Monday, December 23, 2013

Sadness

What is my privilege over that of the dead? What merits do I have here that make my life worth living and make me so terrified of death? What's so great about this life, anyway?

Nothing, None, and I Don't Know.


I want to throw up and then cry myself to sleep.
I have a long, tiring week, and I don't know when my heart will feel content again.

Loss

I don't know what to do with how I feel.
In a few billion years the sun will implode and we will all be forgotten. 
Nava Hoyland died today and I am really sad.
She was alive, and now she's not.
Her young pumping heart is now static, and soon underground.
Not in the arms of her love, not pumping through this world with a big smile, not thinking, or deciding, or wanting or waiting or loving. 

Gilad does not love me all the time and does not want to be married to me.
I don't want him to leave me because I love him and because we had the most beautiful wedding and we have people's trust, and because my grandmother got to know him before she died and because I love his family and don't want to say goodbye to them, and because I want my children to look like Gilad and because I'm scared (terrified) of change and feel so fundamentally connected in heart to Gilad. 

I'm stressed out and need to stay up all night to start (and finish) a project that's due tomorrow. But I just can't. My stomach hurts. My heart is not settled.
I don't know what to do with how I feel right now.
I keep remembering,
Nava died.
(Does that even make sense?)

I was not one of her close friends, but I see (saw) her and her husband often in the neighborhood and in shul in Beit Shemesh, and said hi.
Her body has died.
Our bodies are so fragile and die so easily. Nava is 23, married for eight months to her love Tal Rozenbaum. They are (were) in love. Tal's loss is immense and I don't know how he will keep going.
She has left this world. She left behind her loving husband and her loving family.
Her grieving husband and her grieving family.
And when the sun will implode nothing will matter.
But right now, I'm sad.
I don't want Gilad to leave me, but I think he will.



Sunday, December 22, 2013





Nava died today.




Friday, December 20, 2013

Creativity

I started writing in a diary in 1997 (age 7), and kept on writing in diaries all the way to 2010.
I just opened up a sealed letter from 2004 in one of my diaries marked "open in January 2013" (I missed the date, but that's okay).
It was an "American Girl" fill-out letter to my future self, and one message to myself was that I hope by the time I open the letter, I will have "published an academy-award winning novel" (that's what I wrote).
Back in 2004 I was writing a novel. In my today's judgement, it wasn't that amazing, but for a 14-year-old is was pretty awesome. I think I was up to page 150 or so when I stopped. I got really far into it. I wanted to finish and publish it, and Malky loved it and thought of the name "Web Spinner" for it. 
It was legendary.
I have written constantly since then, but my words were never published. I've written short stories, beginnings of long stories, poems, ideas.
And here I am in 2014, with no published book in hand.
Ten years ago those ten years seemed like enough time to do something awesome like that. They were enough time. 
But I've done diddley-squat in these long full ten years.
What a disappointment.
Disappointment in myself and in the system.
School (without a doubt) did not strengthen or even support my creativity.
In high school there was no room for true self expression.
Such a shame. Here I am at (almost) 24- with nothin'.
I'm an artist with no art,
A writer with no book.
Just the thoughts in my head.

Tuesday, December 17, 2013

I'm flying to Florida and to San Francisco in a month!!!

Monday, December 16, 2013

"Darkness cannot drive out darkness; only light can do that. Hate cannot drive out hate; only love can do that" - Martin Luther King, Jr.

היום קראתי כמה מאמרים בגיליון החורף 2013-14 של כתב העת "האקרופוליס החדשה" (כתב עת בנושא פילוסופיה, תרבות והתנדבות). היו שני מאמרים שהיו נדמים לי עד כדי כך מעוררים השראה, שאני חייבת לשתף אותם פה כדי שגם אחרים יוכלו ללמוד מהם. קצת ארוך, אבל כדאי לקרוא. הנה הכתבה הראשונה והחשובה במעלה, בעיניי. בסוף הכתבה הכותבת מתייחסת לעניין ספציפי כאן בישראל, אך המשמעות של המאמר הזה נוגעת לכל מצב בכל זמן.

נירית ארבלי, מנהלת סניף אקרופוליס החדשה בנתניה

"חשכה אינה יכולה לסלק חשכה; רק אור יכול לעשות זאת. שנאה אינה יכולה לסלק שנאה; רק אהבה יכולה לעשות זאת" (מרטין לותר קינג)

"לא בכל יום אנו זוכים לכך שמשפט חכמה יהפוך לדוגמה חיה של מציאות בצורה כה מעוררת השראה, אך בקיץ האחרון זה קרה. וכך היה: בבוקר ה-22 באוגוסט 2013 נכנס בחור בן 20 בשם מייקל היל לבית ספר יסודי בג'ורג'יה, שבו לומדים כ-900 ילדים. מצויד ברובה קלצ'ניקוב, 500 כדורים וייאוש מוחלט מהחיים, הוא פסע בהחלטיות לעבר מזכירות בית הספר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאירוע מסוג זה קורה בארצות הברית, ולצערנו אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד הוא עלול היה להסתיים.

אך רצה הגורל ואותו בחור בחר כבת ערובה אישה בשם אנטואנט טאף, מנהלת החשבונות של בית הספר. הוא טעם מולה את נשקו והיא החליטה לדבר איתו. לאחר כ-40 דקות של דיאלוג ביניהם הסכים מייקל היל להניח את נשקו, לשכב על הרצפה ולהיכנע לשוטרים האירוע הסתיים מבלי שטיפת דם אחת נשפכה במהלכו.

השאלה המתבקשת היא: מה היה במילותיה של אותה אישה שהיה בכוחן לגרום לאדם מעורער בנשפו, שלא ראה טעם לחייו ופעל כמי שאין לו מה להפסיד, לסגת מכוונותיו ההרסניות ולהתמסר במלאות להנחיותיה?

מספר ציטוטים מדבריה, כפי שהוקלטו על ידי מוקד החירום, עשויים לעזור לנו לפענח את החידה: "הכול הולך להיות בסדר, מותק. אני רק רוצה שתדע שאני אוהבת אותך, אוקיי?". וגם, "אני גאה בך- כולנו עוברים דברים קשים בחיים. אתה תהיה בסדר". במילים אחרות, במהלך אותה שיחה גורלית ומורטת עצבים הצליחה טאף לשכנע את אותו בחור בודד ורדוף שלמישהו בעולם אכפת ממנו. היא הצליחה להעביר לו את התחושה שמישהו רואה אותו. בנוסף לכך, בתבונה רבה היא גם שיתפה אותו בצרותיה שלה...

במילותיה של הפילוסופיה הטיבטית, טאף השתמשה בכוח החזק ביותר הידוע למין האנושי - כוחה של החמלה. היא הצליחה לראות ב"מפלצת" שמולה- אדם. מבעד לכוונות הרצחניות, היא הצליחה לזהות נפש מיוסרת ומבולבלת המשוועת לחום אנושי, ועם הנפש הזו היא יצרה קשר.

אפלטון טעם שכל המחלות בעולם נובעות משתי סיבות עיקריות: בורות וטירוף... לא קשה להבחין שהעולם שלנו לוקה בשניהם. אחד הסימפטומים הבולטים הוא התגברות האלימות בכל פינה ובכל היבט של חיינו... נראה כי אנו הולכים ומאבדים את היכולת לפתור בעיות בדרך אחרת.

בימים כאלה מקובל לחשוב כי מה שיציל אותנו הוא נשק נוסף, חזק יותר, מפחיד יותר והרסני יותר מזה שיש ליריבנו. אנו ממהרים להקים חומות חיצוניות ופנימיות בינינו לבין האחרים, מסתגרים יותר ויותר בתוך הבתים והדעות שלנו, וכל זר מצטייר בעינינו כאויב. בימים כאלו, דוגמה המראה לנו כיצד לב אוהב, לב גדול, פתוח ורחב יכול לנצח את החושך הגדול ביותר, היא אוצר יקר שעלינו לשמור עליו מכל משמר....

הדוגמה שהעניקה לנו אנטואנט טאף מזכירה לנו שוב כי הנשק החזק והאפקטיבי ביותר שלנו איננו מה שיש לנו בידיים, אלא מי שאנחנו... היו אלה מילותיה הרגישות והחומלות של טאף ולא איומיהם של כוחות המשטרה, שכיתרו את המקום, שהניאו אם היל מכוונותיו.

ניטיב לעשות אם נזכור זאת, וזיכרון זה יעודד אותנו להשקיע מרץ ומאמץ רבים יותר כדי לחצוב את אור הברק מתוך ליבנו, כלומר לטפח את מעלותינו הרוחניות: האומץ, החמלה, שיקול הדעת, המתינות, האהבה ועוד אוצרות רבים, שאם נטפח אותם, יעמדו לשירותינו ויסייעו להאיר את העולם ההולך ושוקע בעלטה

כאשר ארג'ונה, גיבור האפוס ההודי "המהברטה" מגיע לידידו, האל קרישנה, כדי להצטייד בנשק בטרם יציאתו לקרב הגדול ביותר של חייו, מעמיד אותו קרישנה בפני בחירה: האם ירצה בצבא אדיר, חמוש ומיומן או שמא יעדיף במקום זאת שקרישנה ישמש כרכב במרכבתו. ארג'ונה בוחר בקרישנה. הוא מבין שהדבר הנחוץ לו ביותר איננו חומרי, אלא רוחני, והוא בוחר בהדרכתו של מורה רוחני, מורה של חכמה שיפסע לצידו צעד אחר צעד וילמד אותו כיצד לנצח את החשכה באמצעות מעלותיו האנושיות.

לסיכום, הייתי רוצה לצטט ממילותיו של ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, הרופא העזתי אשר התפרסם לאחר שאיבד שלוש מבנותיו במהלך ההפגזות מבצע "עופרת יצוקה". למרות זאת, ליבו לא נסגר והוא ממשיך לבנות גשרים של אמון והבנה בין שני העמים. הוא כותב: "עלינו למצוא את האור שיוביל אותנו למטרתנו... על מנת למצוא את אורה של האמת, אנחנו חייבים לדבר זה עם זה, להקשיב זה לזה, לכבד זה את זה. במקום לבזבז את האנרגיה שלנו על שנאה, עלינו להשתמש בה כדי לפקוח את עינינו..."

גיבורים אמיתיים אינם כאלה משום שצוידו בכוח על-אנושי כלשהו, אלא בדיוק משום שלא צוידו בשום דבר דומה לזה. הם שם כדי להזכיר לנו שאת מה שיש להם- יש לכל אחד מאיתנו."

Thursday, December 12, 2013

As the time will come when the earth will fall ill-- 
the last of trees will be cut down and the last of rivers will be polluted--
Man will understand
That it is impossible
to eat MONEY


Snow!

Saturday, December 07, 2013

I get what my life is about. It's about falling in love. Falling in love with everything and everyone. Falling in love with situations and emotions. Letting my heart out to everything imaginable and unimaginable in this world.