Sunday, August 25, 2013

מוסריות all the way?

הייתה לי התחבטות עם עצמי לגבי מה שנכון לעשות vs. מה שמתאים לי או בא לי לעשות, בסוגיית האימוץ של נמו.
כשאתה יודע שדרך אחת היא הדרך המוסרית יותר, עד כמה אתה צריך למתוח את הרצונות שלך כדי לעשות את זה? באיזו רמה של חוסר רצון אישי אתה יכול לשלול את הדרך הנכונה יותר שעומדת כאפשרות בפניך? כשהמצפון שלי נוקט עמדה, האם מותר לי, באיזשהו מצב, להתעלם ממנו? אם נגיד אני ממש ממש ממש לא רוצה לעשות את אותו הדבר? או האם תמיד צריך לעשות את זה גם כשלא בא לי? אני חושבת שכשהמצפון יודע מה נכון, קשה להתעלם וצריך לנסות בכל דרך ללכת בעקבות מה שנכון, גם אם זה קשה.
עם הטבעונות, ידעתי- אם אמשיך לקנות ולאכול את המוצרים האלה אני מתעלמת מעובדות קשות וממוסר לקוי. אז הפסקתי.
עם נמו, ידעתי שהדבר ה"נכון" לעשות בשבילה הוא לאמץ אותה. היא עברה מבית לבית ולעבור לעוד בית חדש אחרי שהיא כבר חיה אצלנו יותר מחצי שנה זה פשוט לא יפה לעשות לה. אבל לפעמים הייתי מתנתקת מהרגשות הסימפתיים והייתי מוכנה למסור אותה. אבל כשנרדמתי בלילה, הייתי עצובה לעשות לה את זה.
זה הטריד אותי, כל המחשבות וההתלבטויות האלה. לא ידעתי אם לאמץ, או לא לאמץ. כי למען האמת זה נורא הלחיץ (ועדיין מלחיץ) אותי שהיא תהיה תחת חסותנו כל ימי חייה מעתה ועד עולם, ולא באמת רצינו לאמץ אותה.

עשינו את זה. אימצנו אותה.
אז ירדה לי האבן הזאת מהלב, המועקה של המצפון, ועכשיו אני יודעת- עשיתי את הדבר ה"נכון", אבל עכשיו מתחיל קושי אחר, הקושי של הלחץ של להיות בעלים של כלבה, קצת משוגעת, לכל החיים שלה. לטפל בה ולהיות אחראים עליה יום יום.

No comments: