Sunday, February 03, 2013

אימייל ששלחתי היום לאחת המורות שלי


שלום פראנס!

לפני כמה שבועות, ביום של ההגשה של "לבן על לבן" אמרת-

"נמאס לי מכל הטבעוניים האלה. זה ממש דת!"

 נעים להכיר, אני טבעונית, ויש לי כמה דברים להגיד (אשמח אם תקראי עד הסוף. אני מקשיבה בשיעורים שלך, אשמח אם תוכלי עכשיו להקשיב לי):


האם ידעת שבשביל הביצים שאת קונה, אלפי אפרוחים זכרים נשלכים לפח למות שם? (יש תרנגולים שונים להטלה ולבשר ובתעשיית תרנגולות ההטלה אין צורך בזכרים)" כ-7,500 אפרוחים מחושמלים, נחנקים או נגרסים למוות מידי יום בישראל. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן." (הציטוטים הם מהאתר שב"י. אלה דברים שקראתי וראיתי בהרבה מקומות, לא רק באתר הזה, ואני מצטטת אותם כאן, ועומדת מאחורי כל מה שאני מצטטת פה, ויודעת שהדברים הם באמת כך ולעיתים גם יותר גרועים.)
 

התרנגולות והתרנגולים בתעשיות הביצים והעוף חיים בלולים קטנים קטנים, בלי גישה לשמש ולאויר, בצפיפות נוראית. חותכים להן את המקורות כדי שלא יוכלו להיות מסוכנות. "לאחר בקיעתם, האפרוחים מושלכים למבנים סגורים ונטולי חלונות" "העופות מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם." " הובלת עופות לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. עופות גוססים בהכרה מספר דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים."


הפרים והפרות חיים חיים אומללים מאוד.
פרות נמצאות כל חייהן בהריון (אחרי ההמלטה מכניסים אותן שוב להריון וכך חוזר חלילה כל החיים). היא חיה בכלוב קטן. אחרי ההמלטה לוקחים ממנה את העגלים (כדי שהחלב יהיה בשבילנו, בני האדם. זה נשמע לך סביר שיונק אחד ישתה את החלב של יונק אחר במקום התינוקות של אותו יונק?) בטבע פרות יכולות לחיות עד 20 בערך, ובתעשיית החלב הורגים אותן אחרי 3-5 שנים כי אחרי זה הן כבר לא רווחיות...
 
"פרים ופרות נכלאים במפטמה כארבעה חודשים לפני שחיטתם. סגרים אוטומטיים מקבעים את ראשיהם מעל האבוס במשך שעות ארוכות. סבל רב נגרם לעגלים בעת חיתוך הקרניים וסימון מספר הזיהוי. הסירוס גורם לפר להלם ולכאב עז: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע. צריבת המספר נעשית על עור מגולח וחשוף באמצעות ברזל לוהט או באמצעות כוויית קור. בני-הבקר נגררים למקום הסימון בנזם המוחדר לבשר שבין נחיריהם.
 
עשרות אלפי עגלים מיובאים לישראל מאוסטרליה מדי שנה באוניות, שעליהן שוהים העגלים כשלושה שבועות. בתום המסע, נפרקים העגלים בנמל עקבה בירדן ומובלים במשאיות לישראל. רבים מעגלים אלה מגיעים לנמלים פצועים, חולים, סובלים מהתייבשות וממכות חום ואף מתים.
הפרים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את הזעקות של חבריהם. התנגדותם נתקלת במקלות, בשוקים חשמליים, במוטות ברזל ובבעיטות. בישראל נשחטים בעלי-חיים בהכרה מלאה, כשהן תלויים במהופך. בעל-החיים, שלעתים פרקיו נקעו ממקומם מתפתל מכאב ומאימה עד כי השוחטים אוחזים בצווארו או תופסים את נחיריו במלקחיים על מנת לשסף את גרונו.
 

בתעשיית החזירים המצב גרוע גם כן.... אני לא יודעת אם את אוכלת חזיר אבל גם שם יש התעללות נוראית, תנאים גרועים וסבל רב. חזירים הם חיות מאוד אינטליגנטיות. "בכל רגע נתון מצויים בישראל כ-80,000 חזירים במשקים מתועשים. החזירים גדלים בצפיפות קיצונית במכלאות שבהן מצופפים עשרים עד שלושים חזירים."
לאחרונה גיליתי שיש דבר שנקרא "תא הריון" לחזירות, שזה דבר נורא ואיום, שגורם גם להשתגעות, כי חזירה, שהיא חיה אינטליגנטית, לא יכולה במשך כ"כ הרבה זמן לעמוד באותו מקום ולבהות בסורגים בלי יכולת אפילו להסתובב!!!:
שיא של אכזריות מהווים מתקני ההריון וההנקה, נגדם מתנהל מאבק נרחב בחו"ל (הזוכה בימים אלה להצלחות ראשונות בפרלמנט האירופי ובפלורידה). מגדלי החזירים חוששים שבשל הצפיפות הגדולה תמעך האם את החזירונים בעת ההנקה. ההגיון מכתיב שצריך, אם כך, לתת להן יותר מקום, אולם התעשייה בוחרת בפתרון אחר: לא לתת להן מקום כלל. משך כל ארבעת חודשי ההיריון נכלאת החזירה בתא צר ממדים, שבו אין היא יכולה אלא לנוע צעד אחד אחורה וקדימה. אולם אפילו פעילות מינימלית זו לא מתאפשרת לה בעת חודשי ההנקה. החזירה מקובעת למקומה בשכיבה כשאת גופה מוחצים משני הצדדים מתקני מתכת דמויי צלעות בית-חזה. פעילים לזכויות בעלי-חיים תיעדו במצלמה נסתרת בחזירייה בלהב מספר מקרים שבהם המחיצה הייתה כה חזקה, עד כי החזירה לא הצליחה אפילו להתהפך ולקום על רגליה.


ודגים? לכל דג שאת אוכלת, מתים עוד דגים ומוחזרים אל תוך הים.
זה רק קצה המזלג של הסיפור.
אם תתענייני בזה, תוכלי ללמוד גם על הזיהום הסביבתי הנורא שנגרם כתוצאה מהכמויות האדירות של צואת בעלי חיים שמושלך לאדמה ולמים. ובנושא הבריאותי יש הרבה מה להרחיב, אבל בתוך בע"הח האלה יש כל כך הרבה אנטיביוטיקות שזה אפילו לא בריא לאכול אותן.
 

אני רוצה להגיד לך פראנס, זה לא קיצוני להתנגד לאלימות כל כך נוראית. מה שכן קיצוני זה לתת לזה לעבור לידנו בלי משים, במיוחד בתקופה שאנחנו כל כך "הומניים" ומודאגים מזכויות של כולם. אנחנו קונים את המוצרים האלה וזוללים אותם כי הם "טעימים" אבל מתעלמים לגמרי מצדדים אתיים. הטעם הטעים בפה, זה לא הכל בחיים. 

אני לא יודעת אם יש לך כלב או חיית מחמד אחרת, אבל בטוח אם מישהו היה בא ובועט בו עד זוב דם היית כועסת מאוד. כל יום, כל יום, כל יום, פרות, תרנגולות, דגים וחזירים עוברים התעללות קשה שאין כמותה.

את יכולה להתעלם או להתכחש לזה, אבל זה קיים.

אם רק אנשים היו יודעים מה קורה שם בתוך הכלובים, זה כבר לא היה קיצוני לומר שזה חייב להיפסק! זה דבר שכל אדם בר-דעת ממוצע היה מסכים עליו! אבל אנשים לא יודעים, לא אכפת להם. ולכן זה נחשב "קיצוני".

אני מאוד לא מסכימה איתך שאני שייכת ל"דת" של טבעונות.

זה מאוד קל לאוכלי-כול ללעוג לטבעונים, כי הם רוצים להמשיך ליהנות מהסטייק שלהם (את אמרת בשיעור, "תביאו לי איזה סטייק מדמם". זה סטייק מדמם. זה מה שזה).

אני מצטערת, אבל כשנותנים למשהו כזה לעבור על סדר היום, זה טירוף! 

אנחנו כבר לא חיים בתקופה שבה חייבים לצוד בשר כדי לשרוד. אנחנו גם כבר לא בתקופה שבה התעשיות האלה שייכות למשפחות נחמדות שאוהבות בעלי חיים. מנהלי המשקים התעשייתיים רוצים כסף ולא אכפת להם מרווחיות בעלי החיים.

תאמיני לי, קשה לי להיות טבעונית, במיוחד עם אנשים שאומרים לי "נמאס לי מהטבעונים האלה". כאילו אני עשיתי רע. כאילו אני זאת שמתעללת במישהו.

אלימות והתעללות זה הדבר האחרון שאני רוצה לגרום בעולם הזה. אני לא מבינה למה אנשים בוחרים אחרת.


מרים

No comments: