Sunday, December 14, 2014

Saturday, November 22, 2014

מלך ומלכת באדולינה

בקשרים סטנדרטיים יש קנאה. למדנו בחברה שלנו לקבל את הקנאה כדבר מובן מאליו ואפילו חיוני. גילעד אהב אותי בלי טיפת קנאות. כי הוא כזה, כי זאת האישיות שלו, כי קראנו את באדולינה, וכן, לאחרים זה אולי יותר קשה ולא בא להם בקלות כמו לגילעד, אבל בכל זאת. נדמה לי שזה חשוב לכל קשר. הוא אהב אותי בלי לקנא. מבחינתו, יכולתי לשכב עם אחרים אם רציתי. הרי למה לא? אני לא הרכוש שלו. וכל כך הערכתי את היכולת הזאת שלו לא לקנא, וראיתי את זה כדבר מופלא, ואני עדיין רואה את זה ככה, ועכשיו שאני כבר לא איתו אני מעריכה את זה כפליים כי אני יודעת שלא כולם יהיו נטולי-קנאה כמוהו. 

קראנו את באדולינה לפני בטח שלוש שנים והספר המקסים הזה השאיר עלינו רושם עז. לי היה קצת יותר קשה ליישם את הדרך הפנטסטית של מלך ומלכת באדולינה כי לי יש רגשי קנאות בלב שקשה לי להיפרד מהם, אבל בכל זאת הרעיונות כן נשחלו פנימה ולאט לאט קיבלתי אותם והבנתי אותם, ואז אפילו רציתי להנכיח אותם.

היו התנהגויות של גילעד שלא אהבתי, ולדידי הם גם לא באמת באדוליניות למרות שעל פניו הן כן. למשל, היו פעמים שמאוד רציתי חיבוק ולגילעד פשוט לא התחשק להתחבק אז הוא לא נתן לי חיבוק ולא אפשר לי לחבק אותו. זה הרתיח אותי, וגם התגובה הכועסת הזאת שלי היא מאוד לא באדולינית, כי אין צורך בכעס (בכל עולם פילוסופי, לא רק בבאדולינה), אבל קשה לי עם זה. כל יצור רוצה וצריך יחס. אני כן מאמינה שבקשר זוגי צריך לרצות לתת ולהעניק ולעשות טוב, ולא רק לחשוב על עצמך. למדתי שזה אפשרי להפוך את רצון השני לרצון שלך ואז בסופו של דבר אתה עושה את מה שאתה רוצה דרך זה שאתה גם עוזר לבן הזוג. 

בכל מקרה, הספר באדולינה עזר לי קצת לשחרר את האחיזה. לא להחזיק בגילעד כאילו הוא שייך לי. הוא לא שייך לי, הוא שייך לעצמו, והוא רשאי לעשות מה שירצה. ובסופו של דבר מה שהוא רצה זה לא להיות איתי ומתי שהוא כבר התחלתי לקבל את זה כי הטמעתי בראשי את הידיעה האיתנה הזאת שגילעד. לא. שייך. לי... ידעתי את זה טוב מאוד וזה עזר לי להרפות. הוא לא רוצה להיות איתי, וזה בסדר גמור. פעם זה התאים לנו ועכשיו השתנינו, ועכשיו זה כבר לא מתאים. ובאיזה שהוא מקום המחשבות האלה עזרו לי להבין שגם אני יכולה להסתדר בלעדיו. אני לא אמות וזה לא סוף העולם. יש אהבה ואז יש אהבות אחרות. לא חייבים להחזיק בכוח אותה אהבה למשך כל החיים. וקץ הקשר הזה לא אומר מחיקת העבר ולא אומר שיכחה. זה אומר- היה טוב, ועכשיו יהיה משהו אחר טוב. זה נשמע פשוט מידי ותמים מידי, אבל ככה זה. גם כשעולים בי זיכרונות, זה לא מעציב וזה לא קשה. בדרך כלל.

לפעמים כן.

לפעמים פתאום זה מבזיק בי שאנחנו כבר לא ביחד. כי במשך ארבע שנים (או יותר נכון- שש) רקמתי בראש חיים שלמים ועתיד משותף ומבחינתי אלו היו החיים ואלו יהיו החיים לכל החיים. רציתי את זה, אהבתי את זה. אני אוהבת את המשפחה שלו והם מבחינתי עדיין הגיסים והגיסות, האחיין, הסבתא-לעתיד של הילדים שלי, וכו'. וזה נטמע כל כך חזק שלפעמים, כשאני נזכרת שאיילה כבר לא תהיה הסבתא המדהימה של הילדים שלי, זה מפתיע. זה מבלבל. רגע, אז כל הדימיונות והמחשבות שהיו לי כבר לא יתקיימו? (ואולי הקיימות שלהם בראש למשך אותה תקופה הספיקה. הם היו קיימים באמת, בראש, ואולי אין צורך בקיימות ממשית כדי לקבל תוקף...) כבר תהיה להם סבתא אחרת? יהיה להם אבא אחר שהוא לא גילעד? (והם גם לא ייראו כמו גילעד, בלי עיניו התכולות ובלי הצורה החדה והיפה של השפתיים והסנטר?) צופיה לא תהיה הדודה שלהם, וראם לא יהיה הבן דוד שלהם? רגע, ותהילה לא תהיה גיסתי, ולא אוכל כבר לשמוע את ליאור ונטע מספרים דברים ולא אוכל לשמוע יותר על הדילמות של אחד או את התהיות של האחר ואת החוויות של השלישי ועל הטיול בחו"ל של הרביעי. ולא אשב בסלון שלהם יותר בערב שבת, ולא אשתתף בחתונות של בני דודים או במסיבות משפחתיות. אוי, זה ממש נורא. אבל לא, זה לא נורא. זה בסדר. זה באמת בסדר רוב הזמן. אני אפילו לא חושבת על זה רוב הזמן כי אני פשוט ממשיכה הלאה.

אני שלמה עם זה. אני שלמה עם הפרידה.

לפעמים זה מבזיק בי ככה, אבל זה לא תוקף, זה לא מדכא, זה לא מוריד אותי לרצפה. זה לפעמים צובט, אבל זה בסדר. אני מאמינה שצריך לקבל את המציאות ולא להילחם נגדה. כשאני מרגישה עצובה, אני נותנת לעצמי לחוש את כל העצב ולא להתנגד. אני מנסה לתת לעצב להיות, וככה גם לעבור.

אני מאוד קרובה לגילעד. אני מספרת לו על הקשר החדש שלי עם שמואל (והוא גם ממש שמח בשבילי). אנחנו מדברים עם הכי הרבה פתיחות שבני אדם יכולים לדמיין וזה מה שאני כל כך אוהבת בו ובקשר שלי איתו. זה בעיקר בזכותו, ובזכות גבי ניצן (שכתב את באדולינה), אבל כנראה שאני יכולה לייחס גם קצת זכות לעצמי. אני חושבת שביחד הבאנו את הקשר שלנו לרמת הפתיחות הכי טובה ובריאה. הייתי מספרת לגילעד כל מה שרציתי. אם התאהבתי במישהו אחר (כשעוד היינו נשואים), אם הרגשתי קנאה, אם הרגשתי כעס, אם היו לי מחשבות נורא אבסורדיות, חלומות משוגעים, תת מודע אבסטרקטי ומוטרף, על הכל היה אפשר לדבר. זה היה מדהים. פשוט הכל. לא היה דבר שהרגשתי שאני לא יכולה לפתוח. האוזן שלו תמיד הייתה קשובה. בדרך כלל לא היה לו מה להגיב או להגיד, ולפעמים הוא העדיף לשמוע עם אוזן אחת כשהשנייה עם המחשב (וזה די עצבן אותי), אבל בכל זאת מילים אצלנו בבית היו דברים צפים ועפים ולא שקועים עמוק בלב הבודד.

אבל לא תמיד, כמובן. לפעמים הרגשתי בודדה ולפעמים היה בינינו המון תסכול ודממה וחוסר מילים וערימות של לבה גועשת בתוך הלב. לפעמים רתחתי מכעס או בכיתי מעצבים. לפעמים גילעד לא היה פייר איתי, לא נתן לי יחס, היה שקוע בעולם שלו. לפעמים רציתי שיקדיש לי יותר זמן לדיבורים שלי, שייתן לי יותר מקום, שיאפשר לי לשבת מולו ופשוט לספר ולספר. הוא לא רצה כל כך בדרך כלל. אבל כשכן דיברנו, דיברנו לב אל לב. דיברנו אמיתי, בלי שקרים, בלי מניפולציות, עם המון כנות.

גילעד היה הראשון בחיים שלי ששמע את הסיפורים האמיתיים והכואבים שלי. הוא היה הראשון בעולם שידע עליי את כל הדברים שנאלצתי לשמור בסוד כל החיים בגלל פחד או מבוכה. הוא הראשון שנפתחתי אליו, שנחשפתי בפניו. הוא ידע מי אני ומה אני, מה אני מרגישה ומה אני מאמינה. הוא היה שם בשבילי במשך שש שנים, היינו תא קטן שהכל נשמר בו. ואולי דווקא כל הסיפורים והדברים שהעמסתי עליו הכבידו עליו יותר מדי, אולי התא הקטן שלנו היה צפוף מדי, ואולי חלקית בגלל זה בסופו של דבר הוא רצה להשתחרר מזה ולצאת לחופשי.

בכל זאת גילעד עזר לי להיות חופשייה. להגיד בבירור את מה שאני מרגישה. לא לפחד לספר דברים רעים שאנשים עשו לי, כי זה הם עשו, וזה לא אשמתי. לעמוד מול המכשולים שלי ולהתמודד איתם. להיות כנה ואמיצה.

אני אוהבת היום את גילעד ואני לא נרתעת מהאהבה הזאת למרות שאני כבר בקשר זוגי עם מישהו אחר. אני אוהבת אותו בהערכה עמוקה ובכבוד מירבי. הקשר שלנו כרגע הוא לא רומנטי ואין לי תשוקה עזה לחזור להיות איתו כשאני רואה אותו. לפעמים זה צובט בלב ואני מתגעגעת. כן, אני מתגעגעת לדברים הטובים שהיו. אני מתגעגעת לאישיות הספציפית של גילעד, לגוף הספציפי שלו, לחיבור המיני שלנו שהיה מאוד ספציפי לנו, לחיבוקים איתו במיטה, וכו'.

אני לא יודעת עדיין ממש איפה במדף לשים את כל הדברים האלה. לפעמים אני נזכרת בדברים מסוימים כשאני עם שמואל אבל אני לא יכולה להגיד כל הזמן איך גילעד היה ומה גילעד עשה כי זה לא פייר. אבל יש לי מין צורך לחשוב על גילעד ולדבר עליו, לא בקטע של רצון לחזור לשם, אלא פשוט הצורך לזכור דברים טובים. כי היו הרבה דברים טובים (לצד הדברים הפחות טובים).

גילעד הוא בן אדם מיוחד מאוד.
כמו מלך באדולינה.
ואני הייתי המלכה שלו לזמן מסוים.
ועכשיו אולי אהיה המלכה בממלכה אחרת, עם מלך אחר.
ואני מקווה מאוד שגילעד ימשיך להיות מלך.

ובכל מקרה, אפשר לאהוב את כולם. אפשר לאהוב הכל. אין גבול או מקסימום של אהבה שאפשר לחוש כלפי העולם.
אני חושבת שלמרות שאני אוהבת את שמואל, אני גם אוהבת את גילעד. אני לא צריכה להפסיק לאהוב את גילעד עכשיו שהתגרשנו. לאהוב פירושו לא בהכרח להרגיש צורך להיות פיזית בנוכחות אותו בנאדם (כי הרי אני כבר לא מתגוררת עם גילעד וכבר לא מתראה איתו הרבה) אלא פשוט לדעת שיש יצור איפה שהוא בעולם שאני מעריכה ואוהבת ושאכפת לי ממנו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר.

זה מה שאני מרגישה כרגע.

אולי מחר זה ישתנה.

(אולי פתאום בעוד כמה חודשים או שנים ייפול האסימון שנפרדנו וזה ישליך אותי לתהום נפשי. אין לי מושג. אין לי מושג אם אני עושה מעבר נכון. אם אני עושה סגירת מעגל ראויה ונכונה. עוד לא בכיתי מאז הפרידה. האם זה לא מוזר לגמרי?)

אין לדעת מה יוליד יום.

אבל אני אוהבת.


Saturday, November 15, 2014

Crazy and amazing dream I dreamt on the night between the 14th and 15th of November:

We were on a flight to somewhere in the US. The plane was laid out differently than the ordinary plane (it was a long row of comfortable seats along one side), it was kind of a combination of what I thought in my dream was a spaceship and an airplane. We were like REALLY far away from Earth, but we were over Arizona. I was at the end and Shmuel was next to me. For some reason we were wearing only underwear because (in the dream) that was allowed in airplanes, and I thought- boy, that's strange that in airplanes you can be half naked. I knew we were over Arizona because ocassionally the peaks of orange mountains came into view through the windows. The sky was vibrant dark desert shades of orange, and I loved Arizona. The guy in charge (who wasn't the pilot, but just the organizer of the trip- he looked similar to someone I knew, now I don't know who, and he dressed funny- maybe similar to the man who declares on the lightrail in Jm that we must all start believing in the way of King David- love and peace, etc.) came out and said on the loudspeaker that since the plane is flying low - 1,600 (miles?) high- we will have to emergency-land. I knew that sounded familiar (in class last week we were talking about sonic booms in my Sound class, and about how airplanes need to fly above a certain height). The plane neared the ground and landed in the desert. Everyone exited the plane to tour the new land, the new planet. I put on my clothes first and then joined the rest outside, wondering where Shmuel had gone. It was kind of like being on Mars. It was pitch black except for my close surroundings, like a spotlight. I couldn't see who or what was out there. 
Then I was on a long and wide beautiful street with rows of trees and large homes. I saw two men on the sidewalk near the crosswalk (maybe inspired by the two drunk Russian men who tried to tease Nemo during our walk last night) positioning a 4X5 (large format) film camera on a tripod in front of them. I neared them and said I love that, and that I'm a photography student. They were happy to hear that and offered me a whole package of 4X5 plates (film). I said- Wow, no thanks, one will be enough. We crossed the street to the house they were going to. The entrance to the house was big and fancy. Their families were in the living room inside. I explained to them about the flight and the emergency landing. Two young boys in the family helped me take out the camera, up the long path to the edge of it, near the road. I set up the camera and told them I'll also need the plates, if they can get them for me. I glanced around looking for something I'd want to shoot. I actually stopped and glared, in the dream, in all four directions, my eyes like a still video set on a certain view, and I remember clearly what I saw and what the landscape looked like. A foggy sky, long boulevard of trees. To the left it was thick, dark trees on the left of the frame, coming in diagonally down. To the right or straight were thinner, taller trees and the same beautiful sky.
That's it.

Thursday, October 30, 2014


לראות ענף להיזכר במילה שהחלפנו
לראות דשא לרצות להשתרבב בו כמו שנמו עושה
להיות מתחת לשמיכה עם מישהו אחר
להרגיש את גופו ולהתענג מכך
לשמוע את הקול של מישהו חדש
להרגיש רוח קרירה להיזכר ביום
לראות שמיים לחשוב על אדמה
על רגבים
על אהבות
לדעת כל רז סודיך
לרצות גם את רז סודיו
לראות את העלים נופלים
לחשוב על החלון
ומה שנראה בעדו
לפתוח את הדלת
הדלת
לסגור את הדלת
לרצות לנשק, לחבק
לנשק ולחבק באמת.
לראות שיר לרצות לטעום את המנגינה
הטעם ענוג ורך.
לחוש ערב לחשוב על כעס שנולד
לחכות ללילה לחכות לעצב לחכות
ולקנא
לראות אור לדעת שהכל היה טוב כל כך
לזכור שהיה טוב כמו שני
עפיפונים בשמים.
לשמוע נביחה לחשוב על פרפרים
בבטן
ברוח.
לצלול ולרחף
להטריף
ולטרוף
ולהיות מוטרפת
מכל השיגעון
מכל השיכרון
מכל הזיכרונות
מכל האהבות
מכל הדימיונות
מכל החלומות
מכל הדיבורים
מכל החיבורים
מכל הנגיעות.

אינסוף. יש לנו אינסוף.


Friday, October 24, 2014


The wall that held me up and supported me is slowly tilting and pulling away, and inch by inch my body is being left on its own. I now cannot lean back and must stand straight to keep my balance.

I always thought the most wonderful part of a relationship was the beginning. But now I realize that what I miss most is how much we KNOW each other, which came only after years of being together. That's what I miss, and that's what I want.

Butterflies in my stomach and surprise SMSs are nice, but I want the knowledge, recognition and understanding that comes with time.


Sunday, October 19, 2014


For some reason the most prominent emotion this past week has been Jealousy. I am jealous of people I don't need to be jealous of. There's actually no one in the world  I need to be jealous of, but somehow I'm jealous of so many people. Mainly of people's beauty and free spirit. Everyone seems so sexy and good looking, everyone seems so happy and free. I'm jealous because I want to be in love with everyone and I want everyone to be in love with me.

Saturday, October 18, 2014

Howcome my heart is always yearning to be somewhere else, in some other situation, belonging to other emotions, more full ones? Howcome I cannot cultivate serenity when I am alone and cannot emenate personal freedom when I am not at complete ease? Howcome my mind is like a volcano, erupting at unconventional times, eagerly throwing flames all over my fragile existence?
When will I find peace to be strong and complete in any situation, in any place?

Sunday, October 05, 2014


Change is scariest from afar.
When it comes, you just live it, and that's what it is. Life.


28.9.14 יום ראשון (לפני שבוע):
בעוד שבוע וחצי, בערב חג סוכות, אני כנראה אעבור אל הבית של ההורים שלי.
הערב היינו רעבים, אז אחרי חיבוקים ודיבורים על החששות/מחשבות מהקשרים הבאים שיהיו לנו, ואחרי שגילעד הבהיר לי שוב שמבחינתו כבר עכשיו (או גם בעבר כשעוד היינו בקשר של זוגיות) אני יכולה להיות עם אחרים ואמרתי שבכל זאת אחכה, יצאנו לאכול במקום הפינתי העגול ברח' מטודלה- הזיגמונים והצופים. המנהל החתיך-על הגיע למקום וגילעד הקדים את המחשבה שלי והציע לי "הנה, הוא חתיך". וואו, איזה דוגמן, הסכמתי. גילעד אמר שהוא יכול להשיג לי את המספר שלו. לגילעד היה אומץ גם להתחיל איתו בשיחה (כי הם כבר נפגשו בעבר) שהביאה אותו לידיעה שאנחנו נפרדים:
"איפה אתה גר, גד?"
"בחרל"פ, ואתם?"
"כרגע ברחוב התיבונים, אבל אנחנו עוזבים."
"לאן?"
"כל אחד להורים שלו"
"?"
אני: "אנחנו מתגרשים"
"באמת?"
"כן..."
"אתם לא נראים כמו זוג שמתגרש..." (או משהו כזה. אולי הוא אמר- רוב הזוגות המתגרשים לא נראים ככה. או- זה לא כך אצל רוב הזוגות.)
אני: אנחנו לא כמו כל הזוגות
:)
אנחנו במסעדה ביחד, אני עם טוסט טבעוני וגילעד עם שקשוקה, ואנחנו מבסוטים.

Friday, October 03, 2014

New Year Resolutions

I find myself a better and stronger person from year to year. Small resolutions seem to be popular but they aren't right for me. I can't know what will happen and therefore can't know what part of me will learn and be strengthened. I don't know what obstacles I will have to fight against, but I always in any case try harder everytime an obstacle comes my way. I take everything I have acquired and learned in the past 24 years and together somehow it makes me able to make it through anything. All the love, anger, imagination, trauma, disappointment, sorrow, togetherness and aloneness that I have experienced in my life made me who I am today and built in me a force that can face anything with compassion, integrity and strength.
I love who I am. I love the people, animals and nature who share this planet with me. Really, I just love everyone and everything.
I hope next year I will again be able to proudly say that I am stronger than I was the year before.

Wednesday, October 01, 2014



הייתי עכשיו ב(חלק מ) ערב לימוד, שירה וסליחות של "שבת בבוקר" (בית כנסת ירושלמי צעיר המבוסס על יהדות ישראלית הומניסטית) במכון כרם. מה שקשה לי עם ערבים מעוררי השראה שכאלה הוא שמפני שהם מפיקים אור כזה גדול של חיבור, אחווה ונתינה אמיתיים ופנימיים, זה פשוט גורם לי להיות מתוסכלת מזה שהציבור הרחב בארץ ובעולם לא רואה את היופי הזה, ומגנה את היהדות כאילו היא עוד דת פונדמנטליסטית רדיקלית, כשבפועל יש בה אנשים כל כך טובים, שוחרי שלום, שאוהבים, סולחים ומפיצים אור. היהדות יכולה להיות כזאת. למה לא כולם רואים את זה?
***
סליחות \ לאה גולדברג
א.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
ב.
אשמתי מאד, כי עודני זוכרת
את חם צעדיך בשחור הדממה,
היתה סליחתי נבונה ואחרת,
עכשיו היא פשוטה כדמעה.
פניך שלוים - בשתיקת מבטי הם.
גופך נתאדה והיה למזמור.
ופה רק המלח של ים על שפתים,
וריח השמש בשזף העור.
ושוב לא אבוא בידיך לגוע,
הרשני את כל תפילותיך לשתוק.
רק ראה וקדש: הכחול הגבוה
שוקע בכחול העמק.
ג.
עוד זאת השעה הזורחת אל גל,
עוד תכלת בים טובלת.
הלילה ירח יקצר במגל
את זהב תוגתי הנבהלת. 
את זכר גופך בליטוף הימי,
את האופק הבא אליך,
אותך העוזב את חופי, כמי
שאיננו רוצה ללכת. 
אז אגש לחלון לבקש פתרונים,
והלילה יפתח לי לוע,
ואראה, כי אנחנו נהיה אחרונים,
אחרונים היודעים לסלוח. 
ד.
הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.
אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.
וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

Friday, September 26, 2014

ראש השנה תשע"ה

ראש השנה תשע"ה

א' בתשרי, שנה עברית חדשה. כמה מתאים שהתחלה חדשה נפרשת בפניי בדיוק בתקופה הזאת. התחתנו בכ"ד אלול תש"ע, ואנחנו נפרדים באותה תקופה ארבע שנים מאוחר יותר.

יש לי הרבה מחשבות ותהיות לגבי התקופה המפתיעה והמשונה הזאת ועל התקופה שעומדת בפתח, אבל מוקדם מדי לדעת בדיוק מה פשרם ומה מקומם, אז אני לא ארחיב עליהם, ובינתיים אני חיה מיום ליום ונותנת לדברים לקרות בשלווה, מקדמת את העתיד ומניחה לעבר, בזמן הנכון.

זכיתי לבלות חלק מסעודות החג עם חברים יקרים, והבוקר הייתי בחלק מהתפילה בבית הכנסת המסורתי באגרון (כשאני משתתפת בתפילות, זה כמעט תמיד שם. מאוד אוהבת). יש לי מחזור תפילה מיוחד של המשורר יונדב קפלון, שקיבלתי מההורים של גילעד לפני כמה שנים. הספר ממותק בסיפורים, מדרשים, מעשיות ושירים מכל מיני תקופות, לצד התפילות הרגילות, ואני נוהגת לעיין ולקרוא את הנספחים המעניינים האלה כל שנה כשאני פותחת את המחזור.

אני רוצה לצטט כמה מהדברים שכתובים שם שקראתי היום:

זלדה

לא ארחף בחלל
משולחת רסן
פן יבלע ענן
את הפס הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע.
אין לי קיום
בלי הברקים והקולות
ששמעתי בסיני.
*

"עת המשפט – עת רצון" / הרב קוק, "עולת ראיה"

מהלך המשפט האלוהי התמידי, בכל שנה, הוא בדרך צדקה, להעלים עין מסוררים ולהמתין להם לתשובה; שעבירה גוררת עבירה ומטמטמת הלב ומקשה את האפשרות לתשובה (...)
*
דומה לרעיון של מרטין לותר קינג (כמה עשורים מאוחר יותר) שאני נוהגת לכתוב עליו- מותר לשנוא מעשים של "אויבים" אבל אסור לשנוא את ה"אויבים" עצמם, צריך תמיד להמשיך לאהוב אותם למרות הכל. גם הם נולדו "בצלם אלוהים", גם בהם יש טוב שאפשר לחשוף, ובאהבה הזאת ניתנת האפשרות להתפייסות. אם מקשים את הלב, לעולם לא תבוא ה"תשובה" או השלום.

אני חושבת שבחיים הפרטיים של כולנו, מאוד חשוב לזכור ולהשתדל לא להקשיח את הלב ולזכור לסלוח לסלוח לסלוח, ולאהוב, גם אנשים שכביכול ממררים את חיינו, כי רק על ידי הפתיחות הזאת יבואו התשובה, ההתפייסות והאהבה. אנחנו עם של אהבה- לא של שנאה. עם של אור- לא של חושך!

עכשיו אני רוצה לצטט מעשייה שהצחיקה אותי, גם מתוך המחזור (בקצרה):

אישה עגונה מיררה בבכי לפני ה"מגיד" מקוזניץ: בעלי טען כי מכוערת אני וברח לו למדינות הים. אמר לה ה"מגיד": שמא באמת מכוערת את?
הכיצד?! הזדעקה העגונה, והלוא תחת החופה, ביום חתונתנו, כה יפה הייתי בעיניו! ניחמה הצדיק בדברים רכים... (ואז המשיך להסביר איך שזה משל לעם ישראל בהר סיני ועל הרצון שלנו שאלוהים ישוב אלינו...)

אמנם עצוב שהאשה הייתה עגונה, אבל סיפור קצת מצחיק. ומפני שהגירושים שלי ושל גילעד שטים על מים רגועים ואנחנו עושים הכל בהדדיות, אני מרשה לעצמי לצחוק על סיפור של רב שאומר לאישה שאולי היא באמת מכוערת. (ומי יודע, אולי בשלב הטקסי של מסירת הגט מגילעד אליי יש איזה שלב שבו מישהו אומר לי שאני מכוערת P: אי אפשר לדעת למה לצפות ברבנות של היום. סתם)

ועוד ציטוט אחרון ובזה אסיים לעכשיו:

ר' נחמן מברסלב / שיחות הר"ג

אצל ה"עולם" השכחה היא חיסרון גדול, אבל בעיניי יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר (...). אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו (...) בשום אופן! גם, היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, ע"י השכחה, נשכח מה שעבר (...) ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך. ועניין זה הוא עצה טובה גדולה מאוד...

אז אני מאחלת לעצמי שאזכור רק את הדברים הטובים בחיי עם גילעד אהובי, שהיה בשבילי האחד והיחיד למשך שש שנים, ולא אהרהר בחרטות ובאכזבות, וגם לא אהרהר יותר מדי במה שכבר אין, אלא אפתח את עיניי לראות מה שיש עכשיו, את כל העולם היפה והאנשים הטובים שעוטפים אותי, ואת מה שעומד להיות- כל הדברים הטובים שעוד יבואו. אברך על כל האפשרויות הנגלות והנרקמות במעלה דרכי, על העולם שיש לו בשבילי מלא דלתות פתוחות שאני כבר חשה אותם ועומדת בפתחם.

ואני מאחלת לכולם, כמו שכתב הרב קוק, וכמו שאמרו עוד רבים וטובים כמו מרטין לותר קינג, לסלוח ולאהוב ולתת מקום לתשובה.

אני מעריכה את כולם מאוד.


שנה טובה (ושנה של טבעונות וחמלה!)

Tuesday, September 16, 2014

Divorce, post #2

I don't really know what to write. Some may know, some may not, and I'd rather just write it here on my blog so that there won't be anyone wondering and not asking: Gilad and I are getting divorced. That sounds so awful. I grew up thinking divorce was awful. You know what, it's hard, but it's not awful. It may lead to better things. Maybe some day I'll wake up and realize my life is amazing again. I'm floating along just fine, I'm even happy most of the time, so I'm hoping it'll stay this way.

We've been talking about it for a very long time now. Gilad just isn't happy being married. I accept and understand that. I wish the situation was different but it isn't and I understand. I realize that I have to let people and relationships change. Life is dynamic, I can't force things to stay the same. After coming to the final decision of divorce, it was hard letting people know because society has its opinions about divorce. But who cares. 
And I discovered that "society" isn't as old-fashioned as I thought. So many people are supportive and even in favor, if it's the right thing to do. Well it's the right thing to do if it's what we decide to do. And it's what we've decided to do. 

As it gets closer it gets scarier. I told myself I'll try to keep my spirits high but when I realize that I will be leaving all the things I love- Gilad and everything I feel safe with (our apartment, every room in it, the kitchen the bathroom the bedroom the livingroom, the front door the back door the backyard the carpet the lamps the closet the bedroom, the closeness, the love and maybe even Nemo), I realize I may not feel at home for a little while. I may be lost and lonely (or even depressed and hopeless- but I hope not) for a little while. Maybe even for a long while.

We've been together for six years and married for exactly four. These were a great six years for me. From the moment I first set my eyes on Gilad in 12th grade in moshav Argaman in the Jordan Valley I was in love with him and he was my true love. He was my true and honest love for six whole years. Until now.

Now it ends and we part our ways.


Nemo

Usually I float along just fine, but sometimes I think of the really sad things. Nemo, for instance. She will miss and be missed by one of us. She can't live with both of us anymore and we have to decide who she'll live with. Having her with me will me will be hard for me because I don't know if I'll be able to take good enough care of her. And she'll miss Gilad and that'll make me sad. But if she'll live with Gilad I'll miss her terribly. And she'll probably miss me too because after all, even though she may respect Gilad more, she loves me just as much.

Monday, September 08, 2014

Divorce


Based on the letter I wrote to relatives:

Even though we've been thinking and talking about it for a very long time it's still a little shocking to me now that it's actually happening- Gilad and I are getting divorced. So many close and loving people were at our beautiful wedding four years ago and saw how close and truly happy we were together. We really were and are the closest of friends, but over the years we've changed and realized that we do not want to be in this kind of relationship at this point in our lives. Well Gilad is more unhappy in this marriage than I am, and he initially brought up the issue a while back, and I accept his desire to part, and am well aware that relationships are and should be dynamic like ours, and it is right to let change happen. We are going through this process together with the same appreciation for each other we've shared for the past years, but nonetheless we are parting our ways for now, and it's scary and a little sad for me. 

We have not yet started the technical part of the process, but since we got married through the rabbinical system (which was maybe a mistake, because we do not appreciate or want to be part of that corrupt, sexist and homophobic system) we will have to go through all sorts of bureaucracy through that system. We don't yet know where we’ll live and how things will be. They will definitely be hard at the beginning, and I do not expect an easy ride, but I'm trying to keep my spirits high, and know that this may lead to better things.

In life, even while doing things that I love and have a passion for, like art, I always cared (too much) what people thought  of me and always wanted to make a good impression on others. Getting divorced is one of those things that you know people may think badly of, or may look down on or think "they probably just don't know how to work out their problems", because in a way that's what I was brought up believing, but now I know divorce is not necessarily a bad thing and does not necessarily result from fighting or anger, and right now we're doing what's important and right for us, without consideration of other people's expectations. (It would of course make me happier for make all my relatives happy, but not possible in this situation.) It requires a lot of confidence in our decision, and it requires strengthening the knowledge and the belief that individuals must do what is right for them, and them alone, in life (of course without harming other along the way). Just like me being vegan or all the other things I do and believe in, I am trying to stride down this path knowing that it is right and must be done, and looking at the positive things that may be in the future rather than the many things I'm giving up and losing.

I hope this news does not sadden anyone too much. I really do not want people to be sad or feel bad for us. I hope I'll get through this tough time with as much strength as possible. Everything is changing, and change is scary. I had all sorts of dreams of the future that will not happen now, but I'm sure new dreams will take their place, if I let them.



It's sad.

Thursday, August 21, 2014

החייל שנמצא מת חשף: "עברתי תקיפה מינית"

החייל שנמצא ללא השבוע רוח חיים, תקף לאחרונה את הקהילה היהודית בארה"ב בה גדל, וגילה שהיה קורבן לאונס וניצול מתמשך בילדותו. הוא סיים: "יש ניצולי תקיפה מינית שנופלים לזרועות המוות"

צביקה קליין | 20/8/2014 14:51שלח לחברShare on facebookShare on twitter
"תסמיקו לכמה דקות, כדי שאחרים יפסיקו לדמם": דוד (דייב) גורדון, החייל שנמצא ללא רוח חיים אתמול לאחר שנעדר במשך מספר ימים, היה ניצול של פגיעה מינית חריפה, שעבר כילד בקהילה היהודית בדטרויט, מישיגן. ‏החייל יובא למנוחות מחר בשעה 16:00 בהר הרצל בירושלים ומשפחתו מבקשת מהציבור להשתתף בהלווייה. 

• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו 

גורדון ז"ל חשף את ההתעללות בבלוג שפרסם באתר "האפינגטון פוסט" בחודש דצמבר האחרון, והפנה אצבע מאשימה לקהילה היהודית בה גדל, ששתקה ולא עשתה דבר. "הוא יגדל ויתגבר על זה", כתב על היחס שגילו כלפיו. בשורות מצמררות הוא מפרט את תחושותיו וזכרונותיו כבוגר מאירועי התקיפה. 

"המדרגות שמובילות לחדרו של הילד בקומה הראשונה נראות כמו נצח. הוא רק רוצה להיות לבד. רק רוצה לישון. העיקר שלא יצטרך להתמודד עם המציאות. עמוק בפנים כמה קיווה שהיה לו האומץ לעצור אותם. להגיד לא. עכשיו הוא לכוד, לא מסוגל להסגיר את הסוד המפחיד שלו. הוא יכול רק לפנטז על נקמה כילד בגברים הרעים האלה, שתאוותם המעוותת השתוללה בעורקיהם". כתב גורדון. הוא המשיך: "תמיד אמרו לו לא לדבר. אמרו לו שזה לא צנוע לדבר או למשוך תשומת לב לעצמו. אך מי הם שידברו על צניעות?" 
 
דוד (דייב) גורדון. ''חולם לברוח מהגיהינום הזה''

"הוא מרגיש נכה כאשר הדמויות הדוחות מכל מקרי ההטרדה המינית, האונס והניצול חוזרות שוב ושוב בראשו הצעיר, יחד עם בושה וחרדה עצומות. הוא חולם לברוח מהגיהינום הזה". 

גופתו של גורדון, שנעדר מאז יום ראשון, נמצאה לאחר מספר ימי חיפושים. גופתו אותרה סמוך לבסיס צריפין כשנשקו האישי מונח לידו. הוא היה לוחם מצטיין מחטיבת גבעתי, שהשתתף במבצע "צוק איתן". הוא עלה לארץ לבדו ונחשב ל"חייל בודד". 

בבלוג שכתב מאשים גורדון את הקהילה היהודית שבה גדל בדטרויט: "כקרבן של תקיפה מינית חוזרת ונשנית, על ידי מספר אנשים מתוך הקהילות היהודיות במדינת מישיגן, שמונה השנים האלה היו נוראיות. בתי כנסת ומוסדות נוספים של ארגונים יהודיים באזורי אוק פארק וסאות'פילד בדטרויט היו המחבוא הסודי, שבו עברתי סוגים שונים של הטרדה מינית, ניצול מיני ואונס בגילאים 8 עד 11. אך הטראומה לא פסקה כשהניצול פסק". 
  
"סיפרתי למורים שסמכתי עליהם, מטפלים, מנטורים ואף לחברים, אך בעיקר, כתבתי את הדברים. כתיבה הפכה להיות צורת ההתבטאות הייחודית והאפקטיבית של, והיא אפשרה לי להשמיע קול איתן ללא חשיפה ציבורית". 
  
גורדון מנצל את הבמה בהאפינגטון פוסט, וקורא לאלה שעברו תקיפה מינית, "אני מתחנן אליכם. הושיטו יד! סודות לא הופכים להיות טובים יותר עם השנים, על כן אל תיתנו להם לרתוח בתוככם..." הוא מספר כי למרות הטיפולים הקבוצתיים והאישיים, הוא חיפש צדק. 

אך הוא מספר כי שיחות עם הרבנים שפגש לא סייעו לא, להפך: "לאחר שאזרתי אומץ למסור פרטים אלה בדלתיים סגורות עם רבנים, אני - כמו רבים אחרים, נפגעתי מחוסר תגובה הולמת. ללא כל חקירה או בחינת הנושא. אחד ממנהיגי בית הדין הרבני של דטרויט אפילו הצהיר שההאשמות שלי הם 'מילה שלי נגד המילה של התוקף' וכי 'אין מה לעשות בנושא'. בנסיון נוסף לעמעם את הטראומה הוא הוציא ספר גמרא גדול ועודד אותי לקרוא את המילים בצורה פתטית, כדי לנסות ולהתגבר על הכאב שלי, ו'להחיות את רוחי'. לימוד תורה לא סייע לי במאומה או למותקפים אחרים בקרב הקהילה היהודית. אני עדיין מרגיש נבגד מחוסר הסימפטיה וחוסר פעולה שלהם". 

"הקהילות היהודיות המבודדות בדטרויט, בולטימור, ניו יורק ומספר גדול של קהילות דתיות, אקדמיות או אתלטיות ברחבי צפון אמריקה כבר לא יכולות להחביא את סודותיהן. ישנה התקדמות עצומה בניסיון להשיג צדק לכל הנפגעים.... יותר ויותר מאיתנו מקבלים סיוע, משתפים את הסיפור שלהם ומעצימים אחרים". 
לאחר שתיאר את החוויה המחרידה מעברו, מבקש גורדון לתת גם פן חיובי לסיפורו: "הילד שרד, הילד החל לפרוח. הילד הזה הוא אני, וזה הסיפור שלי". "שמרתי את הסוד שלי במשך שמונה שנים. סבלתי בשקט את זוועותיו של הגיהינום הפרטי שלי. סבלתי קרוב לעשור של זעם, דמעות והרס עצמי טוטאלי. הזכרונות מעוררים בחילה. הבושה - אין כמותה". 

אך גורדון מוסיף את תקוותו שיוכל לסייע לנפגעים נוספים: "האם זה הוגן? לא, זה לא. אבל אני יודע שאוכל לעשות משהו חיובי עבור האנושות, במיוחד עבור אלה שתמימותם נגנבה מהם. אני יכול להציע תקווה, להדריך ולייעץ לאלה שעדיין סובלים. אני יכול להיות מנהיג... יצאתי לעשות שינוי. תבעתי את התוקפים שלי בצורה רשמית באמצעות רשויות החוק האמריקאיות, והתביעות עדיין עומדות נגדם". 
 

צילום: חטיבת דובר המשטרה
''אוכל לעשות משהו חיובי עבור האנושות'' צילום: חטיבת דובר המשטרה

"בארץ התנדבתי לארגון ישראלי כדי לתמוך במותקפים ובמשפחותיהם, ובמקביל אני מציע ייעוץ והכוונה לחברים ואחרים שהותקפו, שעדיין סובלים בשקט. כעת, אני משתמש בניסיון שלי כדי להגביר את המודעות לנושא הזה, שעדיין נושא סטיגמה שלילית כל כך, שרבים מתעלמים ממנו או נמנעים מלדון בו". 

כשגורדון מזכיר את הארגון הישראלי בו החל להתנדב, הוא מתכוון ל"מגן" - מרכז בבית שמש המסייע לצעירים שהותקפו בידי פדופילים, שבו התנדב בימיו הראשונים כעולה חדש בישראל. 

"כיום, אני מכיר אישית יותר מתריסר מותקפים מהקהילה היהודית של דטרויט ומאות אחרים מרחבי ארה"ב והעולם. זה יכול להיות הבן שלכם או הבת שלכם, חבר בעבודה או מהחיים. יכול להיות שבחיים לא תגלו זאת". כותב גורדון. 

"חייבים לעצור את זה", הוא מסכם, "אם נמשיך לטאטא את הבעיות שלנו מתחת לשטיח, בסוף ניפול מהן. הגיע הזמן להתייצב עבור עצמנו, ילדינו וקהילותינו. הגיע הזמן להקריב את הנוחות של הימנעות מהתעסקות בנושאים האלה, הלא נעימים ומביישים, ולהתרכז בכבוד החיים. אם אני יכול להשמיע קול, גם לכם יכול להיות. קחו עמדה, תהיו מנהיגים אמיתיים. תסמיקו לכמה דקות כדי שאחרים לא יצטרכו לדמם". 

פסקת הסיום בווידיו של גורדון מצמררת במיוחד לאחר מותו. הוא כתב כי "אחת הסיבות לכך שמותקפים מינית נקראים 'ניצולים' היא משום שרבים מהם פשוט לא שורדים את זה. כל כך הרבה מתביישים מכדי לנסות ולמצוא פתרון, ולעיתים רבות נכנסים לדכאון, אלימות, התמכרות ואף לעיתים נופלים לזרועותיו של המוות. אך אפשר להיות אמיצים ולעמוד על מה שאנחנו רואים כנכון. יחד - הקולות שלנו יכולים להיות חזקים יותר. אני יודע שלבד לא אוכל לשנות את העולם, אך יחד נוכל לעשות שינוי". 

Wednesday, August 06, 2014

Dreams

Last night I had a strange dream. I had a baby girl. At first she was really ugly but then within seconds she grew a little and became really beautiful with blue eyes. I was sitting with her on a bus and someone said I should put on sunscreen because at her age her skin is really sensitive (that's funny because I'm always very careful about sunscreen and find it annyoing when parents don't protect their kids' faces from the sun). After this, things got weirder because I kept leaving her everywhere inside her carrier, and then kept running back to find her. Other things happened too, but I don't remember them anymore. I just remember that I kept noticing she was not with me anymore and I had to go back and pick her up at the last place I'd been at.

Tuesday, August 05, 2014

I want to leave the material world and wander through the wilderness for a year. We have Nemo so that's kind of impossible right now, but it's still something I want to do, sometime.

Monday, July 28, 2014


בא לי לכתוב על בעיית השנאה לערבים והאמונה שצריך להרוג את כל הערבים. מעטים מהמאמינים האלו יבצעו בפועל רציחה שכזאת, אבל העידוד החברתי לדעות שכאלה כן מביאים וימשיכו להביא בסופו של דבר למעשים איומים של רצח. אני אישית מכירה מישהי במקום עבודתי שחושבת שאין ערבים חפים מפשע, שכולם אשמים בחטיפת ורציחת שלושת הנערים ולכן צריך לנקום בכולם. לפעמים אני תוהה איך אנשים כאלו ממשיכים לעבוד במקומות העבודה שלהם ולהתנהל כרגיל כשהאמונות שלהם כל כך גזעניות. אני מרגישה שהגזענות הנוראית הזאת לא יכולה לעבור בשקט. אני מרגישה שמשהו צריך להיעשות. אבל רק להחרים אנשים שכאלו לא ישנה את דעתם. שוב חזרנו לעניין החינוך? אולי. אבל איך אפשר עכשיו לחנך אלפי בני נוער להידברות ולסובלנות ולא לאלימות?
אני לא אשאל איך אנשים הגיעו למצב כזה של שנאה, כי אני יודעת איך. ילדים שחיים בתנאים של זריקות אבנים יומיומיות על רכביהם ורצח או טבח של מכרים/חברים/משפחה ע"י מחבלים, בסופו של דבר ישנאו את מי שמבצע את אותם מעשים נתעבים, ובצדק. המון ישראלים חיים תחת צל הטרור. כמעט כל אחד ואחת מכיר ומכירה מישהו שנרצח בדם קר.
ובכל זאת, ולמרות הכל. למרות שזה נכון שיש מספר לא קטן של פלסטינים שרוצים להרוג יהודים, ולמרות שחמאס לא רוצה שלום עם ישראל, ולמרות שהמנטליות הערבית-מוסלמית היא שונה בתכלית מהמנטליות היהודית-ישראלית, ולמרות שיש ערבים שגונבים ויש ערבים שאונסים ויש ערבים שצועקים. (יש גם יהודים שעושים את כל אלה.) עדיין.
עדיין אסור לקחת את החוק לידיים שלנו. זה אפילו לא משנה מה אני חושבת על ערבים. גם אם הייתי חושבת שכולם רמאים ורשעים, לפי השכל ההיסטורי-מוסרי אנחנו חייבים לזכור שאסור לנו לקבוע קביעות גזעניות כוללניות. אסור ללכת ולפגוע במישהו ברחוב סתם כך. סתם כי אתה כועס. כי מישהו אי שם עשה כך וכך. לא. זה ממש לא בסדר וזה לא יכול לעבור בשקט. אנשים שמסיתים לשנאת ערבים רק בגלל שהם ערבים צריכים לעמוד לדין.
אנחנו חייבים לשמור על המוסריות שלנו כעם.