Wednesday, January 25, 2012

היהדות היא קשת רחבה ולא מד של או-או

מי שמאמין בדת ההלכה, ובזה אני מכלילה את כל מי שחי וגדל בסביבת חובשי כיפות ומכסות שיער, למד בבתי ספר דתיים ובכללי לא נתקל באופן עמוק עם עולם חילוני, מכיר את כל ההלכה כצוות אחד של חיובים. זאת אומרת, או הכל או כלום. אם אתה מאמין בהלכה, אז אתה כפוף להכל, ואם אתה לא מקיים אחד מהדברים זה לא כי אתה לא מאמין בזה אלא כי עדיין לא הצלחת או כי אתה עצלן. ואתה עוד תגיע לזה. כי הכל זה הכל. אם זה דבר ה', אז הכל זה דבר ה'. גם תחת חילוקי דעות בין רבנים וגישות שונות, בין פלפול לפלפול או מחלוקת למחלוקת- הכל כדי לקיים את רצון ה'. אולי תגרוב גרביים ואולי תלך עם אצבעות רגליך חשופות, אבל הכל בגדר המותר והאסור.

כשאנשים שואלים אותי "את שומרת שבת?" הם מתכוונים- האם את שומרת את המצוות שבהלכה? האם את מקפידה לנהוג לפי המותר והאסור של דאורייתא ודרבנן? כי כשאתה "דתי" אז כל מה שכתוב בשולחן ערוך לגבי שבת- זה חובה. ואם אתה לא עושה משהו, אז חיללת שבת. כלומר, הכל כמכלול. כי כאמור, אם אתה מאמין, אז אתה מאמין בהכל. אם אתה אוכל סעודות שבת ומתלבש חגיגי ומאמין ביום של מנוחה אבל אתה מדליק אור, אז אתה לא "שומר שבת" כי לשמור שבת זה הכל. אפשר להשוות את זה לשמירה על המים בבקבוק כשבטעות מטפטף לתוכו מעט רעל, אז כל המים כבר לא ניתנים לשתיה. אז זה או מים טהורים, או מים מזוהמים. הראייה היא בדיוק ככה. (אני לא אומרת את זה בזלזול כלפי קבוצה יחידה או קיצונית. זאת הראייה הכללית שאני מכירה מהאנשים שסביבי ומעצמי.) ועכשיו, כשאני במישורת אחרת, אני מבינה כמה החשיבה הזאת היא מוזרה ורתומה לבועה אחת ספציפית.

החיים הם לא כמו בקבוק המים הזה. אתה יכול להיות צמחוני ולאכול בשר בשבת וזה לא הופך אותך גם באמצע השבוע ל"לא צמחוני". וגם ה"הצדקה" או ההסבר הזה שאני מביאה הוא במקרה שאתה אכן רוצה להיות צמחוני. אז גם אם אתה מבקש להיות צמחוני אין טעם להכליל את זה בכל מעשה פרטי, אבל מה אם אתה בכלל לא מבקש להיות צמחוני? ככה זה עם הדת.

1- אני לא מבקשת להיות דתייה.

2- גם אם כן הייתי דתייה עדיין יכולתי "לשמור שבת" אך להדליק אור. והפוך- אם אני מדליקה אור זה לא עושה אותי "חילונייה"!

3- החשיבה הזאת עדיין תקפה על אנשים לגביי כי אני עדיין "דתייה" אצלם בראש, והם כאמור, "דתיים" או גדלו בסביבה דתית.

אני יהודיה! נולדתי לדת שיכולה להיות "אור לגויים", שופעת בפוטנציאל למימוש ערכים נעלים וחשובים ביותר כמו צדק, שוויון, אחווה, אהבה! אהבה! אני נולדתי יהודיה ואני אשאר יהודיה כל חיי, ואני אמשיך להאמין שכאן אנחנו מוכרחים לחיות וליצור תרבות יהודית בת קיימא. אני מאמינה שניתן ללמוד הרבה מהמסורת היהודית, מהכתבים שנמסרו לנו, מהתנ"ך, מדברי חכמים, ממדרשים וממעשיות וסיפורים. אני אומרת "אני יהודייה" ולא "אני דתייה", כי באמת, אני לא מאמינה בקונכיית ההלכה, כמו שכתבתי בהתחלה, שהיא עולם אחד שלא ניתן לערעור שמאמינה במכלול של העולם הדתי.

כנושא נפרד אך חשוב: דתיים לומדים יהדות, כל היום מפלפלים בין הדפים, מדסקסים דעת רב אחת מול דעה אחרת. מה נכון ומה פחות נכון לעשות? ושאלות של ערכים, אחד מול השני וכל ערך לבד, ומגיעים לשאלות של משמעות החיים ואהבה וקשר עם הבריות וקשר עם אלוהים. לומדים, לומדים, לומדים. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה", "והגית בו יומם ולילה" ". יש אנשים שבאמת מתעניינים וצוללים פנימה פנימה אל תוך הכתבים. בכל הלמידה הזאת, יש למידה "את" ולא "על". זאת אומרת, אין את החופש האמיתי לעמוד מהצד ולבחוש האם הדת הזאת היא ראויה?

ברור שמאמינים שזוהי האמת המוחלטת מאלוהים ולכן אין סיבה לשפוט את צדקת הדרך בצורה אובייקטיבית. אבל בכל זאת, אין את האפשרות של להחליט לא להיות. לא לעשות. אין את האפשרות הזאת. אתה יכול ללמוד כמה שאתה רוצה אבל אתה לא יכול להחליט שזה לא מתאים לך, שאתה לא רוצה להיות יהודי, שאתה לא חושב שזאת האמת, שאתה רוצה להלך על פי אידיאולוגיות ערכיות ולא על פי דת. וכידוע, הדת היא לאו דווקא הדרך הכי מוסרית. אם הערכים היו עומדים לנגד עיניך בראש סדר העדיפויות היית בוחר לא להיות "יהודי דתי" פר סיי... בכל מקרה, זה נראה לי פתאום אבסורד שיושבים על הגמרא יום ולילה אבל בעצם לא בוחנים האם זה נכון או לא, ראוי או לא, מתאים לי או לא. לא דנים בבית הספר על "האם היהדות היא דת ערכית?" ואם דנים בזה אז התשובה לא יכולה להיות "לא" אלא חייבת חייבת להסתכם ב"כן", או "האם הנצרות עדיפה על פני היהדות?", ואם כן שואלים, חס ושלום, אז התשובה פשוט אינה יכולה להיות שהנצרות עדיפה, אלא מוכרחים להגיע למסקנה שהיהדות עדיפה. אפשר לשאול שאלות רבות אך השאלה חייבת להינתב לעבר תשובה אחת. יש פחד. אין שאלות אקסטנציאליות על הדת. כששואלים שאלה, דואגים להגיע לתשובה שרוצים. אין באמת שאלות מקיפות, שאלות שהתשובות שלהן מכילות את כל האופציות.

ובחזרה לנושא הקודם.

כששואלים אותי אם אני "שומרת שבת" אז כאמור, מדברים על המכלול. אבל אני בכלל במישורת אחרת. אין את המכלול הזה כי אני לא במעגל הזה. היא אומרת לי "אבל אסור לדבר בין הברכה לחלה". אבל למי אסור? רק למי שמאמין שזה אסור! מי שמאמין שאלוהים הוא האחד והיחיד שברא וממשיך לברוא את העולם ושאנחנו מוכרחים ללכת על פי הדרך שהוא, לדעתם, מסר לנו ביד משה.

אם אני מתפללת עם הבנות בשישי בערב, אז מיד עולה בראשן שאני "דתייה". שוב, המכלול. ואז, אני מציירת בשבת. והופס! את "מחללת שבת". (אי אפשר לחלל שבת אם אתה לא מאמין בזה.) המכלול הזה בא לידי ביטוי בראש של אנשים. דבר ראשון- האסוציאציה של דבר אחד למכלול של "אתה דתי" ובכך אם אתה עושה משהו נוגד-הלכה אתה מחלל שבת, ואתה לא בסדר. ודבר שני, בכלל להרגיש שמי שכותב בשבת או מדליק אור בשבת או כל דבר אחר אז הוא "מחלל שבת", בצורה טראגית, כאילו שהוא לא חזק מספיק כדי לקיים את הכל. כל זה תוך ההנחה שרואים אותך כ"דתי" וזה יכול לקרות אם ראו אותי עושה דברים "דתיים" או אנשים שגדלו איתי וחושבים שאני "דתייה".

כשאתה חושב שמישהו הוא דתי, ברם- הוא מקיים את מכלול ההלכה, אז כאשר הוא לא עושה משהו, אתה מרגיש שהוא "חלש מדי" או "עצלן מדי" בכדי לקיים את המצווה הזאת. ורואים את זה בצורה מתייהרת. (שוב, לא מנסה להתריס. פשוט הדתיות כמובן רואה את עצמה כדרך הנכונה היחידה לחיות.) אבל מה אם הוא בכלל לא מאמין בזה? אם הוא במעגל אחר? אם הוא לא במכלול? ואני, אישית, לא במכלול.

