Monday, March 19, 2012

פלפלים אהובים שלי

הם כל כך רוצים להיות חברים שלי ואני שלהם ובאמת הם נדמים לי אנושיים, כשאני מולם יום שלם, קוטפת אותם אל תוך ארגזים מפלסטיק. אבל בעל כורחם הם גם מנקרים לי במוח.

As I sift through the pepper stalks, old thoughts unfold and concretize into an aggravating fist tight in my stomach. The delicate leaves cannot undo the power of the shame or the anger, they can only be the platform on which these emotions reluctify.

על צמחי הפלפלים נפרסות המחשבות הדביקות המבחילות האלה שבאמת לא מרפות. מחשבות שברגע שהן צצות בראש אתה חייב להקשיב להן עד הסוף, לתת להן לפרוק את עולן, כי אחרת הן ידפקו בדלת ללא הרף. מצמקות לי את הקיבה. כל כך הרבה רגשות של כעס והצדקה. אני מתקדמת בפרוזדור הפלפלים והתסכולים האלה נפתחים כמתנות יום הולדת רעות. כאלה שאתה רוצה להגיד- "מה הבאת לי? מה, אתה דפוק?? אתה חושב שאני אוהבת את זה?" אבל אתה מחייך בכל מקרה, כי מה לעשות, אסור להעליב. עכשיו, הסיבה שאני לא אמרתי כלום באותם עיתים של עימותים או אמירות מהצד המבוגר זה לא מחמת חוק הנימוס, אלא מפני החולשה הזאת שלי בדיבור, של אמנות התגובה. או יותר נכון- חוסר באמנות התגובה. כאשר אנשים- בעיקר מבוגרים, אני אציין- פונים אליי, הראש שלי מתבלבל ולא יכול באותו רגע לפתח לעצמו רעיונות עצמאיות כתגובה למה שאמרו מחמת הלחץ וחוסר הביטחון העצמי אל מול האדם המבוגר. רק אחרי שהם מסתלקים ממני לפתע פורצים בי כל התגובות והתשובות שהייתי רוצה להשיב להם. רק כשאני לבד, הראש פועל בנחת ויכול לסדר מחשבות הגיוניות. מבוגרים מנצלים- בלי משים- את זה שילדים לא מאומנים באמנות התגובה. אצלי, לצערי, זה כל החיים, לא רק כילדה (חוסר יכולת להגיב ולדבר בכלל). ועכשיו כאן אצל הפלפלים, וגם הרבה הרבה לפני, ממש אחרי אותם אירועים מסוימים שכעת מטרידים אותי, הראש מתמלא בתגובות הולמות שמבטאות את חוסר הצדק במה שהוא אמר או עשה. רק שאף פעם לא ביטאתי אותם. אני רוצה שהוא יידע שהדברים האלה שאמר לפני שנים שנים לא היו צודקים או נכונים.

No comments: