Sunday, June 09, 2013

זה כן ישפיע וזה כן ישנה


היום החלפתי כמה מילים עם אחד המורים שלי בעניין הטבעונות. הוא  אמר שהוא מודע לאכזריות שבתעשיות המזון מן החי אבל הוא טוען שעצם זה שהוא לא יאכל את המוצרים האלה לא ישפיע בכלל. אמרתי לו, אבל זה לא משנה אם זה ישפיע. כשאתה אוכל את הדברים האלה אתה מעורב באלימות הזאת, השאלה אם אתה רוצה להיות חלק מזה. ואז אחרי זה חשבתי על כמה הייתי צריכה להרחיב את הנושא הזה ולהסביר את עמדתי. סביר להניח שהוא לא יקרא את הפוסט הזה, אבל אני רוצה להגיד בכל זאת, לכל מי שטוען טענה דומה לשלו. 

הרבה אנשים טוענים "זה לא ישנה שום דבר אם אעבור לטבעונות." רוב האנשים כן בעד שהאכזריות והיחס הלא הומני לבעלי החיים ייפסקו אבל הם לא רוצים להפסיק לצרוך את המוצרים האלה. דבר ראשון- זה כן ישפיע אם לא נצרוך או אם נצרוך פחות, ודבר שני- זה לא משנה אם זה ישפיע!

זה כן ישפיע. כמה פעמים אמרו לנו בבית ספר שכל מעשה קטן הוא חשוב? שגם אם אף אחד לא בא אחריך, תעשה את מה שאתה מאמין בו? בעצם, זה היה מהטמה גנדי ולא הבית ספר ("היה אתה השינוי שברצונך לראות בעולם"), אבל לא משנה. רובנו מאמינים במוטו הזה, או לפחות טוענים שאנחנו מאמינים בזה. למה אנחנו הולכים לבחור בבחירות לראשות הממשלה? כי אנחנו מאמינים שהמכלול של הבחירות של כולנו ביחד ישפיעו, גם אם הבחירה האחת שלי לא. כדי לממש אמונות צריך לפעול על פיהם ולא לחכות שמשהו מהשמיים יקרה. הוא לא יקרה. וצריך לקחת אחריות ולפעול.

ואם נעזוב את המנטרה היפה הזאת בצד, אני רוצה להסביר למה זה באמת כן ישפיע. תעשיות המזון מן החי מונעות על ידי הצרכנים. האכזריות לא באה מעצמה. מנהלי המחלבות והמשחטות והמדגרות לא החליטו יום אחד, "בואו נתעלל בפרות ובתרנגולות כי בא לנו." הם גם אחראיים, אבל המניע שלהם זה הכמויות האדירות של בשר, חלב וביצים שהציבור צורך ושהם צריכים/רוצים לספק. דמיינו את זה כך: אם כל יום היו צריכים לשחוט רק פרה אחת ויחידה, היה להם זמן לתת לה יחס, לספק לה תנאי מחייה מצוינים, המון מקום ומרווח, אוכל משובח, יחס אוהב, ואפילו שחיטה "נקייה" ומפוקחת עד הפרטים הכי קטנים. ועכשיו, דמיינו את המצב ההפוך: מאות פרות נשחטות ביום. יש זמן להתייחס ולראות מה קורה? יש מספיק מקום בשביל כל הפרות? הן יכולות להתרווח ולנשום אוויר שהוא לא הנשיפות של פרה אחרת? מאות ואלפי תרנגולות בלולים. פשוט אין מספיק מקום לאחסן את כל התרנגולות שאתם רוצים לאכול. מי גורם לצפיפות ולתנאים הנוראיים? מי אם לא הצרכנים?
רק על ידי צריכה מופחתת, ההתעללות יכולה להצטמצם. הרבה אנשים לא רואים שלא יכול להיות מצב שאנחנו נמשיך לקנות ובאותו זמן התנאים ישופרו. זה לא תלוי בחקיקה או באכיפה, כי פשוט אין מקום ואין זמן! אין מקום לכל הפרות שהציבור רוצה לאכול אותן ואת חלבן, ולכל התרנגולות שהציבור רוצה לאכול אותן ואת ביציהן. אין זמן להתייחס לכל חיה ולפקח אחר התהליך שהן עוברות בחיים. אין זמן לפקח ולוודא שהכל קורה נכון כי צריך לייצר כמויות אדירות של בשר כל יום כדי לשווק לכל אלפי החנויות, לכל עשרות אלפי הישראלים.

זה פשוט לא נכון שזה "לא ישפיע ולא ישנה שום דבר." אם זה לא ישנה שום דבר, אז שום דבר אחר לא ישנה שום דבר! כי אם כל אחד ואחד ימשיך לצרוך את הכמות שהוא צורך, הסבל ימשיך באותה כמות ומידה שהוא נמצא עכשיו. אין אפשרות אחרת.

ושוב, אם כל אחד יגיד שזה לא ישפיע, אז באמת שום דבר לא ישתנה.

ואז, כמו שאמרתי, זה גם בכלל לא משנה אם זה ישפיע. השאלה היא אם אתה רוצה להיות מעורב בזה. יש לי את הבחירה אם להיות שותפה בעשייה של תעשיות אלימות או לא להיות שותפה, וזה בכלל לא משנה אם אחרים יבואו בעקבותיי או אם משהו ישתנה, כי אני אישית מאמינה שזה לא דבר נכון לעשות.



Friday, June 07, 2013

SMARTPHONES

I hate the fact that the battery in my cell phone lasts for such a short amount of time. There are other things I don't like about smartphones, but usually it's the battery dying toward the evening (after being charged the whole night before) that annoys me. Last night the phone was dead and I needed to call Gilad. I was at a bus stop, and I HATE doing this because I feel like a begger, but I decided to anyway: Ask someone if I can make a call on their phone. There were two guys sitting on the benches at the stop and I saw a girl probably about my age who looked amiable and I went over to her and asked, "excuse me, can I make a call from your phone?"
She looked up, smiled at me and said, "no."
I sat down on the bench and cried for some reason, because of her response. A few minutes later some Spanish girls sat down next to me and one of them asked "are you okay? Do you need anything?" And then I cried even more because I was overwhelmed by opinions about people: There are people who say no to a nice, innocent girl who asks to make a call, and there are also people who offer help. And those people who offer help make the world a better place. And that knowledge excited me and saddened me at the same time.

Earlier that night a friend informed us that a guy from the year below us in mechina died on Wednesday from a heart attack (or cardiac arrest? Something sudden, in any case) and that made me sad and thinking about the weirdness of death.

Last night I had a weird dream about my grandmother. She had died but the scene had started over and she was going to be dying again, at the same spot in time, and my grandfather whispered to me exactly when it would be. There were lots of people there and when she fell she was like a small child fainting in my arms and I screamed, "She's dead!" or "Call an ambulence," I don't remember.
But a few moments later she popped back up, alive, like a jack-in-the-box and aparently didn't die, or woke up from the dead, but then she was weird and did stuff like knocking her head on the floor.

I had another nightmare, a horrible one, before this one. In the dream Gilad and I lived in a two-part apartment. Meaning it was actually two very tiny living areas, and I prefered one and Gilad the other.
In the dream Gilad decided all of a sudden to give up the part that I liked and stay, himslef, in the other, smaller one, and get rid of me because in that instant he no longer wanted me. he just sat there alone in the room on his computer and no longer felt anything toward me and didn't smile, just wanted to be eternally alone. Then I rememebr I was with friends and I was bawling that it's not just seperating, it's getting a divorce, and one friend said "go to the rabbanut here in Beit Shemesh," and I cried even more because I didn't want anyone else other than Gilad. In the dream I felt it so strongly, the tradegy of being forgotten in one instant and being left without the ability to continue loving back. In the dream there was a weird guy who kept coming aftre me and wanted me to be with him but he creeped me out and I didn't want to, I wanted Gilad, and now I remember there was a house with a window which was actually the whole room and it was hard to get inside, and he used to come there, and now I rememebr another part, and it's that we lived in Ein Karen and someone came to shoot us, and that was even before the whole part of Gilad getting rid of me.



Monday, June 03, 2013

Sunday, June 02, 2013

SELECTION


On Shabbat I was thinking about the absurdity of the selection we humans do of other animals. I noticed it when my father joyfully opened the Friday paper to share the funniness of an article about a dog hotel near Jerusalem. He read out loud the different activities the dogs have, the morning walks, the spa treatments, and everyone got a good laugh from the scheduled "twenty minutes of belly rubs".

It was right after they finished eating their chicken.

And I thought, who are we to determine which animals deserve to live and which to die? Which we let suffer and which we pamper and let sleep in our beds (i.e. cats and dogs, usually)? What's the difference between a cow, a pig, a chicken and a dog in terms of their right to live or die or suffer. All of these are intelligent animals. All of these animals know happiness, pain and suffering.

We would never eat dogs, but in China maybe they do. Why is that weird to us? We eat cows. Why do we care about dogs and not cows? "Because the cow is not our pet and we don't feel an emotional connection to them." That does not justify letting them suffer, in my opinion, on an objective level.

In a way we have been doing this selection all throughout history, with urbanization and colonialism, causing certain species to die and others to thrive, as an aftermath of our actions, even if not intentionally. But somehow I know this is different because this is in the hands of the small citizen. If I have a choice to cause suffering and not to cause it, of course I choose not to cause it.

I don't know the answer to the colonialism question and the "natural" process of humans causing animals habitats to change. It's a good question. Where are we in this story, where should we be? How much can we grow without destroying too much? I know I live in a city. What does that mean? I'm not sure yet.

But right now, I have a choice. I can eat an animal and I can also not.

I believe as individuals we need to be responsible to protect the world as much as we can and cause as little damage and hurt as possible. Ecologically, socially, personally, and in every other aspect. 

But really, why do you choose to save the dog and kill the cow?


Who are we to interntionally decide which animals deserve life and which a neverending death?