Thursday, October 27, 2011



באוטובוס הביתה בנתיבים הכהים של הלילה הייתה לי תחושת חורף של נסיעות, למרות שהחורף עדיין לא השחיל את עצמו לתוך האוויר בצורה ברורה וחדה. רק כמה רוחות קרירות וטיפות של בוקר פינקו עד עכשיו את החושים שלי שמצפים כל כך לחורפיות. הייתה לי התחושה החורפית של החום שבפנים מול הקור שבחוץ- השמיכה הדמיונית העוטפת את כולם בצורה נדיבה, מסבירה פנים כנגד הגשמים וכידידה ותיקה שלהם, שומרת ומגנה עד שאפשר להחליק לתוך תנומה שלווה כמו תינוק בחיקה של אמא.

זה תמיד מזכיר לי נסיעות על אותו קו לאותו מקום לפני יותר משנה, כשגילעד היה חוזר מהצבא והייתי נוסעת להיות איתו כל הזמן שהוא היה בבית עד שהוא היה צריך שוב לחזור... והנסיעות האלה, שבהם הייתי עטופה במעיל בתוך מציאות של חורף, היו מושלמות, כי היה משהו חם ומושלם שחיכה לי בצד השני של המסלול. אני תמיד אוהבת להגיע למקום בטוח אחרי נסיעות ארוכות. להגיע למקום משפחתי עם אור צהוב, כשאפשר לשתות שוקו חם ולהתכרבל בתוך פוך... זיכרון חורף מצוין של כמעט כל אחד.

הנסיעה הזאת בערב ריכזה את המחשבות שלי לכיוון אחד מסוים שהיה שונה ממחשבות קודמות שהיו לי היום ואף החליף אותן. חשבתי על הריון ותינוקות. המחשבות האלה היו נעימות והושפעו מהאישה ההרה שנכנסה לאוטובוס כמה תחנות אחרינו. אבל כמה שעות אחורה באותו יום (היום): הנושא של זריקת זבל שוב עלה והכעיס אותי עוד יותר.

הנושא עלה עוד מהיסודי אבל קיבל תאוצה בחודשים האחרונים. בבית הספר היסודי בת מרוקאית מהכיתה הוציאה להנאתה את הסנדויץ' שלה מהתיק בשעת ארוחת הצהריים ופשוט הפילה את השקית על הרצפה. לא הפילה, אלא פשוט הפסיקה להחזיק אותו, כאילו היה אוויר שממנו נשלף הכריך. השקית נחתה כמו נוצה על רצפת הכיתה והזדעזעתי. כמובן שכשהערתי לה זכיתי לחיקויי גנאי מצידה ומצד החברות שלה. מי ינקה אחריה את השקית? "יש מנקה". בבית שלה היא מפילה דברים על הרצפה? אני בספק. אז למה כאן זה שונה?

אתם אולי חושבים שהייתי סתם ילדה אמריקאית מתורבתת יתר על המידה ולא מקובלת שכולם ירדו עליה. הדבר הזה הוא לא נכון, ויותר מזה: להשליך זבל על הרצפה/אדמה הוא תופעה מגעילה, אז זה לא משנה מה הייתי בבית הספר היסודי.

תמיד הייתי מודעת לתופעה המגונה הזאת ולתופעות נוספות שמאפיינות הרבה ישראלים וזה תמיד הפריע לי. איפה הם חיים? איפה אני חיה? אם עמלנו כל כך קשה בשביל לקבל את פיסת האדמה הקטנה הזאת שהיא מדינת ישראל, למה כל כך הרבה אנשים מזלזלים בה? לפני חודש כשאני וגילעד חזרנו מארצות הברית, הזעזוע מהמצב הזה פה העמיק ביסודו, במיוחד לאור המצב הקיים בארצות הברית, מצב שהוא לא קשה להשיג והוא לא "בורגני" מדי. הוא המינימיום של המינימום: לא ללכלך את הסביבה. זה העולם שלך, המדינה שלך, תכבד אותה. מבחינתי זו אנושיות.

כל פעם שאני עומדת מול בנייני האומה בירושלים ומחכה לאוטובוס לבית שמש אני רואה לפחות אדם אחד שמשליך את הזבל שלו על הקרקע. לפעמים אפילו לא משליך, כמו אותה ילדה ביסודי, אלא פשוט עוזב והדבר נוחת לאיטו בכל מקום שהוא. לא משנה איפה זה, הם יעשו את זה בכל מקום. שלשום הלכתי ברחוב אגריפס וגבר שחום סיים את הפחית-קולה שלו ופשוט הניח אותה שם על הדרך והמשיך ללכת. חמישים מטר משם (המשכתי במעלה הרחוב, מתלבטת אם לרוץ אחריו ולהגיד משהו) עובד מהמאפייה בפינה יצא מהמאפייה כשלרגליו גוש פלסטיק של עטיפה והוא בעט בזה עד שזה היה רחוק מדי שזה כבר לא היה ברשותו ובאחריותו.

כמובן שחוץ מהתופעה הזאת, אני כאובה מתופעות אחרות כמו המצב ברכבת הקלה כשניסיתי לרדת וכולם בחוץ דחפו רק לעלות, וצעקו כמובן, או המצב של צעקות וקללות ברחוב, או... נעזוב את כל זה. אני אחזור רק לנושא האחד שהוא המפריע לי ביותר.

נסענו היום (אני ומשפחתו של גילעד) לשדה התעופה לפגוש את אחותו וגיסו שחזרו היום מהודו. בדרך משם למסעדה קרובה אחרי המפגש המרגש ודיבורים וסיפורים על החוויה שם, איכשהו הזכרתי את העניין של השלכת פסולת שקורית פה הרבה יותר מדי, שאני רואה במיוחד במרכז ירושלים. אביו של גילעד לא כל כך האמין שזה המצב וטען שכמעט אף אחד כבר לא עושה את זה, שכמעט ואין אנשים כאלה. ומשום מה, התגובה הזאת שלו גרמה לי להירתח עוד יותר. אנשים לא יודעים! אנשים לא מודעים! וזה דוחף אותי לעשות את הסרט. אני אסביר:

לפני כמה חודשים חשבתי על רעיון לסרט תיעודי של המצב הזה. חשבתי על זה כי כל פעם שראיתי מישהו עוזב זבל באמצע הרחוב (או סיגריה, זה אותו הדבר מבחינתי, וזה קורה המון) כעסתי נורא ורציתי לגשת אליו ובאמת לצעוק עליו מעומק הבטן שלי. "מה אתה עושה?!?!?" אני פשוט לא מצליחה להבין ולקבל את ההרגלים האלה. אני שמה לב אליהם, יש לי עין חדה לזה. לפעמים זאת אמא שעושה את זה מול ילדתה הקטנה. או יותר גרוע- אומרת לילדה להשאיר את העטיפה של הגלידה שם על המדרכה כשהאוטובוס מגיע... אז רציתי לתפוס את הסצינות האלה במצלמה שלי. היה לי דמיון כזה שאני אצלם מישהו ואז אגש אליו, כאילו ללא קשר, ואשאל אותו, מול המצלמה, אם הוא נוהג להשליך פסולת על הרצפה, ואם כן, למה. רציתי לדעת מה אנשים יגידו. הם יכחישו? או פשוט לצלם את המקרים בוידאו, בלי לגשת אליהם.

אבל כל פעם שאני רואה מישהו עושה את זה, אני לא מספיקה להוציא את המצלמה. זה קורה כל כך מהר ומשאיר אותי פעורת פה כל פעם. אני עדיין רוצה לעשות את הסרטון הזה, שבהמשכו אני אפתח את הרעיון, מין מחאה חברתית קולנועית. אבל בינתיים הרעיון לא מפותח מספיק ואין לי את הטכניקות הצילומיות עדיין בכדי לערוך ולהכין סרט.

האמת היא, היה לי קשה לחזור לתרבות הזאת אחרי שהייתי בארצות הברית למשך חודש. בכל מקום פה יש זבל. תראו בעצמכם. תסתכלו בפינות של המדרכות, מאחורי קירות, ליד תחנות אוטובוס, בתוך ערוגות פרחים, יש שם עטיפות, פחיות, כל מיני דברים. איך הם הגיעו לשם? כל יום אנשים עוברים שם ולא יכולים להמתין עם הטישו עד הפח, הם חייבים לזרוק את זה על הרצפה.

לעזעזל פה!

זאת המדינה ה"יפה" שלנו, היחידה שלנו. ולדאבוני, קשה לי להסתובב בירושלים למרות שאני כל כך אוהבת אותה ומתכוונת לחזור לגור במרכזה. אבל אני באמת נדהמת כל פעם שאני מסתובבת שם והכל מלוכלך. לא היה דבר כזה בארצות הברית. וכן, זו השוואה הוגנת. אני לא משווה אותנו לארמון המלכה באנגליה או לחדר של אובמה בבית הלבן בוושינגטון. אני משווה אותנו למדינה בת 300 מליון בני אנוש שמצליחים איכשהו, ללא קושי, לחכות לזרוק את הזבל בפח, לחכות עם העטיפה של הארטיק לזרוק לפח, את הסיגריה לזרוק לפח. אולי יום אחד יוכלו הישראלים גם הם לשאוף לזה ואף להגיע לשלב הכל-כך קשה של שימוש בנימוסים. בנאדם, אתה לא חייב לחייך לכולם, אבל בבקשה, גם אל תצעק, אל תדחוף, אל תפיל לידי את הזבל המזופת שלך. זה לא נראה לי כזה קשה.

זה קשה. אני אוהבת את הארץ, אבל קשה לחיות פה ככה. איזה מזל, ביום ראשון אנחנו עוברים לערבה 

Sunday, October 09, 2011

We're living from one dream to the next. It's amazing

Wednesday, October 05, 2011



I will.
Do.

Great.

Things.

When songs remind me of certain time-and-location periods, I can never feel it scheming while the time is withheld, but only later, the songs get a stronger taste with time, as months go by, of that one, old time.

"Free at last, Free at last, Thank God Almighty, I'm free at last!" -Martin Luther King, Jr.

So many good things are waiting up ahead

Sunday, October 02, 2011




אני לא זוכרת איפה הפסקתי לכתוב אבל בקצרה: אחרי ניו יורק טסנו לשיקגו, שם שהינו שבוע ואין יותר מדי מה לספר. היה שלו, אחרי השבוע המטורף (לטובה) בניו יורק. אחרי שיקגו טסנו לאטלנטה לשלושה ימים, כולל שבת, ששם דוד שלי גר, וחווינו מעט את מה שיש לעיר להציע. אה, שכחתי שבניו יורק קנינו מצלמת SLR. אחרי אטלנטה טסנו לאריזונה, אבל לא כך. היינו צריכים לחזור לשיקגו, לחכות שם בשדה התעופה עד הבוקר ואז לטוס לאריזונה. סיפור ארוך. אריזונה היתה מדהימה- היינו שם שבוע ויום. עלינו על camelback mountain שבתוך העיר סקוטסדייל, נסענו לסדונה, לגראנד קניון (יצאו לנו משם תמונות מדהימות. פשוט כי מדהים שם). אריזונה הייתה ללא ספק המקום הכי שונה והכי יפה.
אוקיי, מכאן הלאה...
ראש השנה. הגענו בערב ראש השנה. ישנו הרבה, גם בזמנים שלא רצינו- על חשבון כל התפילה ביום הראשון של החג, לצערינו. אבל. התפילה היא אינטנסיבית בימים אלו, עם הרבה שעות מול הסידור, מול הגברים שמקדימה. שליח הציבור הוא זכר, כל מי שעומד מול ארון הקודש ובקידמת בית הכנסת הם גברים. כל הסידור, כל התפילות שאני קוראת, נכתבו ע"י גברים, אך ורק גברים. וגם ה', שהוא מופיע כמה פעמים בכל פסקה, מיוחס כגבר, ושירחם עלינו"כרחם אב על בנים".


הכל מאוד זכרי.


התפילה בבית הכנסת יותר מדי מרוכזת בגברים. נכון, לנשים יש את הרוחניות העמוקה שלהן בתוך עצמן גם מאחורה, אבל אין סיבה לזה שהן מ-א-ח-ו-ר-ה. שכל ההסתכלות שלי היא לכיוון גברים. כדי לראות את ארון הקודש אני חייבת לראות קודם את הגברים ה"קדושים" האלה שבאים בינינו, כי להם בבית הכנסת יש מעמד גבוה יותר, זכות גדולה יותר, יש להם את המיקום המרכזי בבית הכנסת.


אני מבינה את הטענה שנשים לא יכולות להיות חלק מהתפילה כמו גברים כי הן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובה (כי הן לא מוייבות במצוות האלה). אז בסדר, שימשיך להיות שליח ציבור שהוא גבר, וקורא בתורה שהוא גבר, אבל שהנשים יישבו לצד הגברים (שהמחיצה תהיה באמצע החדר) ולא מאחוריהם. ולמה שה' ירחם עלינו כמו אב על בנים? אמא שלי מרחמת עליי הרבה יותר מאבא שלי ואני לא רוצה להתפלל למישהו שיהיה אבא שלי כמו שלא הייתי רוצה להתפלל לאבא שלי שירחם עליי כי הוא עצמו עשה לי דברים מאוד לא רחמניים בעבר הרחוק, ולכן אני לא מסכימה להתפלל מסידור כזה שוביניסטי שאפילו תפילה אחת שנכתבה ע"י אישה אין. כל ההלכות ביהדות, כל המנהגים, הכל הוחלט ע"י גברים.


פעם טענתי שהיהדות האורתודוקסית היא לא שוביניסטית. אבל היא כן.


כמו שכיום נשים משכילות ומסוגלות לעשות אותם דברים שגברים עושים, אני מבינה בצורה חזקה שהדת צריכה להתקדם גם כן ושלוקח לה יותר מדי זמן לזוז.

כמו שמרתין לותר קינג אמר לנשיא ארה"ב שאמר לו לחכות בסבלנות- "חיכינו מאות שנים. אין לנו זמן לחכות".
ובאמת, לא היה להם, כי בינתיים לבנים המשיכו להרוג שחורים ברחוב ולהשפיל אותם.


והיהדות מתקדמת כל כך כל כך כל כך לאט!


*במסע חיפושים אחר סוג אחר של בית כנסת*