Tuesday, January 31, 2012

For those who say Judaism requires it

(Rabbis and Vegetarianism, Micah Pub., 1995, p.53.)
REALITIES OF MODERN ANIMAL AGRICULTURE
While the Jewish tradition stresses compassion for animals and commands that we strive to avoid causing them pain (tsa'ar ba'alei chayim), the conditions under which animals are raised for food today are quite different from any the Torah would endorse.
1. Chickens are raised for slaughter in long, windowless, crowded sheds, where they never see sunlight, breathe fresh air, or get any exercise.
2. To produce pate de fois gras, ducks and geese are force-fed six to seven pounds of grain three times a day with an air-driven feeder tube. The bird suffers unimaginable pain. Finally, after 25 days of such agony, when the bird is completely stupefied with pain and unable to move, it is killed and the gigantic liver, considered a delicacy, is removed. Unfortunately, Israel is the world's leading exporter of pate de Fois gras. Every year, about 400,000 geese are slaughtered in Israel to make this "delicacy".
3. Veal producers remove the calf from his mother after one day, with no consideration of his need for motherly nourishment, affection, and physical contact. The calf is then locked in a small, dark, slotted stall without space to turn around, stretch, or even lie down. To obtain the pale, tender flesh desired by consumers, veal producers purposely keep the calf anemic by giving him a special high-calorie, iron-free diet. They tie the head of the calf to the stall to prevent him from licking the iron fittings on the stall and his own urine to try to satisfy his intense craving for iron.
4. Chickens are extremely crowded in today's modern hen house, with 4 or 5 hens generally squeezed into a 18-inch by 20-inch cage. Poultry producers generally de-beak chickens with hot-knife machines, a very painful and often debilitating procedure. This is industry's answer to the fact that birds are often driven to crazed pecking, which harms and sometimes kills their cell mates, reducing the producers'profits.
5. Since they have no value to the egg industry, male chicks are weeded out and disposed of by "chick-pullers." Daily, over a half million chicks are stuffed into plastic bags, where they are crushed and suffocated to death.
Rabbi Aryeh Carmell, a modern Torah scholar and teacher in Jerusalem states, "It seems doubtful from all that has been said whether the Torah would sanction 'factory farming,' which treats animals as machines, with apparent insensitivity to their natural needs and instincts. This is a matter for decision by halachic authorities". (Masterplan: Its Programs, Meanings, Goals; Feldheim, 1991, p. 69).
Rabbi David Rosen, a modern Israeli Orthodox rabbi and former Chief Rabbi of Ireland states even more strongly: ". . . the current treatment of animals in the livestock trade definitely renders the consumption of meat as halachically unacceptable as the product of illegitimate means". 

Aside from this:
"נקודת מבט צמחונית על התנ"ך" - נטען שהאל הועיד למין האנושי תזונה צמחונית, כפי שעולה מבר' א 29: "ויאמר אלהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה". לגבי השאלה מדוע הותרה אכילת בשר לאחר המבול מביא שוורץ את תשובתו של הרב קוק, שהיה בכך הכרח, בשל הרמה המוסרית הירודה של המין האנושי אותה עת, אך לצדה הוא מביא את דעת בעל "קברות התאווה", הרב יצחק הבנשטריט, שמדובר בהיתר זמני שנובע מכך שהמבול השחית את עולם הצומח, ולפיכך נאלצו נח ובני משפחתו להיזון מן החי. שוורץ מדגיש בצדק כי החזון הנבואי מתאר את העולם האידיאלי שבאחרית הימים כמלא הרמוניה בין בעלי החיים ובין עצמם ובינם לבני האדם, ימים בהם יעברו כל ברואי ה' לתזונה צמחונית, "ואריה כבקר יאכל תבן" יש' יא (9-6) .
********
"יהדות, צמחונות והאכלת הרעבים" - מציג נתונים מצמררים על תמונת הרעב העולמית. כביליון איש סובלים מרעב כרוני, וכשבעה מיליון תינוקות מתים מדי שנה בשל תת תזונה. שוורץ מביא שפע של נתונים סטטיסטיים, המלמדים כולם שהתבואה שנעשה בה שימוש לצורך האכלת בעלי חיים לייצור בשר, חלב וביצים הייתה יכולה להאכיל פי חמישה בני אדם לו הייתה נצרכת ישירות על-ידי בני האדם. סיוע לרעבים הוא עיקרון בסיסי ביהדות ומצוות רבות קשורות בו, כגון מעשר עני, לקט, שכחה ופאה. מעבר לתזונה צמחונית יאפשר יצירת כמויות מספיקות של מזון לכל תושבי כדור הארץ.
Gary Yourofsky, in his lecture, points out the same statistic!
Stopping meat-eating can potentially save many human beings around the world!!

זה לא רק בחו"ל

העדות שגארי יורופסקי מביא בסרטים הם עדויות מארה"ב. האם בארץ המצב הוא דומה?
מסתבר שכן:

השחיטה

השוחט לא מרוצה מנוכחות האורחים, אך הוא שותק. הוא תופס את הציפור בבסיס כנפיה הקרוב לצוואר, מקפל את ראשה לאחור ותופס גם אותו באותה היד. בידו השנייה הוא חותך חתך עמוק בצווארה. לרגע נראה שבכך הסתיימה הדרמה, כשגוויית ציפור לבנה ודוממת מונחת בין ידיו. הוא מנסה לפתוח בין אצבעותיו את החתך עוד קצת, ומשליך את התרנגול לתוך דלי צר, כשפניו כלפי מטה ורק רגליו מציצות מתוך הדלי החוצה. במדינות מערביות מנסים להמם את העופות לפני הרגע הזה, שלא יחושו את הכאב ואת הפחד של הדקות האחרונות. לא בחדרה, לא בישראל.

גסיסה: התלייה

כאשר אוחז עובד המשחטה את התרנגול השחוט ברגליו ותולה אותו במצבטי מתכת המחוברים למסוע, מתגלה המאבק ששיתקה אחיזתו המיומנת של השוחט. התרנגול חי עדיין, כאשר גופו ופניו נדחפים לתוך דלי צר אחר, המוסע תחת מתקן התלייה. הוא משתולל בתוך הדלי, דם ניתז והנוצות מוכתמות בו. פתאום מתבהרת מהותו האיומה של הרעש, המהדהד כל העת בחלל המשחטה: זהו קול פרפורם של עשרות עופות, הנחבטים בגסיסתם בתוך כלי המתכת. מול המסוע הארוך ניצבים פועלים, המחזירים לתוך הדליים תרנגולים, שבפרפורי גסיסתם הצליחו לחלץ את עצמם מתוכו. עשרות שורות של מסועים עוברות בכיוונים שונים בגובה העצום של המבנה, נושאים בעלי-חיים שכבר דומים יותר לאלה שאפשר לראות בסופרמרקט.

גסיסה: איבוד הדם

התרנגולים עוברים על פניי, תלויים על-גבי המסוע. רגליהם למעלה, פניהם מוצפים דם, והם עדיין מסרבים לוותר על חייהם: כל אחד ואחת במאבק פרטי משלה/ו על חייה/ו. החתך בגרון לא הרג אותם: במשך כמה דקות ימשיך הדם להגיע למוח מתוך כלי-דם היקפיים. העופות מקפלים את רגליהם, מנופפים בכנפיהם ומנסים להשתחרר מהלפיתה המתכתית בקרסול. אני נדהמת מהזמן הרב שהם כואבים את הקזת הדם ההולכת וגוברת. הדם נכנס לתוך עיניהם, לקנה הנשימה. הם מתנשפים, מתפרעים, מתעוותים מכאב, מרפים, שוב מתפתלים, צעקות מכל עבר. עומר מתגאה: "היום אנחנו שוחטים חמישים אלף עופות".



ממאמר אחר:

לא רק גדיעת קרניים. ב 13 בינואר 2002 שודרו בתכנית "כלבוטק" מראות מחרידים. פועלים נראו גוררים בכוח עגלות (פרות צעירות) מבוהלות ומרסנים אותן באמצעות מוטות ברזל והחדרת נזם מתכת לאפן, ללא הרדמה או משככי כאבים. לאחר מכן צרבו הפועלים מספרים על גב העגלות, כרתו את קרניהן ועצרו את שטף הדם באמצעות כוויית אש חיה. רבים מן הצופים הופתעו מעצם העובדה, שקיימת פגיעה בפרות בתעשיית החלב. הכל יודעים, שייצור בשר כרוך בהרג של חיות - אבל מה יכול להיות רע בחלב?! לרוע המזל, הכל רע בתעשיית החלב. המראות הקשים שנראו ב"כלבוטק" אינם חריגים ברפת החלב הישראלית המודרנית. האלימות מופעלת על הפרות יום-יום, ובדרכים שונות, כשהגורם הקובע כל פרט בחייהן של הפרות הוא השיקול הכלכלי. אמנם, בכולנו מושרשות אמונות חביבות ונוחות על טבען הנותן של הפרות, על חייהן השלווים ועל אהבת הרפתנים לפרות - אולם אין לאמונות אלה כל קשר עם המציאות.

http://www.free.org.il/main/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=90

Monday, January 30, 2012

Vegetarian, with the aspiration to be Vegan

So many reasons for this- mainly ethical.
Just one anicdote for now, about the medical reason why we don't need cow milk - against the claim that we must drink milk and eat milk products because they give us Calcium:



"Animal protein contributes to the acceleration of osteoporosis because keeping blood at a neutral Ph balance always takes priority over keeping calcium-phosphate in the bones. Bones can hold out for years with insufficient calcium, but blood cannot because it needs phosphate to offset the acidity. When blood becomes acidic with animal protein, the body withdraws calcium-phosphate from the bones and uses the alkaline mineral phosphate to keep the blood's Ph level balanced. The calcium is then excreted through our urine. Animal products are the only sources of acidic protein. Plant protein is not acidic. People who consume the least amount of animal protein, always have the lowest rates of osteoporosis, bone fractures and cancers because of their non-acidic protein diets. Cancer can only thrive in an acidic environment."

Or in simpler words:
"Americans have weak bones not because they drink too little milk but because they drink too much, Campbell says. Animal protein, such as the protein in milk, makes blood and tissues more acidic, and to neutralize this acid, the body pulls calcium, which is a very effective base, from the bones. Because dairy products contain substantial amounts of animal protein, drinking milk actually robs the bones of calcium, he says. The more meat and milk Americans eat, he says, the more calcium they need to consume to process that protein."

Very interesting article with more information about research on this topic, worth reading: http://www.thechinastudy.com/la-timesarticle.html

The best sources of calcium are found in açaí, alfalfa sprouts, almonds, apricots, avocados, beans, brazil nuts, broccoli, cabbage, carob, carrots, cauliflower, celery, chlorella, coconut, cornmeal, dandelion greens, dulse, figs, filberts, grains (all), green vegetables (leafy), hazelnuts, hemp (milk/oil/powder/seeds), kelp, lemon, lentils, lettuce, lucuma powder, maca powder, mango, mesquite powder, millet, miso, nuts, oats, onions, oranges, parsley, prunes, raisins, seaweed, sesame seeds, soy, spirulina, sprouts (all), sunflower seeds, watercress, wheatgrass and yams.

The best sources of vitamin D/calciferol are found in alfalfa sprouts, avocados, basil, carrots, chlorella, fenugreek (powder/seeds), garlic, green vegetables (leafy), mushrooms (shiitake), papaya, parsley, seeds (all), spirulina, sunflower seeds, SUNLIGHT, sweet potato, watercress and wheatgrass.


American women have been consuming an average of two pounds of milk per day for their entire lives, yet thirty million American women have osteoporosis. Drinking milk does not prevent bone loss. Bone loss is accelerated by ingesting too much protein, and milk has been called "liquid meat."

Wednesday, January 25, 2012

למה זה מתסכל לראות את הדברים האלה? כי אני יודעת שאני יכולה, אם רק הייתי יכולה
Dyscalculia
Gary Yourofsky great lecture. An hour long, but listen to it!




היהדות היא קשת רחבה ולא מד של או-או

מי שמאמין בדת ההלכה, ובזה אני מכלילה את כל מי שחי וגדל בסביבת חובשי כיפות ומכסות שיער, למד בבתי ספר דתיים ובכללי לא נתקל באופן עמוק עם עולם חילוני, מכיר את כל ההלכה כצוות אחד של חיובים. זאת אומרת, או הכל או כלום. אם אתה מאמין בהלכה, אז אתה כפוף להכל, ואם אתה לא מקיים אחד מהדברים זה לא כי אתה לא מאמין בזה אלא כי עדיין לא הצלחת או כי אתה עצלן. ואתה עוד תגיע לזה. כי הכל זה הכל. אם זה דבר ה', אז הכל זה דבר ה'. גם תחת חילוקי דעות בין רבנים וגישות שונות, בין פלפול לפלפול או מחלוקת למחלוקת- הכל כדי לקיים את רצון ה'. אולי תגרוב גרביים ואולי תלך עם אצבעות רגליך חשופות, אבל הכל בגדר המותר והאסור.

כשאנשים שואלים אותי "את שומרת שבת?" הם מתכוונים- האם את שומרת את המצוות שבהלכה? האם את מקפידה לנהוג לפי המותר והאסור של דאורייתא ודרבנן? כי כשאתה "דתי" אז כל מה שכתוב בשולחן ערוך לגבי שבת- זה חובה. ואם אתה לא עושה משהו, אז חיללת שבת. כלומר, הכל כמכלול. כי כאמור, אם אתה מאמין, אז אתה מאמין בהכל. אם אתה אוכל סעודות שבת ומתלבש חגיגי ומאמין ביום של מנוחה אבל אתה מדליק אור, אז אתה לא "שומר שבת" כי לשמור שבת זה הכל. אפשר להשוות את זה לשמירה על המים בבקבוק כשבטעות מטפטף לתוכו מעט רעל, אז כל המים כבר לא ניתנים לשתיה. אז זה או מים טהורים, או מים מזוהמים. הראייה היא בדיוק ככה. (אני לא אומרת את זה בזלזול כלפי קבוצה יחידה או קיצונית. זאת הראייה הכללית שאני מכירה מהאנשים שסביבי ומעצמי.) ועכשיו, כשאני במישורת אחרת, אני מבינה כמה החשיבה הזאת היא מוזרה ורתומה לבועה אחת ספציפית.

החיים הם לא כמו בקבוק המים הזה. אתה יכול להיות צמחוני ולאכול בשר בשבת וזה לא הופך אותך גם באמצע השבוע ל"לא צמחוני". וגם ה"הצדקה" או ההסבר הזה שאני מביאה הוא במקרה שאתה אכן רוצה להיות צמחוני. אז גם אם אתה מבקש להיות צמחוני אין טעם להכליל את זה בכל מעשה פרטי, אבל מה אם אתה בכלל לא מבקש להיות צמחוני? ככה זה עם הדת.

1- אני לא מבקשת להיות דתייה.

2- גם אם כן הייתי דתייה עדיין יכולתי "לשמור שבת" אך להדליק אור. והפוך- אם אני מדליקה אור זה לא עושה אותי "חילונייה"!

3- החשיבה הזאת עדיין תקפה על אנשים לגביי כי אני עדיין "דתייה" אצלם בראש, והם כאמור, "דתיים" או גדלו בסביבה דתית.

אני יהודיה! נולדתי לדת שיכולה להיות "אור לגויים", שופעת בפוטנציאל למימוש ערכים נעלים וחשובים ביותר כמו צדק, שוויון, אחווה, אהבה! אהבה! אני נולדתי יהודיה ואני אשאר יהודיה כל חיי, ואני אמשיך להאמין שכאן אנחנו מוכרחים לחיות וליצור תרבות יהודית בת קיימא. אני מאמינה שניתן ללמוד הרבה מהמסורת היהודית, מהכתבים שנמסרו לנו, מהתנ"ך, מדברי חכמים, ממדרשים וממעשיות וסיפורים. אני אומרת "אני יהודייה" ולא "אני דתייה", כי באמת, אני לא מאמינה בקונכיית ההלכה, כמו שכתבתי בהתחלה, שהיא עולם אחד שלא ניתן לערעור שמאמינה במכלול של העולם הדתי.

כנושא נפרד אך חשוב: דתיים לומדים יהדות, כל היום מפלפלים בין הדפים, מדסקסים דעת רב אחת מול דעה אחרת. מה נכון ומה פחות נכון לעשות? ושאלות של ערכים, אחד מול השני וכל ערך לבד, ומגיעים לשאלות של משמעות החיים ואהבה וקשר עם הבריות וקשר עם אלוהים. לומדים, לומדים, לומדים. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה", "והגית בו יומם ולילה" ". יש אנשים שבאמת מתעניינים וצוללים פנימה פנימה אל תוך הכתבים. בכל הלמידה הזאת, יש למידה "את" ולא "על". זאת אומרת, אין את החופש האמיתי לעמוד מהצד ולבחוש האם הדת הזאת היא ראויה?

ברור שמאמינים שזוהי האמת המוחלטת מאלוהים ולכן אין סיבה לשפוט את צדקת הדרך בצורה אובייקטיבית. אבל בכל זאת, אין את האפשרות של להחליט לא להיות. לא לעשות. אין את האפשרות הזאת. אתה יכול ללמוד כמה שאתה רוצה אבל אתה לא יכול להחליט שזה לא מתאים לך, שאתה לא רוצה להיות יהודי, שאתה לא חושב שזאת האמת, שאתה רוצה להלך על פי אידיאולוגיות ערכיות ולא על פי דת. וכידוע, הדת היא לאו דווקא הדרך הכי מוסרית. אם הערכים היו עומדים לנגד עיניך בראש סדר העדיפויות היית בוחר לא להיות "יהודי דתי" פר סיי... בכל מקרה, זה נראה לי פתאום אבסורד שיושבים על הגמרא יום ולילה אבל בעצם לא בוחנים האם זה נכון או לא, ראוי או לא, מתאים לי או לא. לא דנים בבית הספר על "האם היהדות היא דת ערכית?" ואם דנים בזה אז התשובה לא יכולה להיות "לא" אלא חייבת חייבת להסתכם ב"כן", או "האם הנצרות עדיפה על פני היהדות?", ואם כן שואלים, חס ושלום, אז התשובה פשוט אינה יכולה להיות שהנצרות עדיפה, אלא מוכרחים להגיע למסקנה שהיהדות עדיפה. אפשר לשאול שאלות רבות אך השאלה חייבת להינתב לעבר תשובה אחת. יש פחד. אין שאלות אקסטנציאליות על הדת. כששואלים שאלה, דואגים להגיע לתשובה שרוצים. אין באמת שאלות מקיפות, שאלות שהתשובות שלהן מכילות את כל האופציות.

ובחזרה לנושא הקודם.

כששואלים אותי אם אני "שומרת שבת" אז כאמור, מדברים על המכלול. אבל אני בכלל במישורת אחרת. אין את המכלול הזה כי אני לא במעגל הזה. היא אומרת לי "אבל אסור לדבר בין הברכה לחלה". אבל למי אסור? רק למי שמאמין שזה אסור! מי שמאמין שאלוהים הוא האחד והיחיד שברא וממשיך לברוא את העולם ושאנחנו מוכרחים ללכת על פי הדרך שהוא, לדעתם, מסר לנו ביד משה.

אם אני מתפללת עם הבנות בשישי בערב, אז מיד עולה בראשן שאני "דתייה". שוב, המכלול. ואז, אני מציירת בשבת. והופס! את "מחללת שבת". (אי אפשר לחלל שבת אם אתה לא מאמין בזה.) המכלול הזה בא לידי ביטוי בראש של אנשים. דבר ראשון- האסוציאציה של דבר אחד למכלול של "אתה דתי" ובכך אם אתה עושה משהו נוגד-הלכה אתה מחלל שבת, ואתה לא בסדר. ודבר שני, בכלל להרגיש שמי שכותב בשבת או מדליק אור בשבת או כל דבר אחר אז הוא "מחלל שבת", בצורה טראגית, כאילו שהוא לא חזק מספיק כדי לקיים את הכל. כל זה תוך ההנחה שרואים אותך כ"דתי" וזה יכול לקרות אם ראו אותי עושה דברים "דתיים" או אנשים שגדלו איתי וחושבים שאני "דתייה".

כשאתה חושב שמישהו הוא דתי, ברם- הוא מקיים את מכלול ההלכה, אז כאשר הוא לא עושה משהו, אתה מרגיש שהוא "חלש מדי" או "עצלן מדי" בכדי לקיים את המצווה הזאת. ורואים את זה בצורה מתייהרת. (שוב, לא מנסה להתריס. פשוט הדתיות כמובן רואה את עצמה כדרך הנכונה היחידה לחיות.) אבל מה אם הוא בכלל לא מאמין בזה? אם הוא במעגל אחר? אם הוא לא במכלול? ואני, אישית, לא במכלול.

אני יכולה להתפלל בשבת, כי אני אוהבת את זה, או מאמינה בזה, ואני יכולה גם לנסוע בשבת, כי כמו שאני אוהבת להתפלל כך אני אוהבת לנסוע לפארק. אפשר להאמין בערך של השבת אך להדליק אור. ואין בזה שום סתירה, ואין בזה "חילול שבת" או "שמירת שבת" כי המושגים האלה הם רק בעולם ה"דתי לחלוטין" של היהדות, והיהדות היא יותר מדת, ואולי אפילו כבר לא צריכה להיות זה. ואני יכולה לברור ולעשות מה שנראה לי נכון לעשות, ואין בזה שום דבר "טראגי" או "מפוספס" או "עצלני", כי נקודת הראות שלי היא לא שההלכה היא צודקת ולא שהיא דבר ה'. הדת נולדה כמו כל דת, בזמן שכל אחד בעולם השתייך לדת מסויימת. אני לא אצטדק ואני גם לא אתנפל על מצוות מסויימות שנראות לי טיפשות כי לכל שאלה "מכשילה" כזאת יש תשובה, יש תשובה להכל. למה עושים ככה ולמה עושים ככה, אז אין טעם לאתגר בנושא ספציפי כזה או אחר, אלא אני אגיד כמכלול של כל הדת כולה, שאני לא מאמינה שזה דבר מחייב.

אחזור ואדגיש את הנושא של המכלול. כמו בקבוק מים עם רעל, כך היא ההסתכלות של דתיים על היהדות. שאתה מים ואם נכנס לך קצת מה"רעל" (מעשה לא הלכתי, לדוגמא) אז אתה "מחלל", "כופר"... אין דבר כזה פשוט להיות יהודי ולעשות מה שנראה לך נכון. אבל היהדות היא דת עם הרבה פנים! יש בה גם דת (שמשם כמובן היא התחילה) ויש תרבות ויש מדיניות ויש כל כך הרבה צדדים וההלכה היא רק צד אחד, אבל רואים את זה כדבר מחייב שכולם צריכים לשמור. לא משנה שלפי דעתי זה מיושן, בכל מקרה, זה לא "בריא" להסתכל ככה על היהדות. היהדות היא כל מי שיהודי. זאת אומרת, גם עולה מאתיופיה וגם רוסי שהתגייר וגם נער מתל אביב וסטודנט בבן גוריון ומתנחל דתל"ש ורב חרדי ודתייה בכנסת הם כולם יהודים בא-ו-ת-ה מידה, ומקיימי המצוות הם לא יהודים יותר. ואל לנו לחשוב ככה! והילד מתל אביב יכול לעשות קידוש ביום שישי ואז לראות סרט אם הוא רוצה ואסור לאף אחד להסתכל על זה בצורה נחותה, או בצורה של "איזה עצלן", כאילו שהוא חייב לקיים את המצוות. לא! הוא ממש לא. והסטודנט יכול לא לעבוד בשבת אבל לדבר בטלפון, כי היהדות היא קשת רחבה ולא מד של או-או. אתה לא או מחלל או שומר. אתה לא או דתי או חילוני. אתה פשוט יהודי. כל דרך של יהודי היא צודקת מהיות האדם יהודי.

פעם דיברתי עם חברים והזכרתי שם שאני לא מאמינה שה' כתב את התנ"ך. ואחד החברים אמר "את יודעת שזאת כפירה, נכון?" אבל אם אני לא מאמינה בזה, איך אני אאמין שזאת כפירה? זאת אומרת, רק כשאתה 100% בפנים אתה יכול להתייחס לניגוד ההלכה כ"כפירה".

ולבסוף, החילוניות היא לאו דווקא מתוך בורות, עצלנות, חוסר אכפתיות או מרידה (היא יכולה להיות, אבל לא בהכרח). היא יכולה להיות מתוך שיקולים והחלטה שזאת הדרך היהודית הנכונה. אז אי אפשר לזלזל בזה או להסתכל על זה מלמעלה, לראות את זה כנחות יותר. החילוניות ראויה כמו הדתיות- אם היא שקולה. יש גם דתיים שלא חושבים על זה...

לדתיים יש מונופול על היהדות. למה קוראים לזה "לחזור בתשובה" ו"לחזור בשאלה"? מי קבע שאתה נמצא בשאלה כשאתה נהיה חילוני? הרי זוהי התשובה שלך. אבל כל המושגים וההסתכלות הם מהמבט הדתי. פשוט יש לדתיות מונופול עם היהדות כולה.

אני יהודיה. לא דתייה. יהודיה!


Thursday, January 19, 2012

הראש לא יכול להכיל את כל מה שאני רוצה לזכור

תקופה שעברה מאד דומה ליציאה מחדר שהיה חדש לי.

כשאני נמצאת בחדר חדש ואז יוצאת ממנו אני לא יכולה לזכור פרטים, אפילו מאד ברורים, כמו צבע הקיר האחורי, או תמונה גדולה על הקיר או מיקום החלון, אם לא חשבתי עליהם בבירור כשהייתי בפנים, וזה מאד מתסכל אותי. אני מאשימה את זה בחוסר זיכרון צילומי, כי אני כל כך רוצה לנצור את הזיכרון והתמונה של החדר הזה בראש שלי, אבל אולי זהו התהליך הטבעי של המוח כאשר הוא חושב על משהו שלא ניצב מול עיניי. יש סצינה בסרט האהוב עליי "שמש נצחית בראש צלול" שמאד ממחיש לי עכשיו את הרעיון הזה.

Joel is dreaming and in his dream he sees Patrick from behind. In reality he doesn't know what Patrick's face looks like, so in his dream, when he tries to forcefully turn Patrick around, as body turns, head cannot, because the image of the face does not exist in Joel's mind.

אני יכולה לעיתים לחזור במחשבה שלי למקום שבו הייתי לפני שנים, ובאותו זמן כשהייתי באותו מקום, חדר, לדוגמא, עמדתי בכיוון אחד וראיתי רק שני קירות. ואני לא יודעת איך נראים הצדדים האחרים של החדר! ועכשיו, אני מרגישה נואשת לחזור לשם, אפילו בתוך הראש, ורק להסתובב! למה לא הסתובבתי אז? למה אני לא יודעת איך כל החדר נראה?

וכמו עם מקומות, כך גם עם תקופות. כשאני מנסה להיזכר בתקופה מסויימת, אני לא זוכרת את כל הצדדים. אני שואלת את עצמי בצורה נוקבת וחסרת רחמים לפעמים-

למה בכיתה יב' לא שאלתי שאלות מעמיקות יותר? למה לא אתגרתי את המורות בשאלות קשות? למה לא ביררתי מי זה חיים נחמן ביאליק שכתב את השמיעיני אם לא ידעתי? הם אמנם לא לימדו מי הוא, וחשבתי, מאחורי הראש בצורה חצי-אילמת שהוא חי בימי הביניים כמו משוררים יהודים אחרים, אבל למה לא באמת עצרתי את השיעור ושאלתי- "אבל מי זה ביאליק??"

וזה מתסכל. ממש כמו לצאת מחדר ולכעוס על עצמי שלא הייתי ערנית מספיק להסתכל סביבי ב360 מעלות. זה ככה עם כל תקופה שמסתיימת. רגע, אבל למה לה ביררתי את זה יותר? ורגע, איפה הייתי כשזה קרה ולמה לא הגבתי? ורגע, רגע, רגע!!! ממש ככה.

זה קורה לי כל הזמן, אבל קשה להסביר בדיוק מהי התחושה. זה קורה עם תקופות ועם מקומות ועם אנשים. כאילו שכשאני עוזבת משהו, הוא קצת נמחק מהראש, למרות שאני כל כך כל כך רוצה להיאחז בו עד הסוף ולדעת עליו הכל ולהרגיש שאני עדיין שם ולהרגיש למה עשיתי כל דבר ולהרגיש את הנוכחות שלי באותה תקופה ולא כרוח חולפת בה.

חדשות

חדשות של ynet צצות כל פעם שאני מתחברת לאינטרנט ואני יכולה לקרוא (ואכן קוראת, זה מעניין אחרי הכל. לפעמים...) הבזקים של דברים שקרו באותו יום. ראש הממשלה גינה את הצעת החוק הזאת, שר הביטחון התנגד בחריפות לדברי הרמטכ"ל, שלושה אנשים נהרגו באיזשהו כביש בצפון, אם התעללה בילדיה בתל אביב, מישהו בהליכים משפטיים לקראת מאסר... וביום למחרת, ראש הממשלה נפגש עם ראש ממשלת צרפת, ציפי לבני הודיעה ש..., מתנחלים שרפו מסגדים..., תג מחיר... איראן מאיימת... ארה"ב מגיבה...

גם לפני שהיה לי את תיבת החדשות הזאת בעמוד הבית שלי בגוגל, שומעים חדשות ברדיו. כל יום, כל שעה אפשר לשמוע גל גל גלגלצ. ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ... גבר רצח את אשתו. שלג בחרמון. ישראלי אבוד בהודו. הנשיא... ראש הממשלה... נהגים שיכורים... תנהגו בזהירות, תחגרו חגורות!

ובעיתונים. בזמנים של אולפניות הייתי קונה עיתון כל יום בשקל (ואז המחיר עלה ל-2. עדיין קניתי, אצל האיש הנחמד בקיוסק בפינת השוק). זה מעניין לקרוא את רכילויות החדשות ולקרוא כתבות על אנשים מעניינים בכל מיני מקומות מעניינים ולראות את התמונות שמגלות סודות ומפלפלים את הקיום שלנו כחלק מהמדינה...

כל יום יש בחדשות דברים חדשים, והדברים כאילו (או באמת) משתנים ומתקדמים לאנשהו כל הזמן. יש מגעים עם איראן, ואולי לפעמים זה מתקדם וביום למחרת קוראים את המשך הסיפור. יש איזשהו סיפור מסועף ומסובך בכל נושא שעולה ויורד ועולה ויורד ואף פעם לא הולך בקו ישר וברור ואף פעם לא מגיע למקום הרצוי בזמן הרצוי. אבל בכל זאת, העניינים "הבוערים" האלו קצת מתקדמים. אם בתחילת השנה קראנו על ההליך המשפטי של משה קצב אז עכשיו אנחנו כבר יודעים שהוא בכלא והתהליך הזה הגיע לאנשהו, וכל יום קראנו עוד פרט שלו בחדשות. הדברים האלו שאנחנו קוראים, הרצפים האלו, נראים לנו חשובים, כי הרי עכשיו אנחנו יודעים לאן התקדם הסכסוך של ראש הממשלה ושר הביטחון, או לאן התקדמו הנסיונות לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית. אבל.

יוסף חיים ברנר כתב (מתוך "על חזיון השמד", בסביבות 1920):

"העיתונות העברית וגם זו שבשפת יהודית (*יידיש) המדוברת בכל תפוצות הגולה עשתה לראש השנה שעבר – ממש כמו אשתקד ולפני אשתקד – בילאנסים (*מאזנים, חשבונות) מעציבים מאד בנוגע לחיינו של השנה שעברה... בכולם מצאנו פזמון אחד... בכל מקום ומקום חזיונות של שנאה והרס מבחוץ, של דלדול וירידה, חומרית ורוחנית, בפנים – רק זה היה עולמנו במשך שס"ה הימים של השנה שחלפה, או "הסך הכל השנתי" בלישנא דעיתונא.

על כל המרירות הזאת – מה יש להוסיף? וממנה – מה יש לגרוע? ואף ההתאוננות גופה שנה-שנה ובאותו הסגנון – מה תתן ומה תוסיף?"

כשקראנו את זה, חשבתי פתאום על זה שיחד עם זה שאני עוקבת אחרי הדברים שקורים בחדשות וזה מעניין ואני רואה את השתלשלות הדברים, אני – אני עצמי – לא משתנה או משתפרת בעקבות הקריאות האלו. זאת אומרת אני קוראת קוראת קוראת חדשות, והרבה אנשים קוראים קוראים קוראים, אבל אין כמעט שום השלכות על אף אחד. אדם פרטי הולך בקצב ובמסלול שלו, והחדשות האלו לא קשורות אליו, לא מתנגשות עם קו החיים שלו. יכול באמת להיות שלפני כמה שנים גילו שאיראן מפתחת נשק גרעיני והיום זה כבר משהו קרוב מדי ומאיים, אבל עליי שום דבר מזה לא השפיע, ולא השפיע על אף אחד, למרות שאנחנו חושבים שזה עניין מאוד לוהט. אין בעיה עם עובדת חוסר ההשפעה- הבעיה היחידה היא שאנחנו ממשיכים לקרוא את החדשות כל יום. אני יכולה לפתוח עיתון אחרי שנה של התנזרות מקריאת חדשות, ושום דבר לא יהיה חדש, מפתיע או חשוב באמת. אני עדיין פה, חיה את החיים שלי איך שאני רוצה ושום דבר לא משתנה לי בעקבות איראן או בעקבות מחאות חברתיות או בעיות צבאיות או התג מחיר או הערבים או החרדים. אני- אני. והחיים שלי- איך שאני רוצה להוביל אותם. וזה מצחיק לחשוב שכל הנושאים האלו שאנחנו קוראים בעיתונים, אין להם משמעות, ומבחינתנו הכל יכול להיות שקר, בלוף, קונספירציה, "הבונים החופשיים" או "מופע טרומן" או כל דבר אחר לא אמיתי ולא מציאותי, כי בכל מקרה לא רואים שום שינויים בשטח משנה שעברה. יכול להיות שאיפשהו מאחורי מסך מוסתר נתניהו מדבר עם אובאמה על דברים קריטיים ומהפכניים, אבל כאן, הכל אותו דבר בדיוק כמו שהיה לפני שנה ושנתיים ושלוש. מדברים כבר שנים על אותם הדברים ובינתיים שום דבר לא קרה, אנחנו פה. אני לא טוענת שלא צריך להתעדכן בחדשות, אני פשוט אומרת שבאמת אם הייתי עכשיו מעלימה מעצמי את כל החדשות שקראתי בשנה האחרונה, הייתי אותו דבר בדיוק, הרחובות והסמטאות בירושלים היו אותו דבר, המנורות ליד הספסלים, החתולים בגן התות, פקידות במוסד לביטוח לאומי, זקנים בשוק מחניודה וזבל מונח על הרצפה- כולם והכל אותו דבר. בואו נגיד שאיש-ללא-בית אולי לא יודע מה קורה ברמה המדינית, אבל זה לא מזיז לו כי הוא עדיין אוכל קלמנטינה רקובה כל בוקר ומחכה לנדבות מאנשים וסובל מכאבי שיניים, ואישה עייפה ברחוב יפו אולי לא קוראת עיתונים ואין לה אינטרנט, אבל זה לא משנה, כי גם אם ראש הממשלה מת אתמול, היא עדיין שולחת את ילדיה לגנים ולבתי הספר כל יום וטורחת להכין להם ארוחת ערב חמה וטעימה כל ערב כשהם חוזרים. ואני – אני פה, ושום דבר לא משנה. החיים קורים, אני קמה כל בוקר ועושה את מה שאני רוצה ואוהבת, ולא משנה מה אובאמה מחליט ומה איזה פסיכי משיגנע באיראן או בלוב עושה, כי הדברים האלה יקרו ברמה המדינית בכל מקרה, ולוב זה לא פה. זה לא קשור אלינו. זה נכון שחשוב לדעת מה קורה מסביב מכל מיני סיבות ואפילו להיות מעורבים ואולי גם להשפיע, אבל צריך לדעת שבאמת אם לא היינו קוראים על זה, שום דבר לא היה שונה, וזה מה שפתאום הכה בי אז. על עניינים של מדיניות חוץ כל שנה כותבים אותם דברים, כמו באותם "בילאנסים" שברנר דיבר עליהם. גם אז ב1920 היו אותן בעיות. אני פשוט לא רואה משמעות בקריאת חדשות. ובכל זאת זה צץ לי כל פעם שאני נכנסת לדף אינטרנט ואני מעיפה מבט.

Wednesday, January 18, 2012

כשאני שומעת גלי עטרי, אני מרגישה שאלו שירים שכשתהיה לי בת אני ארצה שהם יהיו ברקע של שנינו כשאני שם והיא שם, יפה.