Thursday, January 19, 2012

חדשות

חדשות של ynet צצות כל פעם שאני מתחברת לאינטרנט ואני יכולה לקרוא (ואכן קוראת, זה מעניין אחרי הכל. לפעמים...) הבזקים של דברים שקרו באותו יום. ראש הממשלה גינה את הצעת החוק הזאת, שר הביטחון התנגד בחריפות לדברי הרמטכ"ל, שלושה אנשים נהרגו באיזשהו כביש בצפון, אם התעללה בילדיה בתל אביב, מישהו בהליכים משפטיים לקראת מאסר... וביום למחרת, ראש הממשלה נפגש עם ראש ממשלת צרפת, ציפי לבני הודיעה ש..., מתנחלים שרפו מסגדים..., תג מחיר... איראן מאיימת... ארה"ב מגיבה...

גם לפני שהיה לי את תיבת החדשות הזאת בעמוד הבית שלי בגוגל, שומעים חדשות ברדיו. כל יום, כל שעה אפשר לשמוע גל גל גלגלצ. ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ... גבר רצח את אשתו. שלג בחרמון. ישראלי אבוד בהודו. הנשיא... ראש הממשלה... נהגים שיכורים... תנהגו בזהירות, תחגרו חגורות!

ובעיתונים. בזמנים של אולפניות הייתי קונה עיתון כל יום בשקל (ואז המחיר עלה ל-2. עדיין קניתי, אצל האיש הנחמד בקיוסק בפינת השוק). זה מעניין לקרוא את רכילויות החדשות ולקרוא כתבות על אנשים מעניינים בכל מיני מקומות מעניינים ולראות את התמונות שמגלות סודות ומפלפלים את הקיום שלנו כחלק מהמדינה...

כל יום יש בחדשות דברים חדשים, והדברים כאילו (או באמת) משתנים ומתקדמים לאנשהו כל הזמן. יש מגעים עם איראן, ואולי לפעמים זה מתקדם וביום למחרת קוראים את המשך הסיפור. יש איזשהו סיפור מסועף ומסובך בכל נושא שעולה ויורד ועולה ויורד ואף פעם לא הולך בקו ישר וברור ואף פעם לא מגיע למקום הרצוי בזמן הרצוי. אבל בכל זאת, העניינים "הבוערים" האלו קצת מתקדמים. אם בתחילת השנה קראנו על ההליך המשפטי של משה קצב אז עכשיו אנחנו כבר יודעים שהוא בכלא והתהליך הזה הגיע לאנשהו, וכל יום קראנו עוד פרט שלו בחדשות. הדברים האלו שאנחנו קוראים, הרצפים האלו, נראים לנו חשובים, כי הרי עכשיו אנחנו יודעים לאן התקדם הסכסוך של ראש הממשלה ושר הביטחון, או לאן התקדמו הנסיונות לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית. אבל.

יוסף חיים ברנר כתב (מתוך "על חזיון השמד", בסביבות 1920):

"העיתונות העברית וגם זו שבשפת יהודית (*יידיש) המדוברת בכל תפוצות הגולה עשתה לראש השנה שעבר – ממש כמו אשתקד ולפני אשתקד – בילאנסים (*מאזנים, חשבונות) מעציבים מאד בנוגע לחיינו של השנה שעברה... בכולם מצאנו פזמון אחד... בכל מקום ומקום חזיונות של שנאה והרס מבחוץ, של דלדול וירידה, חומרית ורוחנית, בפנים – רק זה היה עולמנו במשך שס"ה הימים של השנה שחלפה, או "הסך הכל השנתי" בלישנא דעיתונא.

על כל המרירות הזאת – מה יש להוסיף? וממנה – מה יש לגרוע? ואף ההתאוננות גופה שנה-שנה ובאותו הסגנון – מה תתן ומה תוסיף?"

כשקראנו את זה, חשבתי פתאום על זה שיחד עם זה שאני עוקבת אחרי הדברים שקורים בחדשות וזה מעניין ואני רואה את השתלשלות הדברים, אני – אני עצמי – לא משתנה או משתפרת בעקבות הקריאות האלו. זאת אומרת אני קוראת קוראת קוראת חדשות, והרבה אנשים קוראים קוראים קוראים, אבל אין כמעט שום השלכות על אף אחד. אדם פרטי הולך בקצב ובמסלול שלו, והחדשות האלו לא קשורות אליו, לא מתנגשות עם קו החיים שלו. יכול באמת להיות שלפני כמה שנים גילו שאיראן מפתחת נשק גרעיני והיום זה כבר משהו קרוב מדי ומאיים, אבל עליי שום דבר מזה לא השפיע, ולא השפיע על אף אחד, למרות שאנחנו חושבים שזה עניין מאוד לוהט. אין בעיה עם עובדת חוסר ההשפעה- הבעיה היחידה היא שאנחנו ממשיכים לקרוא את החדשות כל יום. אני יכולה לפתוח עיתון אחרי שנה של התנזרות מקריאת חדשות, ושום דבר לא יהיה חדש, מפתיע או חשוב באמת. אני עדיין פה, חיה את החיים שלי איך שאני רוצה ושום דבר לא משתנה לי בעקבות איראן או בעקבות מחאות חברתיות או בעיות צבאיות או התג מחיר או הערבים או החרדים. אני- אני. והחיים שלי- איך שאני רוצה להוביל אותם. וזה מצחיק לחשוב שכל הנושאים האלו שאנחנו קוראים בעיתונים, אין להם משמעות, ומבחינתנו הכל יכול להיות שקר, בלוף, קונספירציה, "הבונים החופשיים" או "מופע טרומן" או כל דבר אחר לא אמיתי ולא מציאותי, כי בכל מקרה לא רואים שום שינויים בשטח משנה שעברה. יכול להיות שאיפשהו מאחורי מסך מוסתר נתניהו מדבר עם אובאמה על דברים קריטיים ומהפכניים, אבל כאן, הכל אותו דבר בדיוק כמו שהיה לפני שנה ושנתיים ושלוש. מדברים כבר שנים על אותם הדברים ובינתיים שום דבר לא קרה, אנחנו פה. אני לא טוענת שלא צריך להתעדכן בחדשות, אני פשוט אומרת שבאמת אם הייתי עכשיו מעלימה מעצמי את כל החדשות שקראתי בשנה האחרונה, הייתי אותו דבר בדיוק, הרחובות והסמטאות בירושלים היו אותו דבר, המנורות ליד הספסלים, החתולים בגן התות, פקידות במוסד לביטוח לאומי, זקנים בשוק מחניודה וזבל מונח על הרצפה- כולם והכל אותו דבר. בואו נגיד שאיש-ללא-בית אולי לא יודע מה קורה ברמה המדינית, אבל זה לא מזיז לו כי הוא עדיין אוכל קלמנטינה רקובה כל בוקר ומחכה לנדבות מאנשים וסובל מכאבי שיניים, ואישה עייפה ברחוב יפו אולי לא קוראת עיתונים ואין לה אינטרנט, אבל זה לא משנה, כי גם אם ראש הממשלה מת אתמול, היא עדיין שולחת את ילדיה לגנים ולבתי הספר כל יום וטורחת להכין להם ארוחת ערב חמה וטעימה כל ערב כשהם חוזרים. ואני – אני פה, ושום דבר לא משנה. החיים קורים, אני קמה כל בוקר ועושה את מה שאני רוצה ואוהבת, ולא משנה מה אובאמה מחליט ומה איזה פסיכי משיגנע באיראן או בלוב עושה, כי הדברים האלה יקרו ברמה המדינית בכל מקרה, ולוב זה לא פה. זה לא קשור אלינו. זה נכון שחשוב לדעת מה קורה מסביב מכל מיני סיבות ואפילו להיות מעורבים ואולי גם להשפיע, אבל צריך לדעת שבאמת אם לא היינו קוראים על זה, שום דבר לא היה שונה, וזה מה שפתאום הכה בי אז. על עניינים של מדיניות חוץ כל שנה כותבים אותם דברים, כמו באותם "בילאנסים" שברנר דיבר עליהם. גם אז ב1920 היו אותן בעיות. אני פשוט לא רואה משמעות בקריאת חדשות. ובכל זאת זה צץ לי כל פעם שאני נכנסת לדף אינטרנט ואני מעיפה מבט.

No comments: