Sunday, June 10, 2012

The truth about my veganism


אני מרגישה לבד במערכה. כמו כשהתארסתי, אני זוכרת. סבא וסבתא שלי משיקגו התקשרו לברך אותי במזל טוב. הרגשתי כאילו דרכתי בנתיב תועה, ירדתי במשעול בודד. היתה לי הרגשה קצת רעה. תחושת ניתוק. וכך אני מרגישה גם עכשיו. כולם עושים את הדבר ה"זורם", מה שכולם עושים, וגם אני רוצה. תמיד מה שכולם עושים זה מה שמרווה לי ביטחון, כי אני כל כך חסרת ביטחון. אני צריכה להיאחז בדברים שאחרים יכולים להיות איתי בהם. עכשיו בחרתי להתמודד עם משהו שרוב הציבור לא נוהג בו. רוב הציבור, בעצם כל החברים שלי, אוכלים הכל. ואני, רק אני, טבעונית. אני, רק אני, הלכתי לי, תעיתי ו"טעיתי" בדרך, מתרחקת מכולם. אני מאמינה מאוד בטבעונות אבל אני מרגישה תחושה משונה של בדידות עם זה. מנהרה מעט חשוכה?

אני לא מתכוונת להפסיק.

זה קשה. בנוסף לבדידות עם זה, זה קצת קשה (אבל לא בטירוף) לצאת עם אנשים למסעדה חלבית ולראות אותם אוכלים את הדברים שהכי אהבתי ולהזמין את הדבר היחיד בתפריט שאין בו בשר, ביצים, דגים (טונה, למשל, נפוץ מאוד בתפריטים) או חלב (גבינות למיניהן, שנמצאות בכל דבר). לפעמים אין דבר כזה. שמתי לב כמה עולם המסעדות לוקה בחסר בשביל טבעונים. בכל ירושלים יש אולי שלוש או ארבע מסעדות טבעוניות. זה מובן ואני לא חושבת שמסעדות צריכות "להתחשב" בטבעונים כי הם פשוט מציעים את השירות שלהם, אני לא חייבת ללכת לאכול שם. הם באמת לא צריכים לעשות טובה לאף אחד. אבל זה מתסכל שבשביל הלחם הטרי שהם מביאים יש רק חמאה למריחה ואין מרגרינה. זה מובן, אבל זה רק מגביר את תחושת הלבד. וכל המסעדות האלה מסביב לבית... מטריף!
ולפעמים יש לי חשק עז לאכול פסטה עם רוטב שמנת.

אבל אני לא מתכוונת להפסיק.
אידיאולוגיה, כשהיא אמיתית וחזקה, לא מפילה או מכשילה אותך. זה חשוב לי כל כך, שאני מצליחה להתגבר.

יש לי רק תקווה קטנה שאולי, אולי, עוד אנשים יבואו איתי.

(אני יודעת שרוב האנשים לא מסכימים איתי בנושא הטבעונות והפוסט הזה לא נועד לשחד רחמים או תמיכה. רק מבטאת את התחושות הכנות שלי לגבי העניין)

1 comment:

אליהו גליל said...

כתוב היטב. שומרי כשרות שחיים בחו"ל במדינה נטולת מסעדות כשרות כמו אורוגוואי מכירים את התחושה שאת מתארת - ואני רוצה לומר לך שבסוף מתרגלים