אני יכולה להתפלל בשבת, כי אני אוהבת את זה, או מאמינה בזה, ואני יכולה גם לנסוע בשבת, כי כמו שאני אוהבת להתפלל כך אני אוהבת לנסוע לפארק. אפשר להאמין בערך של השבת אך להדליק אור. ואין בזה שום סתירה, ואין בזה "חילול שבת" או "שמירת שבת" כי המושגים האלה הם רק בעולם ה"דתי לחלוטין" של היהדות, והיהדות היא יותר מדת, ואולי אפילו כבר לא צריכה להיות זה. ואני יכולה לברור ולעשות מה שנראה לי נכון לעשות, ואין בזה שום דבר "טראגי" או "מפוספס" או "עצלני", כי נקודת הראות שלי היא לא שההלכה היא צודקת ולא שהיא דבר ה'. הדת נולדה כמו כל דת, בזמן שכל אחד בעולם השתייך לדת מסויימת. אני לא אצטדק ואני גם לא אתנפל על מצוות מסויימות שנראות לי טיפשות כי לכל שאלה "מכשילה" כזאת יש תשובה, יש תשובה להכל. למה עושים ככה ולמה עושים ככה, אז אין טעם לאתגר בנושא ספציפי כזה או אחר, אלא אני אגיד כמכלול של כל הדת כולה, שאני לא מאמינה שזה דבר מחייב.

אחזור ואדגיש את הנושא של המכלול. כמו בקבוק מים עם רעל, כך היא ההסתכלות של דתיים על היהדות. שאתה מים ואם נכנס לך קצת מה"רעל" (מעשה לא הלכתי, לדוגמא) אז אתה "מחלל", "כופר"... אין דבר כזה פשוט להיות יהודי ולעשות מה שנראה לך נכון. אבל היהדות היא דת עם הרבה פנים! יש בה גם דת (שמשם כמובן היא התחילה) ויש תרבות ויש מדיניות ויש כל כך הרבה צדדים וההלכה היא רק צד אחד, אבל רואים את זה כדבר מחייב שכולם צריכים לשמור. לא משנה שלפי דעתי זה מיושן, בכל מקרה, זה לא "בריא" להסתכל ככה על היהדות. היהדות היא כל מי שיהודי. זאת אומרת, גם עולה מאתיופיה וגם רוסי שהתגייר וגם נער מתל אביב וסטודנט בבן גוריון ומתנחל דתל"ש ורב חרדי ודתייה בכנסת הם כולם יהודים בא-ו-ת-ה מידה, ומקיימי המצוות הם לא יהודים יותר. ואל לנו לחשוב ככה! והילד מתל אביב יכול לעשות קידוש ביום שישי ואז לראות סרט אם הוא רוצה ואסור לאף אחד להסתכל על זה בצורה נחותה, או בצורה של "איזה עצלן", כאילו שהוא חייב לקיים את המצוות. לא! הוא ממש לא. והסטודנט יכול לא לעבוד בשבת אבל לדבר בטלפון, כי היהדות היא קשת רחבה ולא מד של או-או. אתה לא או מחלל או שומר. אתה לא או דתי או חילוני. אתה פשוט יהודי. כל דרך של יהודי היא צודקת מהיות האדם יהודי.

פעם דיברתי עם חברים והזכרתי שם שאני לא מאמינה שה' כתב את התנ"ך. ואחד החברים אמר "את יודעת שזאת כפירה, נכון?" אבל אם אני לא מאמינה בזה, איך אני אאמין שזאת כפירה? זאת אומרת, רק כשאתה 100% בפנים אתה יכול להתייחס לניגוד ההלכה כ"כפירה".

ולבסוף, החילוניות היא לאו דווקא מתוך בורות, עצלנות, חוסר אכפתיות או מרידה (היא יכולה להיות, אבל לא בהכרח). היא יכולה להיות מתוך שיקולים והחלטה שזאת הדרך היהודית הנכונה. אז אי אפשר לזלזל בזה או להסתכל על זה מלמעלה, לראות את זה כנחות יותר. החילוניות ראויה כמו הדתיות- אם היא שקולה. יש גם דתיים שלא חושבים על זה...

לדתיים יש מונופול על היהדות. למה קוראים לזה "לחזור בתשובה" ו"לחזור בשאלה"? מי קבע שאתה נמצא בשאלה כשאתה נהיה חילוני? הרי זוהי התשובה שלך. אבל כל המושגים וההסתכלות הם מהמבט הדתי. פשוט יש לדתיות מונופול עם היהדות כולה.

אני יהודיה. לא דתייה. יהודיה!


No comments: