי קיבלנו חדר
הרגשתי מיוחדת :)
****************
לפעמים (הרבה פעמים) כשאני עם גילעד יש לי תחושת אהבה אימהית-ילדית (שאני הילד והוא האמא), אני רוצה להיות קטנה ולהיכנס לכיס של גילעד ולהיות מוגנת כמו הילד בדימוי הקודם, להיות מוגנת כמו ילד שאימו מלטפת אותו ולהיות קטן ולהיות בטוח שמישהו גדול שומר עליך

Friday, May 20, 2011

4/4

I think it's possible to die of אפיסת כוחות נפשיות
I am helpless.


HELP!

3/4

It's impossible.

We're all lost and we'll get screwed for it
And they control us
And we only control our ability of survival

He was supposed to get out every Shabbat now. Finally I felt like I could breathe freely.
What a fucking lie
It's every other Shabbat, and until now each one alone was aggravating in a different way and my soul is collapsing.
Fucking lie, this whole army.

2/4

מוזר, אבל אני פשוט מרגישה מנותקת מהעולם, מרוב חוסר היכולת להכיל כל כך הרבה מרחקים ומתחים בבת אחת.

אני נשבעת לכל מי שקורא את העולם הקטן שלי בבלוג הזה, שאני צריכה שזה ייגמר, שזה ייפסק, הסבל הזה.

אני לא יכולה לשאת אותו יותר. כל כך הרבה חודשים ואפילו שנים שאני מתמודדת עם הדברים האלה, ואני מרגישה שהגעתי לשיא של חוסר-היכולת לבכות אפילו

זה קשה.
אנשים אומרים "אם יש לך אהבה אין לך זכות דיבור" ביחס לזה, ואני יודעת שהם צודקים

ושיש לנו אהבה אדירה ונשגבת
אבל היא פשוט
לא
יכולה להיות מומשת
במרחק כזה
היא רחוקה
והבעיות קרובות
ומרובות



http://www.youtube.com/watch?v=As2iFC_KxvM&list=PLA61274A89F5E24D1

חיים הזויים אלו 1/4

אני נכנסת לדירה שלנו, מרגישה תחושה מוכרת של להיכנס-לבית-בלילה-לבד, וזה בסדר. רק כשאני נזכרת במה זה אומר, שגילעד לא יבוא הביתה מחר ואולי יהיו לזה השלכות חמורות, אני נתקפת בתחושת חוסר אונים ותסכול עמוק. ואני נכנסת למטבח ולחדר, כמו בכל לילה כשאני לבד, אבל הפעם זה שונה. זה בלתי נסבל. כל פעם זה מעמיס עוד ליכולת של הלב שלי לקבל את הבלתי-צפוי ואת הבדידות-הפתאומית שנוחתת עליי כל כמה זמן כשהצבא כובש את גופו הצעיר של בעלי ולא מאפשר לו לחזור הביתה אל חיק אהובתו. והפעם זה לא רק בינו לביני, וריחוק ובדידות וגעגוע, זה משהו רשמי מחר (הקונסוליה) ואי אפשר סתם ככה לא לבוא, זה אולי אחד הדברים הכי רשמיים שהיה לנו בחיים.
אני נכנסת לחדר הדומם ועל המיטה באלכסון מונחת המתנה העטופה שהשארתי בשביל לתת לגילעד כשנחזור ביחד מהערב-עשור, שאני אתן לידיים היגעות שלו והוא יפתח ויראה את הספר המתוק הזה שמתאר אהבה גדולה שאי אפשר לתאר, ואני אראה את החיוך המקסים שלו מבצבץ ואת רגשות השמחה והאהבה שלו חוזרות לחיים אחרי שבועיים של דיכאון. איך דמיינתי את זה... ואני חייבת לגעת בו, זה נואשות. לגעת בידיים שלו, לחבק אותו, להיות קרובה.
אף פעם לא הרגשתי כל כך קרועה. כאילו שהנפש שלי נקרעה לשתיים, חצי ברמת הגולן וחצי מתקשה להילחם כאן איפה שאני.
אף פעם לא הרגשתי כל כך נואשת. כאילו שהלב שלי כלוא ברמת הגולן ואני חייבת חייבת אותו, בבקשה בבקשה תביאו לי אותו, כי בלעדיו אין לי נשימה ואין לי חיות! ואני מתה...
בבקשה בבקשה! אני מתחננת אליהם! בלב שלי... אני שבורה.
הערב היה ערב עשור למכינה. מחר בבוקר יש את הראיון שלו לקבל ויזה (שאת זב קובעים כחודשיים מראש ומשלמים מלא כסף ואם לא הולכים יש קנס...) והשבת זה השבת של המשפחה המורחבת שלו באכסניה בכפר עציון. וכל השבוע האחרון לא ידענו אם ייצא, וכתמיד, הלב נתלה באויר ולא יודעלא יודע מתי ינחות לתוך הידיים שהוא רוצה, שהוא צריך. וביום רביעי בלילה הודיעו לו שהוא ייצא ביום חמישי ב12, וכל כך שמחתי וצהלתי! יש! זה קורה! הרראיון יעבור בשלום, למרות שהוא לחוץ מאוד ולמרות שזה יכול להיות בעייתי. ויש! נהיה בשבת הכייפית הזאת. ויש! נלך לערב עשור ביחד. וזה מסתדר, ואני מתרגשת. וביום חמישי בבוקר, אני מקבלת הודעת ממנו "יש עוצר יציאות". פשוט אי אפשר לצפות למה שיקרה! אתה בטוח שיהיה בסדר ופתאום כשאתה הכי צריך את זה פתאום דופקים לך עוצר יציאות ואישתך מחכה בקוצר רוח, מחזיקה את הנשימה רק לראות אותך, לחוות אותך שוב, אחרי געגועים מטורפים וחוסן שאוזל, ואז אין, אין כלום.
אין דרך לצאת. אתה רוצה לפרוש את הידיים ולתפוס אבל זה לא שם, מה שאתה רוצה ומחפש וכוסף לו, זה לא בהישג יד.
אני שבורה. אני לא אבכה, אני יודעת שהחיים האלה הזויים, אני לא רוצה לבכות עכשיו, זה לא יעזור. אני יודעת את זה אחרי הרבה בכי ודמעות שנזלו משתי עיניי העייפות, אני יודעת שזה לא יעזור, שאין מה לעשות, זה לא יעזור. ואנחנו נתונים בידיים של הצבא ומה שהם יחליטו, גם אם אתה צריך לעשות ראיון חשוב בקונסוליה כדי לטוס עם אשתך כי היא חייבת לטוס כי סבתא שלה חולה, וזאת הסיבה העיקרית שאנחנו טסים כל כך מהר. ועכשיו מי יודע מה יהיה? אני אטוס בכל מקרה... בלי גילעד שלי? וגם אם אתה צריך, באמת צריך להיות קצת עם אשתך כי היא משתגעת.
אני מרגישה שזה מחזק אותי, ביחד עם מאמלל ומטביעאותי, ואני אדישה כמעט, כי אני לא יכולה, לא יכולה לסבול את זה יותר.
אף אחד לא יבין את זה באמת, גם מי שבעלה בצבא, זה לא אותו דבר. זה יותר מדי בשבילי, יותר מדי זמן, יותר מדי לא-לדעת-מה-קורה, יותר מדי לחכות ולבכות ולהתגעגע לישות שאני הכי צריכה להיות קרובה אליו! אין דברים כאלה. פשוט אין דברים כאלה.

http://www.youtube.com/watch?v=MXEpCxKKDhA&list=PLA61274A89F5E24D1

Sunday, May 15, 2011

היה סופשבוע קשה לנפש, מקווה שהשבוע יהיה יותר טוב...

Wednesday, May 11, 2011

אני לא יכולה לראות את המדים יותר
הכי הכי אני שונאת לראות את הדיסקית

Thursday, May 05, 2011

אני
לא
מבינה
למה
אנשים
רוצים
להרוג
.
למה
הם
לא
מבינים
שאם
הם
פשוט
יאהבו
בני
אדם
הם
יוכלו
לחיות
בשלווה
עם
המשפחות
שלהם
עם
האהובים
שלהם
והם
יהיו
כמונו
הרבה
יותר
שמחים
.

Monday, May 02, 2011

Wow, at this moment I think I'm insanely in love

A year and a half ago, but a universal loneliness

I don't understand why people can't just always be with their loved ones if they want to.
I remember back in the course, during "lunch recess", 30 minutes in which we were (from the middle of the course) allowed to go to our rooms (and at the end of the time we had to stand in a "chet", with a relevant "matzav" paper, etc.), we were in the room, a little oasis of time to be not under the supervision of a mefakedet (but still about to return to being, and still far from family and loved ones, still in the army, on that base), and Leah just started crying. Crying crying crying, like I sometimes did, too. And she hugged whoever was there, and it was such a real cry of "I miss somebody out of here and I want to get OUT OF HERE!" Same with me, just to hug whoevere's there, so desperate and so sad.
When I remember it, it's so SAD and the loneliness and longing is so REAL. And I think to myself, Why?

After all, the whole basic training thing was fake, so why make people go through that fakeness on behalf of being so distanced and so lonely?
It was really horrible...
היום היה לנו טקס ליום השואה בפיקוד. שכחתי להביא בקבוק מים החוצה מהמשרד, והייתי צריכה אותו כי עמדנו בחוץ ל40 דקות והרגשתי חלשה. הגוף שלי מגיב בצורה ניכרת לכל דבר, הוא מאוד רגיש, ובאותם רגעים הרגשתי את הסחרחורת שבה צריך להסיט מבט מהר ממשהו כי זה מתחיל לתעתע ואני מרגישה שאפול...
הצפירה היתה נוראית בחוזקה. היא נשמעה כמו אזעקת מלחמה לתוך האוזן שלי. זה היה כמו לשבת ליד הרמקולים בהופעה ענקית, ומרגישים את הצליל נטבע בעור התוף. רק שעכשיו זה היה יותר נורא מסתם רמקולים בהופעה, כי זה היה צפירה. טון אחד ארוך מתמשך שהכאיב לי. אטמתי אוזן אחת והקול המחריש הגביר את תחושת החולשה והסחרחורת. לא יכולתי לחשוב לרגע על יום השואה, רק על איפה להסתכל ומה לחשוב כדי לא להתעלף. זה היה דקה של בהייה לא נוחה בעליל. רציתי ללכת, רציתי לברוח משם, אבל היה אסור נראה לי. היינו בח' גדול, בעמידת דום טיפשית, ואני הייתי מוכרחה לבהות ליותר זמן ממה שרציתי.
היום בערב מצאתי את עצמי שוב בבהייה, אבל שונה לחלוטין. 8 שעות לאחר הטקס המעפן הזה והעיניים המרחפות שלי ברחבה הגדולה בפיקוד, ישבתי על כיסא בסטודיו של תמר, באור הצהוב, באווירה החופשית של אמנות, וישבתי ויוסי צייר אותי, אז הייתי צריכה לא לזוז. 10 דקות (לא דקה אחת כמו הבוקר) פשוט לבהות ולא לזוז. וזה היה נפלא. זה היה ממש כמו מדיטציה. ובכלל, להיות שם בסטודיו זה כמו להיות אצל פסיכולוג. זה גורם לי להרגיש בטוחה. במיוחד אז, כשתמר היתה בחדר השני ויוסי 3 מטרים ממני מצייר אותי בפחם, והשקט הזה והשלווה הזאת שיש.

Sunday, May 01, 2011

From Today until Thursday Gilad will be w/o his cell phone and I won't be able to talk to him :(