Tuesday, March 20, 2012

אני טבעונית לעכשיו. הקושי הכבד בצעד הזה טומן בחובו צורך עכור בגמילה מהתמכרות. מוצרי חלב. הטעם המענג והעשיר של שמנת, של חלב, של גבינות. פסטה ברוטב שמנת X, גלידה, שוקו, כוס חלב. אלו דברים שהיו בשבילי עמודי טווח של היומיום, נקודות אושר בגל החיים. לא ידעתי עד כמה הם היו לי חשובים עד עכשיו, כשאני מסתובבת בין צמחי הפלפלים בתחושת תשוקה עמוקה ורצון עז לטעום מאחד הדברים האלה. ללכת ללוצ'נה ולהזמין את המנה הכי טעימה שם- מה שאכלתי שם בפעם לפני האחרונה, פסטה עם שמנת ואספרגוס, משהו לא מהעולם הזה. ויש להם גם את המנה עם הרוטב "ביאנקה" עם שמנת ושום, שהוא מסעיר חושים. אני קוראת לזה התמכרות אבל אני לא יודעת מה זה באמת. אני יודעת שבלי החלקים המלטפים האלה של החיים, אני מרגישה חוסר, אני מרגישה שאני הולכת לטעום מהצד האפל של הירח, לעולם. זה מעציב אותי, אם להיות כנה.

בשר- אני יכולה בלעדיו. וביצים עוד איכשהו. אבל חלב, הו חלב. כמה שהחברה פינקה אותי בחלב וכמה שאני הולכת לשלם על זה עכשיו בגעגוע הזה שלי. חלב זה טעים. זה טעים!

אבל אני כבר לא יכולה. הייתי מעדיפה לא לדעת על זה, או שהמצב הזה לא היה קיים בכלל. אבל ברגע שהוא קיים- וברגע שאני יודעת עליו, אין לי מה לעשות מבחינה מוסרית אלא להתנזר מזה. להפסיק לאכול את זה. אני ארצה להכניס את זה לפה אבל ארגיש את ההתנצלות הצודקת לפרות עולה בי- "אני כל כך אוהבת אתכן, ובאכילה הזאת אני נותנת את ידי בסבל שלכן." ואי אפשר להגיד, "אבל זה כל כך טעים..." זה כן טעים. אבל מה יותר חשוב לי? הסבל הפרטי שלי של גמילה ממוצר שמלכתחילה לא הייתי צריכה לאכול, או הסבל של כלל הפרות? הרעיון, הפרינסיפ, הידיעה, שהן סובלות בשביל זה. שהחיים של פרות על פני כדור הארץ הוא הרוס, הוא עצוב. ואפילו רק הרעיון של לעשוק מהן- בשביל עצמנו ורק בשביל עצמנו- את מה שהן מייצרות בשביל התינוקות שלהן, זה רעיון לא מוסרי לדעתי.

זה מתסכל אותי. כי זה כל כך קל ללכת לקנות חלב, כמו כולם. זה נמצא בכל מקום. כולם שותים את זה, אני יכולה פשוט להושיט יד ולמזוג לעצמי. כולם אוכלים גלידה, זה הכי טבעי לקנות גם. זה דורש מאמץ לא לעשות את זה. אני עוצרת את עצמי ולא קונה, ולא שותה ולא אוכלת.

גילעד החליט לא להמשיך עם זה (זה לגיטימי ביותר, אין לי שום ביקורת). הערב הוא הכין חביתה והרחתי את הריח של הביצה בשמן המטוגן! אבל זה בסדר. אפילו כשהוא קנה המבורגר ואכל את זה פה זה היה בסדר. אבל מה אם הוא יקנה חלב? חמאה? איך אני אתמודד עם זה? באמת אני תוהה. כי באמת- אני מכורה.

אני עדיין לא מתנזרת לגמרי, לא יכולה להבטיח לעצמי דבר כזה, כי אני צריכה את זה כמו מנת סמים, אבל אני יודעת שבאידיאל שלי טבעונות זה הדבר הנכון וזה הכיוון שלי לעת עתה. לא מבטיחה לעתיד, כי זה באמת גורם לי להרגיש כמו מנהרה אפילה שלא תיגמר.

נראה מה יהיה. אולי לאט לאט אני אשכח את הטעם המשכר של שמנת. או אולי לא.

1 comment:

אליהו גליל said...

נפלא.
אני עכשיו בחו" ומאחר שאני שותה רק חלב שנחלב בנוכחות יהודי, איני יכול כמעט לאכול מוצרי חלב. אז אני מכיר את ההרגשה, אמנם מסיבות שונות.