Monday, June 30, 2014


קראתי את הספר "האישה בזהב" שמספר את סיפורו של האמן גוסטב קלימט דרך סיפורו של משפחת בלוך-באואר היהודית בוינה החל ממפנה המאה ועד מלחמת העולם השנייה. הסיפור הוא עלילתי-ביוגרפי, והסיפורים בו הם סיפורים שתועדו באמת. יש בו קטעים מזעזעים של הזוועות שעשו הנאצים ליהודים. 
חמלה כנראה לא באה בטבעי, ולפעמים צריך בכוח לחנך את עצמנו לחמול. לא לשכוח לחמול. על כולם. בלי הבדלי דת, גזע או מין.
(מתוך הספר, תקראו עד הסוף:)

בשנת 1942 הגיע פליקס לנדאו לעמדת כוח יחסית. לאחר שסייע לגסטפו לשדוד את יהודי וינה העשירים עבר לנדאו לגליציה.
...
יחד עם אנשי אס-אס נוספים החל לנדאו להשתמש בהולכי רגל יהודים ברחובות דרוהוביץ כ"מטרות ירי". הוא נהג להתבונן בשלווה מחלון דירתו ביהודים שעבדו בכפייה בגינה המשותפת שמתחת לבניין מגוריו, ואז תרגל את יכולת הצליפה המצוינת שלו על הגננים.
...
ואז הגיע הטבח הראשון שלו. "טוב, בא לי לשחק קצת בהוצאה להורג ובכריית קברים, למה לא?" כתב באחד ממכתבי האהבה לגרטרוד, אשתו. הוא איתר עשרים ושלושה קורבנות, "והיינו צריכים למצוא מקום מתאים שבו נוכל לירות בהם ואז לקבור אותם," כתב לנדאו. "המועמדים למוות התאספו עם אתים כדי לחפור את קבריהם שלהם. שניים מהם מיררו בבכי. האחרים בהחלט נינחו באומץ רב." לנדאו הביט באנשים העורמים כסף, תכשיטים ושעונים בערימה קטנה. 
"מוזר, זה לא נוגע בי בכלל," כתב לנדאו. "שום רחמים, כלום."

No comments: