Sunday, March 25, 2012


I see the moon and the moon sees me, the moon sees somebody I want to see.

God Bless the moon and God bless me, God bless the somebody I want to see.

I see the moon and the moon sees me, the moon sees somebody I want to see.

God Bless the moon and God bless me, God bless the somebody I want to see.

I see the moon and the moon sees me, the moon sees somebody I want to see.

God Bless the moon and God bless me, God bless the somebody I want to see.


Tuesday, March 20, 2012

אני טבעונית לעכשיו. הקושי הכבד בצעד הזה טומן בחובו צורך עכור בגמילה מהתמכרות. מוצרי חלב. הטעם המענג והעשיר של שמנת, של חלב, של גבינות. פסטה ברוטב שמנת X, גלידה, שוקו, כוס חלב. אלו דברים שהיו בשבילי עמודי טווח של היומיום, נקודות אושר בגל החיים. לא ידעתי עד כמה הם היו לי חשובים עד עכשיו, כשאני מסתובבת בין צמחי הפלפלים בתחושת תשוקה עמוקה ורצון עז לטעום מאחד הדברים האלה. ללכת ללוצ'נה ולהזמין את המנה הכי טעימה שם- מה שאכלתי שם בפעם לפני האחרונה, פסטה עם שמנת ואספרגוס, משהו לא מהעולם הזה. ויש להם גם את המנה עם הרוטב "ביאנקה" עם שמנת ושום, שהוא מסעיר חושים. אני קוראת לזה התמכרות אבל אני לא יודעת מה זה באמת. אני יודעת שבלי החלקים המלטפים האלה של החיים, אני מרגישה חוסר, אני מרגישה שאני הולכת לטעום מהצד האפל של הירח, לעולם. זה מעציב אותי, אם להיות כנה.

בשר- אני יכולה בלעדיו. וביצים עוד איכשהו. אבל חלב, הו חלב. כמה שהחברה פינקה אותי בחלב וכמה שאני הולכת לשלם על זה עכשיו בגעגוע הזה שלי. חלב זה טעים. זה טעים!

אבל אני כבר לא יכולה. הייתי מעדיפה לא לדעת על זה, או שהמצב הזה לא היה קיים בכלל. אבל ברגע שהוא קיים- וברגע שאני יודעת עליו, אין לי מה לעשות מבחינה מוסרית אלא להתנזר מזה. להפסיק לאכול את זה. אני ארצה להכניס את זה לפה אבל ארגיש את ההתנצלות הצודקת לפרות עולה בי- "אני כל כך אוהבת אתכן, ובאכילה הזאת אני נותנת את ידי בסבל שלכן." ואי אפשר להגיד, "אבל זה כל כך טעים..." זה כן טעים. אבל מה יותר חשוב לי? הסבל הפרטי שלי של גמילה ממוצר שמלכתחילה לא הייתי צריכה לאכול, או הסבל של כלל הפרות? הרעיון, הפרינסיפ, הידיעה, שהן סובלות בשביל זה. שהחיים של פרות על פני כדור הארץ הוא הרוס, הוא עצוב. ואפילו רק הרעיון של לעשוק מהן- בשביל עצמנו ורק בשביל עצמנו- את מה שהן מייצרות בשביל התינוקות שלהן, זה רעיון לא מוסרי לדעתי.

זה מתסכל אותי. כי זה כל כך קל ללכת לקנות חלב, כמו כולם. זה נמצא בכל מקום. כולם שותים את זה, אני יכולה פשוט להושיט יד ולמזוג לעצמי. כולם אוכלים גלידה, זה הכי טבעי לקנות גם. זה דורש מאמץ לא לעשות את זה. אני עוצרת את עצמי ולא קונה, ולא שותה ולא אוכלת.

גילעד החליט לא להמשיך עם זה (זה לגיטימי ביותר, אין לי שום ביקורת). הערב הוא הכין חביתה והרחתי את הריח של הביצה בשמן המטוגן! אבל זה בסדר. אפילו כשהוא קנה המבורגר ואכל את זה פה זה היה בסדר. אבל מה אם הוא יקנה חלב? חמאה? איך אני אתמודד עם זה? באמת אני תוהה. כי באמת- אני מכורה.

אני עדיין לא מתנזרת לגמרי, לא יכולה להבטיח לעצמי דבר כזה, כי אני צריכה את זה כמו מנת סמים, אבל אני יודעת שבאידיאל שלי טבעונות זה הדבר הנכון וזה הכיוון שלי לעת עתה. לא מבטיחה לעתיד, כי זה באמת גורם לי להרגיש כמו מנהרה אפילה שלא תיגמר.

נראה מה יהיה. אולי לאט לאט אני אשכח את הטעם המשכר של שמנת. או אולי לא.

Monday, March 19, 2012

פלפלים אהובים שלי

הם כל כך רוצים להיות חברים שלי ואני שלהם ובאמת הם נדמים לי אנושיים, כשאני מולם יום שלם, קוטפת אותם אל תוך ארגזים מפלסטיק. אבל בעל כורחם הם גם מנקרים לי במוח.

As I sift through the pepper stalks, old thoughts unfold and concretize into an aggravating fist tight in my stomach. The delicate leaves cannot undo the power of the shame or the anger, they can only be the platform on which these emotions reluctify.

על צמחי הפלפלים נפרסות המחשבות הדביקות המבחילות האלה שבאמת לא מרפות. מחשבות שברגע שהן צצות בראש אתה חייב להקשיב להן עד הסוף, לתת להן לפרוק את עולן, כי אחרת הן ידפקו בדלת ללא הרף. מצמקות לי את הקיבה. כל כך הרבה רגשות של כעס והצדקה. אני מתקדמת בפרוזדור הפלפלים והתסכולים האלה נפתחים כמתנות יום הולדת רעות. כאלה שאתה רוצה להגיד- "מה הבאת לי? מה, אתה דפוק?? אתה חושב שאני אוהבת את זה?" אבל אתה מחייך בכל מקרה, כי מה לעשות, אסור להעליב. עכשיו, הסיבה שאני לא אמרתי כלום באותם עיתים של עימותים או אמירות מהצד המבוגר זה לא מחמת חוק הנימוס, אלא מפני החולשה הזאת שלי בדיבור, של אמנות התגובה. או יותר נכון- חוסר באמנות התגובה. כאשר אנשים- בעיקר מבוגרים, אני אציין- פונים אליי, הראש שלי מתבלבל ולא יכול באותו רגע לפתח לעצמו רעיונות עצמאיות כתגובה למה שאמרו מחמת הלחץ וחוסר הביטחון העצמי אל מול האדם המבוגר. רק אחרי שהם מסתלקים ממני לפתע פורצים בי כל התגובות והתשובות שהייתי רוצה להשיב להם. רק כשאני לבד, הראש פועל בנחת ויכול לסדר מחשבות הגיוניות. מבוגרים מנצלים- בלי משים- את זה שילדים לא מאומנים באמנות התגובה. אצלי, לצערי, זה כל החיים, לא רק כילדה (חוסר יכולת להגיב ולדבר בכלל). ועכשיו כאן אצל הפלפלים, וגם הרבה הרבה לפני, ממש אחרי אותם אירועים מסוימים שכעת מטרידים אותי, הראש מתמלא בתגובות הולמות שמבטאות את חוסר הצדק במה שהוא אמר או עשה. רק שאף פעם לא ביטאתי אותם. אני רוצה שהוא יידע שהדברים האלה שאמר לפני שנים שנים לא היו צודקים או נכונים.

Saturday, March 17, 2012

יונה וולך וכל השאר

הרעיון שהוא מציג הוא כאורח חיצוני ומעניין, כתערוכה על קיר לכולם, כלימוד אקדמי של דרך לחוות את החיים.

לי זה הרבה יותר מזה. זה בעצם אני.

הם לא יודעים מה זה אומר אפילו,

ואת כל האומר אני בולעת-

זאת אני. אף אחד לא יודע שאני מתבוססת בהוויה האסימטרית הזאת.

הזויות של השיר מלמדות אותם-

אותי מצמקות.

אני חייבת לצאת מהכיתה, נראה לי שאני אצא מהכיתה.

אף אחד לא מדמיין לעצמו כמה זה אמיתי

לי

יותר ממה שהם גורסים

זה גורס אותי

כאן

מהמילים המסוימות שמופיעות על הדף-

אני כבר מרגישה, הלב כבר מתנשף.

אני פה

והם עדיין שם

ולא יבינו מה לי.

כי לי

אין מילים.

דרך חור של מחט אני צריכה להזדחל

כדי להיות איתם.

הוא שואל "את איתנו?"

ואני-

יותר מדי!

*

צרצרים בחוץ

ובפנים קימורי הסדין

דוממים ועשירים

כים שלם של אסתטיקה

זוויתית וצבעונית.


Monday, March 12, 2012

Vegan Sagas

Being vegan is without a doubt- depressing. No amazing, rich flavor of cream sauces. That's what I miss the most around here. Occasionally I will eat it out, but here in our home we don't by any animal products anymore.
Today I saw a bird stuck in the greenhouse and I felt bad because I absolutely love birds, they're my friends.
Well you know what, cows are my friends, too. Cows are my brothers and sisters of planet Earth. (And little chickies, too.)
I just made a vegan (no-milk) mushroom-cream sauce for pasta. Came out surprisingly good!
Here it is:

Wednesday, March 07, 2012

Freedom Call

לפני כמה שבועות שמעתי את צהלת החירות הכי נעימה לאוזן.

ציפור קטנטנה וחמודה נקלעה לתוך בית הרשת של הפלפלים והתרוצצה בבהלה בחיפוש אחר דרך מילוט. ראיתי אותה וחסתי על היצור הקטן הזה שכל כך נואש לאויר הפתוח שלו.

זאת היתה משימה קדושה מבחינתי. מטרה נעלה של מתן חירות ואהבה. פתחתי את פתח החממה לרווחה וחזרתי קצת אחורה כדי לא להבהיל אותו פנימה, אלא לנסות לשדל אותו אל הדרך החוצה. הוא המשיך לעוף הלוך חזור כמה פעמים וקיוויתי שהוא יוכל לנצל את הסיוע שלי ולהיות שוב חופשי, ואז לרווחתי הוא מצא את הדרך וטס ישר דרך הכניסה, החוצה, אל העולם שלו.

הוא עף בכנפיים פרושות כלפי מעלה, דהה ברוח.

הוא השמיע את הציוץ הכי עדין ויפה,

מנגינת החופש שלו.

להודיע לכולם ולעולם שהוא חופשי.

כל כך התאהבתי בזה.

I want to write my book. The hours upon hours upon hours of monotonously pacing down rows of peppers and picking them into plastic boxes creates a mental void where my mind fits in and submerges me in paint which is mostly like oil stains or overflowing lava. Anger, a lot of it.

And my book comes alive. My characters and their stories hit turning points and develop and keep getting deeper , more exciting and more intricate.

Now I "just" need to write it all down. Hmph.

Tuesday, March 06, 2012

מבוגרים, מה נעשה איתם

למבוגרים יש בעיה (יש להם הרבה בעיות, שלא נהיה, שלא נדע). גם כשמישהו משכנע אותם ומסביר להם (עד שכבר אין להם מה להגיב) בנושא מסוים, הם עדייייין יישארו בדעה הקודמת שלהם. גם אם הם השתכנעו. גם אם נגמרו להם הטענות. גם אם נשמע שהצד השני באמת עמד על רעיון חדש שלא עלה לפניכן ועכשיו הכל יותר ברור ובאמת הם צודקים בדעה הנגדית הזאת. עדיייין יישארו בדעה הקודמת ויטיפו אותה כשזה יתבקש.

זה חימצן אותי כשדיברנו עם ההורים שלו על הטבעונות. והטענות של אבא שלו היו, "אין דרך להחזיר את זה..." "ה' אישר את זה בגלל חולשה אצל בני אדם אבל מה לעשות..." "מה לעשות..." "..." "הם נועדו לזה" "נועדו שנאכל אותם..." "אנחנו עליונים עליהם". אבל אם הם "נועדו" לזה אז זה בעצם משליל מהם כל זכות. כ-ל זכות! "מה לעשות..."

מכעיס!

מכעיס שהמוח של מבוגרים כבר נסתם לרעיונות חדשים. האדם הצעיר עדיין לא נכתם, לא נשחק, לא החתים את עצמו בחתימה, עדיין פתוח ויכול לקבל דעות אחרות, במובן הכי פשוט ובנאלי של האמירה הזאת.

אני באמת יכולה להקשיב לאחר ולמצוא בזה את הצדדים היפים בלי ציניות ובלי דעות קדומות ולהחליט מה נראה לי מתאים ומה אני יכולה לקחת על עצמי. אצל מבוגרים הכל כבר הוחלט. אי אפשר לשנות את דעתם. באמת אי אפשר, גם אם שכנעת אותם והם אפילו הודו שיש חסרים בטענה שלהם ושאתם צודקים... ביום למחרת כשהנושא הזה יעלה במקום עבודתם הם שוב יעמדו על הדעה הישנה כאילו הם שכחו שהם כבר לא ממש מאמינים בה, אבל ככה הם המבוגרים...

הלוואי שלא נהיה.

**

אגב, אותה תופעה קורית לצעירים ששומרים על דימוי מסוים. אני אשכנע מישהו שטבעונות זה דבר חיובי, אבל עם החברה' שלו הוא לא יודה. הוא ימשיך לצחוק על טבעונות בציניות כי ככה צוחקים איתו, ככה אוהבים אותו.

חתונה, 2

וכנראה שהאבות הם אלה שמתחתנים כי על המעטפה שבתוכה יש את ההזמנה, כתוב בצד ימין שם של גבר וכתובתו ובצד שמאל גבר שני וכתובתו (אב החתן ואב הכלה). ובפנים, חתומים למטה זה שוב שני הגברים הללו, רק בתוספת של "ורעייתו". מי חשוב בכל הסיפור הזה?
האבות, כמובן