Monday, December 23, 2013

Sadness

What is my privilege over that of the dead? What merits do I have here that make my life worth living and make me so terrified of death? What's so great about this life, anyway?

Nothing, None, and I Don't Know.


I want to throw up and then cry myself to sleep.
I have a long, tiring week, and I don't know when my heart will feel content again.

Loss

I don't know what to do with how I feel.
In a few billion years the sun will implode and we will all be forgotten. 
Nava Hoyland died today and I am really sad.
She was alive, and now she's not.
Her young pumping heart is now static, and soon underground.
Not in the arms of her love, not pumping through this world with a big smile, not thinking, or deciding, or wanting or waiting or loving. 

Gilad does not love me all the time and does not want to be married to me.
I don't want him to leave me because I love him and because we had the most beautiful wedding and we have people's trust, and because my grandmother got to know him before she died and because I love his family and don't want to say goodbye to them, and because I want my children to look like Gilad and because I'm scared (terrified) of change and feel so fundamentally connected in heart to Gilad. 

I'm stressed out and need to stay up all night to start (and finish) a project that's due tomorrow. But I just can't. My stomach hurts. My heart is not settled.
I don't know what to do with how I feel right now.
I keep remembering,
Nava died.
(Does that even make sense?)

I was not one of her close friends, but I see (saw) her and her husband often in the neighborhood and in shul in Beit Shemesh, and said hi.
Her body has died.
Our bodies are so fragile and die so easily. Nava is 23, married for eight months to her love Tal Rozenbaum. They are (were) in love. Tal's loss is immense and I don't know how he will keep going.
She has left this world. She left behind her loving husband and her loving family.
Her grieving husband and her grieving family.
And when the sun will implode nothing will matter.
But right now, I'm sad.
I don't want Gilad to leave me, but I think he will.



Sunday, December 22, 2013





Nava died today.




Friday, December 20, 2013

Creativity

I started writing in a diary in 1997 (age 7), and kept on writing in diaries all the way to 2010.
I just opened up a sealed letter from 2004 in one of my diaries marked "open in January 2013" (I missed the date, but that's okay).
It was an "American Girl" fill-out letter to my future self, and one message to myself was that I hope by the time I open the letter, I will have "published an academy-award winning novel" (that's what I wrote).
Back in 2004 I was writing a novel. In my today's judgement, it wasn't that amazing, but for a 14-year-old is was pretty awesome. I think I was up to page 150 or so when I stopped. I got really far into it. I wanted to finish and publish it, and Malky loved it and thought of the name "Web Spinner" for it. 
It was legendary.
I have written constantly since then, but my words were never published. I've written short stories, beginnings of long stories, poems, ideas.
And here I am in 2014, with no published book in hand.
Ten years ago those ten years seemed like enough time to do something awesome like that. They were enough time. 
But I've done diddley-squat in these long full ten years.
What a disappointment.
Disappointment in myself and in the system.
School (without a doubt) did not strengthen or even support my creativity.
In high school there was no room for true self expression.
Such a shame. Here I am at (almost) 24- with nothin'.
I'm an artist with no art,
A writer with no book.
Just the thoughts in my head.

Tuesday, December 17, 2013

I'm flying to Florida and to San Francisco in a month!!!

Monday, December 16, 2013

"Darkness cannot drive out darkness; only light can do that. Hate cannot drive out hate; only love can do that" - Martin Luther King, Jr.

היום קראתי כמה מאמרים בגיליון החורף 2013-14 של כתב העת "האקרופוליס החדשה" (כתב עת בנושא פילוסופיה, תרבות והתנדבות). היו שני מאמרים שהיו נדמים לי עד כדי כך מעוררים השראה, שאני חייבת לשתף אותם פה כדי שגם אחרים יוכלו ללמוד מהם. קצת ארוך, אבל כדאי לקרוא. הנה הכתבה הראשונה והחשובה במעלה, בעיניי. בסוף הכתבה הכותבת מתייחסת לעניין ספציפי כאן בישראל, אך המשמעות של המאמר הזה נוגעת לכל מצב בכל זמן.

נירית ארבלי, מנהלת סניף אקרופוליס החדשה בנתניה

"חשכה אינה יכולה לסלק חשכה; רק אור יכול לעשות זאת. שנאה אינה יכולה לסלק שנאה; רק אהבה יכולה לעשות זאת" (מרטין לותר קינג)

"לא בכל יום אנו זוכים לכך שמשפט חכמה יהפוך לדוגמה חיה של מציאות בצורה כה מעוררת השראה, אך בקיץ האחרון זה קרה. וכך היה: בבוקר ה-22 באוגוסט 2013 נכנס בחור בן 20 בשם מייקל היל לבית ספר יסודי בג'ורג'יה, שבו לומדים כ-900 ילדים. מצויד ברובה קלצ'ניקוב, 500 כדורים וייאוש מוחלט מהחיים, הוא פסע בהחלטיות לעבר מזכירות בית הספר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאירוע מסוג זה קורה בארצות הברית, ולצערנו אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד הוא עלול היה להסתיים.

אך רצה הגורל ואותו בחור בחר כבת ערובה אישה בשם אנטואנט טאף, מנהלת החשבונות של בית הספר. הוא טעם מולה את נשקו והיא החליטה לדבר איתו. לאחר כ-40 דקות של דיאלוג ביניהם הסכים מייקל היל להניח את נשקו, לשכב על הרצפה ולהיכנע לשוטרים האירוע הסתיים מבלי שטיפת דם אחת נשפכה במהלכו.

השאלה המתבקשת היא: מה היה במילותיה של אותה אישה שהיה בכוחן לגרום לאדם מעורער בנשפו, שלא ראה טעם לחייו ופעל כמי שאין לו מה להפסיד, לסגת מכוונותיו ההרסניות ולהתמסר במלאות להנחיותיה?

מספר ציטוטים מדבריה, כפי שהוקלטו על ידי מוקד החירום, עשויים לעזור לנו לפענח את החידה: "הכול הולך להיות בסדר, מותק. אני רק רוצה שתדע שאני אוהבת אותך, אוקיי?". וגם, "אני גאה בך- כולנו עוברים דברים קשים בחיים. אתה תהיה בסדר". במילים אחרות, במהלך אותה שיחה גורלית ומורטת עצבים הצליחה טאף לשכנע את אותו בחור בודד ורדוף שלמישהו בעולם אכפת ממנו. היא הצליחה להעביר לו את התחושה שמישהו רואה אותו. בנוסף לכך, בתבונה רבה היא גם שיתפה אותו בצרותיה שלה...

במילותיה של הפילוסופיה הטיבטית, טאף השתמשה בכוח החזק ביותר הידוע למין האנושי - כוחה של החמלה. היא הצליחה לראות ב"מפלצת" שמולה- אדם. מבעד לכוונות הרצחניות, היא הצליחה לזהות נפש מיוסרת ומבולבלת המשוועת לחום אנושי, ועם הנפש הזו היא יצרה קשר.

אפלטון טעם שכל המחלות בעולם נובעות משתי סיבות עיקריות: בורות וטירוף... לא קשה להבחין שהעולם שלנו לוקה בשניהם. אחד הסימפטומים הבולטים הוא התגברות האלימות בכל פינה ובכל היבט של חיינו... נראה כי אנו הולכים ומאבדים את היכולת לפתור בעיות בדרך אחרת.

בימים כאלה מקובל לחשוב כי מה שיציל אותנו הוא נשק נוסף, חזק יותר, מפחיד יותר והרסני יותר מזה שיש ליריבנו. אנו ממהרים להקים חומות חיצוניות ופנימיות בינינו לבין האחרים, מסתגרים יותר ויותר בתוך הבתים והדעות שלנו, וכל זר מצטייר בעינינו כאויב. בימים כאלו, דוגמה המראה לנו כיצד לב אוהב, לב גדול, פתוח ורחב יכול לנצח את החושך הגדול ביותר, היא אוצר יקר שעלינו לשמור עליו מכל משמר....

הדוגמה שהעניקה לנו אנטואנט טאף מזכירה לנו שוב כי הנשק החזק והאפקטיבי ביותר שלנו איננו מה שיש לנו בידיים, אלא מי שאנחנו... היו אלה מילותיה הרגישות והחומלות של טאף ולא איומיהם של כוחות המשטרה, שכיתרו את המקום, שהניאו אם היל מכוונותיו.

ניטיב לעשות אם נזכור זאת, וזיכרון זה יעודד אותנו להשקיע מרץ ומאמץ רבים יותר כדי לחצוב את אור הברק מתוך ליבנו, כלומר לטפח את מעלותינו הרוחניות: האומץ, החמלה, שיקול הדעת, המתינות, האהבה ועוד אוצרות רבים, שאם נטפח אותם, יעמדו לשירותינו ויסייעו להאיר את העולם ההולך ושוקע בעלטה

כאשר ארג'ונה, גיבור האפוס ההודי "המהברטה" מגיע לידידו, האל קרישנה, כדי להצטייד בנשק בטרם יציאתו לקרב הגדול ביותר של חייו, מעמיד אותו קרישנה בפני בחירה: האם ירצה בצבא אדיר, חמוש ומיומן או שמא יעדיף במקום זאת שקרישנה ישמש כרכב במרכבתו. ארג'ונה בוחר בקרישנה. הוא מבין שהדבר הנחוץ לו ביותר איננו חומרי, אלא רוחני, והוא בוחר בהדרכתו של מורה רוחני, מורה של חכמה שיפסע לצידו צעד אחר צעד וילמד אותו כיצד לנצח את החשכה באמצעות מעלותיו האנושיות.

לסיכום, הייתי רוצה לצטט ממילותיו של ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, הרופא העזתי אשר התפרסם לאחר שאיבד שלוש מבנותיו במהלך ההפגזות מבצע "עופרת יצוקה". למרות זאת, ליבו לא נסגר והוא ממשיך לבנות גשרים של אמון והבנה בין שני העמים. הוא כותב: "עלינו למצוא את האור שיוביל אותנו למטרתנו... על מנת למצוא את אורה של האמת, אנחנו חייבים לדבר זה עם זה, להקשיב זה לזה, לכבד זה את זה. במקום לבזבז את האנרגיה שלנו על שנאה, עלינו להשתמש בה כדי לפקוח את עינינו..."

גיבורים אמיתיים אינם כאלה משום שצוידו בכוח על-אנושי כלשהו, אלא בדיוק משום שלא צוידו בשום דבר דומה לזה. הם שם כדי להזכיר לנו שאת מה שיש להם- יש לכל אחד מאיתנו."

Thursday, December 12, 2013

As the time will come when the earth will fall ill-- 
the last of trees will be cut down and the last of rivers will be polluted--
Man will understand
That it is impossible
to eat MONEY


Snow!

Saturday, December 07, 2013

I get what my life is about. It's about falling in love. Falling in love with everything and everyone. Falling in love with situations and emotions. Letting my heart out to everything imaginable and unimaginable in this world.

Monday, November 25, 2013

Model: Eliraz

Tuesday, November 19, 2013







I'm still here, and I'm making art.

Tuesday, October 15, 2013

This world is full of so many people, and my facebook is full of so many contacts, but I am so alone usually. No one to ask to come help me walk Nemo now when I feel sick and exhausted.
הלוואי והיו לי חברות שהיו קופצות אליי לביקור מדי פעם. תמיד אני הולכת לבקר אחרות ואף אחת לא באה לכאן. והיום אני לא מרגישה טוב ורוצה ביקור

Saturday, October 12, 2013













גילעד רוצה לעזוב אותי


היחס של גילעד לפני כמה שנים לחיים לא משתווה ליחס שלו היום.
כמו האדם הראשון, שעשה את פעולותיו החדשות בשדה ובביות בעלי חיים, ולא היה לו מושג מה מוצפן בעתיד של אלפי שנים, ואיך האדם ישתנה. כשגילעד אהב אותי מאוד והייתה לו נכונות להיות איתי ולשמוע אותי ולהיות נשוי לי, הוא לא ידע שבעוד כמה שנים הוא ירצה לשבור את הכלים ולעזוב אותי.
וגם אני, כמובן, לא ידעתי. גילעד האהוב היחיד הגדול שלי, את כל האמון והמחשבות והסודות והסיפורים והחיים שלי הפקדתי בידו ובחגיגת העתיד המשותף, ואת כל האהבה שלי הקדשתי לתוך הגוף, היצור, המופלא, הגילעד הזה עם העיניים התכולות והגוף המשופע קלות, והחיוך הקורע והרוך היפה.



יהיה עליי לקרוע את עצמי ממנו, 
לחלק את כל החפצים שלנו, כשלל של אדם מת בזמן האבל.
ללכת בבדידות אל עבר מקומי החדש, שיהיה נטול אור ונטול שמחה,
ולנסות לחיות את הצל שאהיה, בלי אותו מוקד חם שליווה אותי ושאליו מסרתי את כל נפשי.

כל הדמעות שלי יתנקזו בחזרה למקום שאף אחד לא רואה ואף אחד לא יוכל לעזור.
כל המחשבות והדמיונות על העתיד המשותף יצטרכו להיבלם 
ולחזור אחורנית אל תוך הלב שממנו יצאו.
לעשות אחורה פנה ולשכוח שהכול כבר היה חקוק אצלי, 
כל הדברים היפים שיהיו. שכבר לא יהיו.

אלך תמיד עם גילעד, אך לא אוכל לדבר אליו. 
הוא יהיה צמוד אליי בכל מהלכיי ובבדידותי אך את קולי הוא לא ישמע. 
ואת קולו שלו אני גם כבר לא אזכה לשמוע.

כולם יהיו גילעד. כל גבר יהיה הגילעד הטוב.
לא אראה שום אדם אחר בעולם מלבד אותו אחד אהוב, עדין וטוב, שאיתו התחתנתי ואותו אהבתי.
נקשרתי, התחברתי, התמסרתי, האמנתי, בכל הנימים שלי, בכל מאודי.

הביחד הגשמי יפרח מאיתנו, אך לעולם לא אוכל להיפרד מהאהוב שלי,
הגילעד המתוק שלי,
שאהבתי אליו היא כה ענקית והיא בלי מעצורים ובלי הגבלות,
אהבה עם כל הלב הרחב שלי,
עם כל הדם והעורקים והאיברים הפנימיים של הגוף, הכול כרוך סביבו.
הנשמה שלי עוטרת אותו, ולעולם לא תסב אחורה.


Tuesday, September 24, 2013

A Fairytale


     There lived a prince, a most handsome and desired prince. He had curly locks of golden hair and the most dazzling smile. The young fair lad possessed, more than his good looks, an inspiring simplicity and humbleness, which drew to him the eyes of all the young maidens in the kingdom. Throughtout the entire countryside, in fact, young ladies daydreamed of the prince, of the touch of his hands, of the sound of his pure voice.
The goddess of the land decided that there was one young damsel who should win the hand of the handsome prince. She was a simple girl, not a princess, just a peasant who spent her days tending her gardens and singing to the birds. She had long dark hair which swept behind her as she walked through the meadows. She spent hours staring out at the sky and loving everything, and the goddess knew, this is the girl. She will win the prince's heart, she will be the bearer of the prince's beautiful offspring. To her he is designated.
There was only one problem. The prince was not interested in any one damsel. He wanted to stay free, to plow the world in his own ways, alone. To love all, and not one single person.
He refused to let the goddess explain. She tried to convince him- the peasant maiden is a special one, she will be the devoted mother of his children. She will be the loving woman at his side. The prince would not hear of it. He decided to turn his back on the goddess and the young lady, and go about his own quiet ways.
The simple damsel, knowing her designation, spent her days trying to go after the prince. She was told by the goddess she was the lucky one to win the right to spend her days with the wonderful prince, and she was overwhelmed with joy. She, the simple countryside girl, out of all of the maidens in the country, was going to be part of the prince's family. But as she tried to get closer to the prince, he kept fleeing. She spent her days trying to win his heart, knowing that she has the privilege of being the only one who will ever bear the prince's children, give birth to the sweet and pretty prince children, and if not her- nobody will. And if not him- nobody else will be her man. 
She knew it, she was told by the goddess, but her mission was full of sadness, as the prince had no interest. He did not fall for her beauty, her uniqueness or her charisma in her chase after him. He thought it to be a silly and useless chase, but she would not give up. 
She loved the prince with all her heart and so strongly desired to be by his side, to create with him many more little princes and princesses just like him, to raise them together in love and peace. 
He would not hear of it.
Her heart was drawn to him. His voice was like soft birds on her heart. And how she loved birds!
He turned his shoulder. His handsome body was too far from her, she tried to near, he never gave in to her love.

All she wanted was him. He was her designated prince. 
She could not have him.
Her blessing from the goddess was becoming a curse, but she did not give up.
She did not give up.
Until the day she died.
Only him.
It's only him.




Sunday, September 22, 2013

The Memory of Memories

The memoriest of them all-
This morning the air outside smelled and felt like Florida

Wednesday, September 11, 2013


  1. ובאותו הקשר, פתאום הקיץ כשעבדתי בעין יעל זה הפתיע אותי שאנשים הגיעו במיוחד כדי לראות את חליבת העיזים. מה, אנחנו גם נגנוב את החלב שלהן וגם נהפוך את זה לאטרקציה?? פתאום הופתעתי. וממה שהופתעתי עוד יותר- גם אני פעם התלהבתי ככה מחליבת חיות, בלי לשים לב בעצם- רגע, של מי החלב הזה? ממי אנחנו לוקחים אותו וממי אנחנו מונעים את שתייתו? פעם זה היה נראה לי אקט דווקא של אהבה לחיות ושל חמלה, ועכשיו אני יודעת שההפך הוא הנכון. אין פה שום אקט של חמלה או אהבה, רק חמדנות.
    Like ·  · Promote · 

  1. הכתבה הזאת מובילה אותי לכמה מקומות. הסתירה שעליה מדברים פה, בין העידוד מצד הורים לאהוב ולחמול על חיות, ובין ההגשה של פרה מבותרת לילד בארוחת הערב, היא כל כך חבויה בצורה כמעט מובנת מאליה. עד שהתחלתי לקחת יותר ברצינות את האהבה שלי לחיות ולחקור מה הולך שם, לא הנדתי עפעף לגבי ההיפוך בין שני הדברים האלה. בחיים לא הייתי רואה את זה כסותר, אפילו לא השקעתי בזה מחשבה. בעצם, אולי זה לא נכון. יכול להיות שמפעםלפעם חשבתי על זה, אני לא זוכרת. זה בטוח קרה. אבל אני בצורה כל כך ברורה יכולה להבין איך אנשים שלא מתעסקים בזה יכולים לחיות עם הסתירה הזאת חיים שלמים. עובדה, רוב האנשים חיים ככה. מלמדים את הילד לאהוב את הכלב ובטוח לא להכאיב או להתעלל בו, אולם בו בזמן אפשר למצוא במקרר חלקי חיות שונות ומשונות. וזה לא נראה מוזר.
    ואז זה מוביל אותי למחשבה יותר מפחידה, שבעצם- אם עד שהתחלתי לשמוע על תעשיות המזון מן החי, לא הייתי מודעת לנוראיות של הדבר וחייתי את חיי ככה בלי למצמץ (הייתה לנו כלבה וחתולים/ות שאהבנו מאוד, וזה לא מנע ממני-ואפילו לא היה קשור מבחינתי- לאכול בשר, תרנגולים, וכל היוצא מהן), אזי בטוח יש עוד המון תחומים זוועתיים ונוראיים בעולם שאנחנו אפילו לא חושבים עליהם. קחו לדוגמא את האיש שעכשיו תובע את הזכות להישלך לים עם מותו. אפילו לא הייתי מעלה בדעתי רעיון כזה, ורק כשמישהו אמיץ קם וחושב על זה, אתה אומר- וואלה. אז אני בטוחה שיש המון דברים בעולם שאנחנו לא חושבים עליהם אבל שהם סותרים את המוסר הבסיסי ביותר שלנו. ועל כן אני שוב חוזרת לרעיון המאוד חשוב (לדעתי) לחקור כל דבר שאנחנו עושים/צורכים, וביחד עם זאת אני יודעת -ועצובה- שיש הרבה מאוד עוול שאנחנו גורמים בלי שאנחנו יודעים ובלי שנדע לעולם.

Sunday, September 08, 2013

I think I have a syndrome of being over-eager or over-anxious. Maybe it's just a symptom of Youth? Having ideas pop into my head and explode into inspirational confetti? Even small ideas, small thoughts, that want to be heard, Here, NOW. My heart flutters like a butterfly, so rapidly sometimes. It's this eargerness that gets us young people to make changes in the world.

I have an eagerness to publish a book of photographs and poems.

Just remember that, world, okay? 
One day!



Wednesday, September 04, 2013

Today I saw our inspiration of Freedom living in cages. Birds in a pet shop in Tel Aviv's central bus station, the most intimidating place for birds (or humans) to be.



היום ראיתי חנות חיות מחמד בתחנה המרכזית בתל אביב. היו הרבה ציפורים בכלובים. הייתה ציפור אחת מחוץ לכלוב, לראוות העוברים והשבים, שרגלה הייתה קשורה בשרשרת מתכת לכלוב, כדי שלא תוכל לנוע. 

ציפורים הם הסממן הגדול ביותר לחופש, למעוף. מי אנחנו, אם את החיה החופשייה והנערצת הזאת אנחנו 
קושרים וכולאים?

Thursday, August 29, 2013

Syria

I just finished a slideshow video of our half-year in moshav Idan last year.
But if we die, I, or anyone else I know, won't get to see and enjoy the video, the photos and the memories.
I'm scared of war.

Monday, August 26, 2013

חלום שחלמתי אתמול
היינו בבית אחר, גדול, סבוך, מאובק, ישן, כמו בכל החלומות. צעקתי, "אז פשוט תלך!!!" לגילעד, כי הרגשתי שהוא רוצה לעזוב אותי ונגמרו לי הכוחות וברור לי שלא רציתי שהוא יילך, כמו אם הייתי אומרת את זה במציאות, בוודאי לא הייתי רוצה שהוא יילך. אבל בחלום הוא באמת הלך. הוא לך הלך- הוא רץ. על אמת. לא ידעתי לאן, הוא באמת הלך ממני. נשבר לו, נמאס לו, הוא הלך. כל כך לא רציתי שהוא יילך, הוא פתאום נמתח ממני ונעלם. אמא שלו גם הייתה שמה, אולי זה היה הבית של המשפחה שלו. חיפשנו אחריו, בתוך קופסאות של משחקים. ובכיתי, היינו נואשות למצוא אותו. אמא שלו חשבה שהיא ידעה איפה תוכל למצוא אותו. היא אמרה, "הוא פה!" ולקחה לידה קופסא של משחק מסוים. חשבתי שהיא באמת יודעת שהוא בפנים, אבל אז הבנתי, תוך כדי שהיא פתחה, שהיא פשוט חושבת שזה סביר, כי הוא אהב את המשחק הזה/הוא אהב להתחבא שם. הוא לא היה בפנים. אמא שלו נשכבה על ספה והייתה נואשת. יכול להיות שהיא בכתה, אני לא זוכרת. חשבנו שהוא לא יחזור.
היו גם אנשים מאחורה, בסבך של יער.
היה עוד המשך, אבל אני לא זוכרת אותו, לצערי. בבוקר זכרתי, אבל מאז עברו יותר מדי שעות וזה נעלם ממני.

Sunday, August 25, 2013

מוסריות all the way?

הייתה לי התחבטות עם עצמי לגבי מה שנכון לעשות vs. מה שמתאים לי או בא לי לעשות, בסוגיית האימוץ של נמו.
כשאתה יודע שדרך אחת היא הדרך המוסרית יותר, עד כמה אתה צריך למתוח את הרצונות שלך כדי לעשות את זה? באיזו רמה של חוסר רצון אישי אתה יכול לשלול את הדרך הנכונה יותר שעומדת כאפשרות בפניך? כשהמצפון שלי נוקט עמדה, האם מותר לי, באיזשהו מצב, להתעלם ממנו? אם נגיד אני ממש ממש ממש לא רוצה לעשות את אותו הדבר? או האם תמיד צריך לעשות את זה גם כשלא בא לי? אני חושבת שכשהמצפון יודע מה נכון, קשה להתעלם וצריך לנסות בכל דרך ללכת בעקבות מה שנכון, גם אם זה קשה.
עם הטבעונות, ידעתי- אם אמשיך לקנות ולאכול את המוצרים האלה אני מתעלמת מעובדות קשות וממוסר לקוי. אז הפסקתי.
עם נמו, ידעתי שהדבר ה"נכון" לעשות בשבילה הוא לאמץ אותה. היא עברה מבית לבית ולעבור לעוד בית חדש אחרי שהיא כבר חיה אצלנו יותר מחצי שנה זה פשוט לא יפה לעשות לה. אבל לפעמים הייתי מתנתקת מהרגשות הסימפתיים והייתי מוכנה למסור אותה. אבל כשנרדמתי בלילה, הייתי עצובה לעשות לה את זה.
זה הטריד אותי, כל המחשבות וההתלבטויות האלה. לא ידעתי אם לאמץ, או לא לאמץ. כי למען האמת זה נורא הלחיץ (ועדיין מלחיץ) אותי שהיא תהיה תחת חסותנו כל ימי חייה מעתה ועד עולם, ולא באמת רצינו לאמץ אותה.

עשינו את זה. אימצנו אותה.
אז ירדה לי האבן הזאת מהלב, המועקה של המצפון, ועכשיו אני יודעת- עשיתי את הדבר ה"נכון", אבל עכשיו מתחיל קושי אחר, הקושי של הלחץ של להיות בעלים של כלבה, קצת משוגעת, לכל החיים שלה. לטפל בה ולהיות אחראים עליה יום יום.

Thursday, August 22, 2013

Greed

I think that we humans are greedy in our relationship with the world. We are greedy with everything the world buds, whether it be Mother Earth's creations or human technology. We NEED things. We buy tons of things all the time. Food. We buy and eat more food that we actually need. We breed ourselves to gorge in huge meals and snacks and candies and house appliances and furniture and telephones and everything else we can get our hands on. We're always hungry and never full or satisfied with what we have, we always want more. We take, we always take. The Earth gives and we edaciously devour. I would like to think we don't need to snatch everything we see, and that we can (and should) live simply, without harming and enslaving the land we live on and the creatures around us. 


Last year we met a man who grows everything he eats in his own garden. He has a small house and eats only fruits, vegetables and nuts. Nothing more. And he is content (and healthy). I think we should learn from people like that, who are caring toward the Earth, who are respectful of the flora and fauna around them. People who are modest, and know to thank Mother Earth for all of her wonders, for everything she offers us, and to live with her at peace, and not ravenously demand.
We can live simple, modest lives. Loving and caring for all those around us. Not taking what we don't need. Not enslaving the land, humans and other animals. 

Saturday, August 17, 2013

חמלה

בשיחה על טבעונות ועל אהבה לבעלי חיים, הבנתי שגילעד רואה בי (ואוהב בי) תכונה של רחמים/רחמנות כלפי יצורים אחרים
אם יזכרו אותי לפי דבר אחד, אני אהיה מאוד מרוצה אם זה יהיה זה. 
חמלה.
אדם חומל.
לדעתי, זו התכונה הכי הכי חשובה שיכולה להיות לי

Monday, August 05, 2013

אני אוכלת הרבה במהלך היום ואני מרגישה שהכמויות האלה מבטאות את החמדנות המערבית ששולטת על כל המשאבים בעולם. אז אני רוצה לאכול קצת פחות, באופן כללי. לאכול יותר פירות וירקות ולא לזלול אוכל כמו חיה רעבה. לאכול פחות

Friday, August 02, 2013

I'm reading a book and the man is standing in front of a window and hearing the rain trickling outside. It makes me remember--
and I have to stop reading for a minute to let the memory soak in--
In Florida, sitting in the kitchen by the window and watching the rain trickle down, over the railing on the catwalk and on the tall palm tree to the right and filling the sky, the warn, bluish-grayish sky.

Sunday, July 21, 2013


"אני לא יודע אם אני רוצה להיות כל החיים שלי איתך"

I wish right now was a moment of anticipation. I wish I just woke up, like I did, and took a shower, like I did, and now I'm all fresh and clean and ate breakfast and am waiting for Gilad to get back from somewhere and then we'll drive together to the airport and fly to Florida, maybe?

I have to go to work now.
I'm overwhelmed with a fierce longing

Monday, July 15, 2013

Florida

Two things I know:
1) I need to fly to Florida. I plan on us living there for a year in two years after I graduate from art school.
2) When I'm in Florida, I won't stand being vegan and I think I will give in and be only vegetarian (will eat milk and eggs, but not meat).
I know the animals won't forgive me and it will be a cruel move, but I think for the sake of sustaining the good memory I have of Florida, I will not be strong enough to give up on that and abstain from dairy products.
I will feel bad, but I will feel happy, too, to be able to relive all my precious summer memories.
Ugh. I wish dairy products didn't really come from cows and didn't include stealing milk from them.

Wednesday, July 10, 2013

I may be happy where I am right now (at the ticket office at the nature-archeological ancient-crafts-workshops site of Ein Yael), nestled on a hill of trees and stones and soft shade, but when I start thinking of the wonderful place I'm dying to be in (Florida), all of a sudden this greenery doesn't satisfy me anymore, and my longing heart is trying to pull me to somewhere else.

Wednesday, July 03, 2013

The urge to write something

I feel like writing on my blog. It's 22:44, Gilad is on his way to work for the night. I love our new apartment but I don't feel as safe in it as I did in the previous one. Here we're open on all sides. In our previous apartment we were surrounded by people I was frightened of, but they had no way of reaching us. Even if they saw us through the barred windows they had no idea or way to get down into our apartment. We were like in a fortress. A little sweet lit up apartment buried inside a dirty old smelly building. Now we have shrubs and trees surrounding us and distant cars swooshing by on the street. But if someone wants to break in, I fear they can.
In our old apartment, when Gilad went to work for the night I knew he was two buildings over. Now he's too far to run to if I'm scared. He's too far for his aura to stretch all the way from there.
Auras stretching. That reminds me of when I was in the army in basic training, and on one side of the base, behind the tall pine trees, on the highway, I could spot the sign directing to "Bet Shemesh", because home was about 15 kilometers from there and I felt the wind stretching all the way from my warm bedroom and I felt a little safer.
After we came back from Bulgaria almost a year ago, I felt so safe all of a sudden, I wasn't scared anymore to be alone, and the light in our apartment was so bright it just filled me all up, because Bulgaria, as fun and interesting in it's freshness in my life's scenery as it was, it also frightened me. One night I had a panic attack and I don't remember that happening to me in the past many years. And then we came home and I felt so AT HOME. It lasted for a while, but I think it's starting to wear off. I need to once again fly to a foreign land, in order to come back and feel like I  am in control in this familiar place and that no one can do anything to me.
I am so vulverable. I reckon that if someone attacks me at any time in any place I won't be able to shout. No voice will come out of my mouth. And that thought frightens me. Gilad asks me how I can live with so many fears. I think that life happens anyway, whether I'm scared or not. The fears won't ever kill me. So I just live with them.
So many things make me cry. That's why I really like my last studio project, the one of me just crying. With a certain translation, my name means TEAR of SEA. מר is a tear. ים is Sea.
Things excite me so much to tears, like beautiful art. Like a video one of my classmates made. It was so soft yet so poignant, and endlessly beautiful in it's abstractness.
I cry when loved ones reunite. I cry when others cry. I cry when people tell of hard things that happened to them. I cry when I see suffering. I cry when I remember sad things. I cry sometimes when I think of the loss I feel of my beloved grandmother. I cry when I'm aggravated. I cry when something hurts me. I cry when I listen to certain music and the sounds escalate into the staircase of nostaliga nd memories. I cry when art twists itself into the truths that I myself would want to express but haven't yet. Well, I guess it's just that I cry when I'm overwhelmed. Usually that's from art.
I cry when it gets late and I'm really tired and I start to think of all the things that make me cry, like now.

Good night.

Blogger all of a sudden won't let me post without writing a title. Here's the title.

Watch in HD quality, with the volume on.

Sunday, June 09, 2013

זה כן ישפיע וזה כן ישנה


היום החלפתי כמה מילים עם אחד המורים שלי בעניין הטבעונות. הוא  אמר שהוא מודע לאכזריות שבתעשיות המזון מן החי אבל הוא טוען שעצם זה שהוא לא יאכל את המוצרים האלה לא ישפיע בכלל. אמרתי לו, אבל זה לא משנה אם זה ישפיע. כשאתה אוכל את הדברים האלה אתה מעורב באלימות הזאת, השאלה אם אתה רוצה להיות חלק מזה. ואז אחרי זה חשבתי על כמה הייתי צריכה להרחיב את הנושא הזה ולהסביר את עמדתי. סביר להניח שהוא לא יקרא את הפוסט הזה, אבל אני רוצה להגיד בכל זאת, לכל מי שטוען טענה דומה לשלו. 

