Thursday, February 21, 2013

Wednesday, February 20, 2013

Gilad said he is apathetic because he really is not connected to this life and wants to go. He's always thinking about it. He feels like he doesn't want a בת זוג (partner?) right now. He really feels like the apathy is his real emotion and not faking and trying to be all sympathetic.
Gilad does not see how he will continue in this mutual life. He wants to be free.
I understand him. We are very young.
We didn't need to get married, but we did.
(We just wanted to live together but were so soaked in religious people that we couldn't live together without getting married)
I was lucky, for me it was good. I still want to be with him forever just like I did back then.
But Gilad I guess was the unlucky one, who got married too young and now wants to find himself again, wants to find his life and his way. I understand that.
It's not that he doesn't love me. He does. That's actually why he hasn't gone yet.
But he feels like the love is just something we got used to, and that we can definitely go and find new love, if we'll want to.
I'll be broken, so terribly horribly broken, if he goes.
I won't lie, thinking of options of a different life can be intriguing, but not enough to really want to do that step. I want to stay with Gilad.
I imagine what will be after. I'm beginning to start to think of the idea and not be so shocked from it.
I think maybe I would go back to the people I once loved.
I laughed and told Gilad, I can't go back to Nati. He's a cohen (divorced women cannot marry cohanim under the rabbanut. I don't mind not getting married or not getting married under the rabbanut but Nati is religious, I think).
But that thought almost nauseates me, because I just want GILAD. The first image I imagined is walking into my parents' home, for Shabbat let's say. And imagining someone else there with me, it's just surreal and sad, because it's not Gilad.
I have a problem. I engrave people too deeply into my soul. I still think of Nati, who I was with for a year and a half 6 years ago, so I think, if I were to leave Gilad, קל וחומר he will never ever ever leave my blood and my mind and my body and my soul.
He IS.
He claims I can love anyone.
I don't know.
Maybe he's right but I don't want to try.
Gilad really cannot see this continuing. Where does that leave us?
In a question mark, with a heavy heart.

Thursday, February 14, 2013

February 14th:

Valentine's Day

I was going food shopping with the cart up the midrechov to the supermarket this evening and I passed red roses floating upside down in the closed palms of men, I saw couples in restaurant windows, I saw red balloons tied outside those restaurants, I saw the normal Thursday-night bussiness and I thought, maybe it's funny. To have a Valentine's Day. Why not be in love every day?
I would love to be able to say we are that kind of couple. The loving kind. The kind you can say about, "it doesn't matter how much money they have or don't have, they have love." A couple held up by their love, through ups and downs, though hard and rough times they stick together and their love is the strongest force they have.
For me, that is clearly what I aspire to.
But Gilad is not celebrating Valentine's Day every day.
His interest in me is deflating.
He doesn't surprise me with nice things or go out of his way to do nice gestures (my birthday was definitely an exception. My birthday was wonderful). He never was the surprising-gesturing type, although I wish he would be sometimes. I fantasize coming home one day, just ONE DAY, and having him surprise me with a nice dinner. He keeps telling me to stop hoping for these things because I will just be disappointed. I love doing nice things for him, cooking for him almost every day, for instance. He doesn't cook, refuses to try, and is usually very stubborn about this.
And lately, he became even colder.
A few weeks ago he asked me where I see us years from now, if I see us staying together.
My view on this has not changed since I met him. As far as I'm concerned, I'm with him for the whole of my life. Why not? I love him so dearly, I canot see why live without him. I am in love with him, have been since the first day I met him five years ago. This love, for me, is strong and certain. Over the years we have become closer, how can I not love someone I love and built a love with?
Gilad's answer to his pondering is different.
He wonders if really we will stay together, because inside of him he does not want this obligation. He wants to be free. Occasionally, he REALLY wants to be free and thinks of leaving me. Going where? I don't know. But he wants to go. He doesn't want to be married.
He says he was different two-and-a-half years ago when we got married. He says he was young and didn't really think that far- didn't really know that he wouldn't want to be tied down.
I don't see why he doesn't want to live with me for always and forever. I don't understand. We are the best and closest of friends, we love each other, we really do. Or, I think he loves me. Lately I've been saying those words much more that he has. He just nods and says okay when I tell him

It kind of scares me. I feel like he might walk out the door any day. He says nothing is certain, he can't promise anything. He admits that most of the time he enjoys his life with me. But he doesn't know what will be tomorrow.

I do know. I do know that I will still love him tomorrow. But he doesn't know. He just doesn't know. And the most unreasonable thing is that he doesn't understand why that bothers me so much, why it makes me so sad to not have that certainty. He says I need to stop being so dependent.

What is most scary is that once he makes up his mind to leave me, it won't matter what army of people I have to stand in front of him and try to convince him to come back, his mother, his brothers, his friends. It won't matter. He will go.

This Shabbat lunch we're having a friend over and she's bringing a friend of hers who is our age and just got divorced. I told Gilad, Don't get ideas, jokingly, and he said- Well, I don't really remember what he said. But the impression I got was that he doesn't need her to convince him that he wants to be free. I didn't know if to leave, or stay, wait for him to say, Just kidding, I'm staying with you forever, but I knew he wouldn't say that, so I left with a heavy heart, the same heavy heart I've been carrying around these past few weeks.

Now he's coming home and he's actually in a better mood than he was today and yesterday and the day before. Maybe he will say he loves me.

As I was walking past those red roses, I was wondering, How many of these couples will last into the future?
And in general, out of all of the couples that exist today on this Valentine's day, what percentage will still be together next year? 


Someone's secret from Postsecret this week:

Sunday, February 03, 2013

אימייל ששלחתי היום לאחת המורות שלי

שלום פראנס!

לפני כמה שבועות, ביום של ההגשה של "לבן על לבן" אמרת-

"נמאס לי מכל הטבעוניים האלה. זה ממש דת!"

 נעים להכיר, אני טבעונית, ויש לי כמה דברים להגיד (אשמח אם תקראי עד הסוף. אני מקשיבה בשיעורים שלך, אשמח אם תוכלי עכשיו להקשיב לי):

האם ידעת שבשביל הביצים שאת קונה, אלפי אפרוחים זכרים נשלכים לפח למות שם? (יש תרנגולים שונים להטלה ולבשר ובתעשיית תרנגולות ההטלה אין צורך בזכרים)" כ-7,500 אפרוחים מחושמלים, נחנקים או נגרסים למוות מידי יום בישראל. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן." (הציטוטים הם מהאתר שב"י. אלה דברים שקראתי וראיתי בהרבה מקומות, לא רק באתר הזה, ואני מצטטת אותם כאן, ועומדת מאחורי כל מה שאני מצטטת פה, ויודעת שהדברים הם באמת כך ולעיתים גם יותר גרועים.)

התרנגולות והתרנגולים בתעשיות הביצים והעוף חיים בלולים קטנים קטנים, בלי גישה לשמש ולאויר, בצפיפות נוראית. חותכים להן את המקורות כדי שלא יוכלו להיות מסוכנות. "לאחר בקיעתם, האפרוחים מושלכים למבנים סגורים ונטולי חלונות" "העופות מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם." " הובלת עופות לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. עופות גוססים בהכרה מספר דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים."

הפרים והפרות חיים חיים אומללים מאוד.
פרות נמצאות כל חייהן בהריון (אחרי ההמלטה מכניסים אותן שוב להריון וכך חוזר חלילה כל החיים). היא חיה בכלוב קטן. אחרי ההמלטה לוקחים ממנה את העגלים (כדי שהחלב יהיה בשבילנו, בני האדם. זה נשמע לך סביר שיונק אחד ישתה את החלב של יונק אחר במקום התינוקות של אותו יונק?) בטבע פרות יכולות לחיות עד 20 בערך, ובתעשיית החלב הורגים אותן אחרי 3-5 שנים כי אחרי זה הן כבר לא רווחיות...
"פרים ופרות נכלאים במפטמה כארבעה חודשים לפני שחיטתם. סגרים אוטומטיים מקבעים את ראשיהם מעל האבוס במשך שעות ארוכות. סבל רב נגרם לעגלים בעת חיתוך הקרניים וסימון מספר הזיהוי. הסירוס גורם לפר להלם ולכאב עז: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע. צריבת המספר נעשית על עור מגולח וחשוף באמצעות ברזל לוהט או באמצעות כוויית קור. בני-הבקר נגררים למקום הסימון בנזם המוחדר לבשר שבין נחיריהם.
עשרות אלפי עגלים מיובאים לישראל מאוסטרליה מדי שנה באוניות, שעליהן שוהים העגלים כשלושה שבועות. בתום המסע, נפרקים העגלים בנמל עקבה בירדן ומובלים במשאיות לישראל. רבים מעגלים אלה מגיעים לנמלים פצועים, חולים, סובלים מהתייבשות וממכות חום ואף מתים.
הפרים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את הזעקות של חבריהם. התנגדותם נתקלת במקלות, בשוקים חשמליים, במוטות ברזל ובבעיטות. בישראל נשחטים בעלי-חיים בהכרה מלאה, כשהן תלויים במהופך. בעל-החיים, שלעתים פרקיו נקעו ממקומם מתפתל מכאב ומאימה עד כי השוחטים אוחזים בצווארו או תופסים את נחיריו במלקחיים על מנת לשסף את גרונו.

בתעשיית החזירים המצב גרוע גם כן.... אני לא יודעת אם את אוכלת חזיר אבל גם שם יש התעללות נוראית, תנאים גרועים וסבל רב. חזירים הם חיות מאוד אינטליגנטיות. "בכל רגע נתון מצויים בישראל כ-80,000 חזירים במשקים מתועשים. החזירים גדלים בצפיפות קיצונית במכלאות שבהן מצופפים עשרים עד שלושים חזירים."
לאחרונה גיליתי שיש דבר שנקרא "תא הריון" לחזירות, שזה דבר נורא ואיום, שגורם גם להשתגעות, כי חזירה, שהיא חיה אינטליגנטית, לא יכולה במשך כ"כ הרבה זמן לעמוד באותו מקום ולבהות בסורגים בלי יכולת אפילו להסתובב!!!:
שיא של אכזריות מהווים מתקני ההריון וההנקה, נגדם מתנהל מאבק נרחב בחו"ל (הזוכה בימים אלה להצלחות ראשונות בפרלמנט האירופי ובפלורידה). מגדלי החזירים חוששים שבשל הצפיפות הגדולה תמעך האם את החזירונים בעת ההנקה. ההגיון מכתיב שצריך, אם כך, לתת להן יותר מקום, אולם התעשייה בוחרת בפתרון אחר: לא לתת להן מקום כלל. משך כל ארבעת חודשי ההיריון נכלאת החזירה בתא צר ממדים, שבו אין היא יכולה אלא לנוע צעד אחד אחורה וקדימה. אולם אפילו פעילות מינימלית זו לא מתאפשרת לה בעת חודשי ההנקה. החזירה מקובעת למקומה בשכיבה כשאת גופה מוחצים משני הצדדים מתקני מתכת דמויי צלעות בית-חזה. פעילים לזכויות בעלי-חיים תיעדו במצלמה נסתרת בחזירייה בלהב מספר מקרים שבהם המחיצה הייתה כה חזקה, עד כי החזירה לא הצליחה אפילו להתהפך ולקום על רגליה.

ודגים? לכל דג שאת אוכלת, מתים עוד דגים ומוחזרים אל תוך הים.
זה רק קצה המזלג של הסיפור.
אם תתענייני בזה, תוכלי ללמוד גם על הזיהום הסביבתי הנורא שנגרם כתוצאה מהכמויות האדירות של צואת בעלי חיים שמושלך לאדמה ולמים. ובנושא הבריאותי יש הרבה מה להרחיב, אבל בתוך בע"הח האלה יש כל כך הרבה אנטיביוטיקות שזה אפילו לא בריא לאכול אותן.

אני רוצה להגיד לך פראנס, זה לא קיצוני להתנגד לאלימות כל כך נוראית. מה שכן קיצוני זה לתת לזה לעבור לידנו בלי משים, במיוחד בתקופה שאנחנו כל כך "הומניים" ומודאגים מזכויות של כולם. אנחנו קונים את המוצרים האלה וזוללים אותם כי הם "טעימים" אבל מתעלמים לגמרי מצדדים אתיים. הטעם הטעים בפה, זה לא הכל בחיים. 

אני לא יודעת אם יש לך כלב או חיית מחמד אחרת, אבל בטוח אם מישהו היה בא ובועט בו עד זוב דם היית כועסת מאוד. כל יום, כל יום, כל יום, פרות, תרנגולות, דגים וחזירים עוברים התעללות קשה שאין כמותה.

את יכולה להתעלם או להתכחש לזה, אבל זה קיים.

אם רק אנשים היו יודעים מה קורה שם בתוך הכלובים, זה כבר לא היה קיצוני לומר שזה חייב להיפסק! זה דבר שכל אדם בר-דעת ממוצע היה מסכים עליו! אבל אנשים לא יודעים, לא אכפת להם. ולכן זה נחשב "קיצוני".

אני מאוד לא מסכימה איתך שאני שייכת ל"דת" של טבעונות.

זה מאוד קל לאוכלי-כול ללעוג לטבעונים, כי הם רוצים להמשיך ליהנות מהסטייק שלהם (את אמרת בשיעור, "תביאו לי איזה סטייק מדמם". זה סטייק מדמם. זה מה שזה).

אני מצטערת, אבל כשנותנים למשהו כזה לעבור על סדר היום, זה טירוף! 

אנחנו כבר לא חיים בתקופה שבה חייבים לצוד בשר כדי לשרוד. אנחנו גם כבר לא בתקופה שבה התעשיות האלה שייכות למשפחות נחמדות שאוהבות בעלי חיים. מנהלי המשקים התעשייתיים רוצים כסף ולא אכפת להם מרווחיות בעלי החיים.

תאמיני לי, קשה לי להיות טבעונית, במיוחד עם אנשים שאומרים לי "נמאס לי מהטבעונים האלה". כאילו אני עשיתי רע. כאילו אני זאת שמתעללת במישהו.

אלימות והתעללות זה הדבר האחרון שאני רוצה לגרום בעולם הזה. אני לא מבינה למה אנשים בוחרים אחרת.