הרבה אנשים טוענים "זה לא ישנה שום דבר אם אעבור לטבעונות." רוב האנשים כן בעד שהאכזריות והיחס הלא הומני לבעלי החיים ייפסקו אבל הם לא רוצים להפסיק לצרוך את המוצרים האלה. דבר ראשון- זה כן ישפיע אם לא נצרוך או אם נצרוך פחות, ודבר שני- זה לא משנה אם זה ישפיע!

זה כן ישפיע. כמה פעמים אמרו לנו בבית ספר שכל מעשה קטן הוא חשוב? שגם אם אף אחד לא בא אחריך, תעשה את מה שאתה מאמין בו? בעצם, זה היה מהטמה גנדי ולא הבית ספר ("היה אתה השינוי שברצונך לראות בעולם"), אבל לא משנה. רובנו מאמינים במוטו הזה, או לפחות טוענים שאנחנו מאמינים בזה. למה אנחנו הולכים לבחור בבחירות לראשות הממשלה? כי אנחנו מאמינים שהמכלול של הבחירות של כולנו ביחד ישפיעו, גם אם הבחירה האחת שלי לא. כדי לממש אמונות צריך לפעול על פיהם ולא לחכות שמשהו מהשמיים יקרה. הוא לא יקרה. וצריך לקחת אחריות ולפעול.

ואם נעזוב את המנטרה היפה הזאת בצד, אני רוצה להסביר למה זה באמת כן ישפיע. תעשיות המזון מן החי מונעות על ידי הצרכנים. האכזריות לא באה מעצמה. מנהלי המחלבות והמשחטות והמדגרות לא החליטו יום אחד, "בואו נתעלל בפרות ובתרנגולות כי בא לנו." הם גם אחראיים, אבל המניע שלהם זה הכמויות האדירות של בשר, חלב וביצים שהציבור צורך ושהם צריכים/רוצים לספק. דמיינו את זה כך: אם כל יום היו צריכים לשחוט רק פרה אחת ויחידה, היה להם זמן לתת לה יחס, לספק לה תנאי מחייה מצוינים, המון מקום ומרווח, אוכל משובח, יחס אוהב, ואפילו שחיטה "נקייה" ומפוקחת עד הפרטים הכי קטנים. ועכשיו, דמיינו את המצב ההפוך: מאות פרות נשחטות ביום. יש זמן להתייחס ולראות מה קורה? יש מספיק מקום בשביל כל הפרות? הן יכולות להתרווח ולנשום אוויר שהוא לא הנשיפות של פרה אחרת? מאות ואלפי תרנגולות בלולים. פשוט אין מספיק מקום לאחסן את כל התרנגולות שאתם רוצים לאכול. מי גורם לצפיפות ולתנאים הנוראיים? מי אם לא הצרכנים?
רק על ידי צריכה מופחתת, ההתעללות יכולה להצטמצם. הרבה אנשים לא רואים שלא יכול להיות מצב שאנחנו נמשיך לקנות ובאותו זמן התנאים ישופרו. זה לא תלוי בחקיקה או באכיפה, כי פשוט אין מקום ואין זמן! אין מקום לכל הפרות שהציבור רוצה לאכול אותן ואת חלבן, ולכל התרנגולות שהציבור רוצה לאכול אותן ואת ביציהן. אין זמן להתייחס לכל חיה ולפקח אחר התהליך שהן עוברות בחיים. אין זמן לפקח ולוודא שהכל קורה נכון כי צריך לייצר כמויות אדירות של בשר כל יום כדי לשווק לכל אלפי החנויות, לכל עשרות אלפי הישראלים.

זה פשוט לא נכון שזה "לא ישפיע ולא ישנה שום דבר." אם זה לא ישנה שום דבר, אז שום דבר אחר לא ישנה שום דבר! כי אם כל אחד ואחד ימשיך לצרוך את הכמות שהוא צורך, הסבל ימשיך באותה כמות ומידה שהוא נמצא עכשיו. אין אפשרות אחרת.

ושוב, אם כל אחד יגיד שזה לא ישפיע, אז באמת שום דבר לא ישתנה.

ואז, כמו שאמרתי, זה גם בכלל לא משנה אם זה ישפיע. השאלה היא אם אתה רוצה להיות מעורב בזה. יש לי את הבחירה אם להיות שותפה בעשייה של תעשיות אלימות או לא להיות שותפה, וזה בכלל לא משנה אם אחרים יבואו בעקבותיי או אם משהו ישתנה, כי אני אישית מאמינה שזה לא דבר נכון לעשות.