Monday, July 28, 2014


בא לי לכתוב על בעיית השנאה לערבים והאמונה שצריך להרוג את כל הערבים. מעטים מהמאמינים האלו יבצעו בפועל רציחה שכזאת, אבל העידוד החברתי לדעות שכאלה כן מביאים וימשיכו להביא בסופו של דבר למעשים איומים של רצח. אני אישית מכירה מישהי במקום עבודתי שחושבת שאין ערבים חפים מפשע, שכולם אשמים בחטיפת ורציחת שלושת הנערים ולכן צריך לנקום בכולם. לפעמים אני תוהה איך אנשים כאלו ממשיכים לעבוד במקומות העבודה שלהם ולהתנהל כרגיל כשהאמונות שלהם כל כך גזעניות. אני מרגישה שהגזענות הנוראית הזאת לא יכולה לעבור בשקט. אני מרגישה שמשהו צריך להיעשות. אבל רק להחרים אנשים שכאלו לא ישנה את דעתם. שוב חזרנו לעניין החינוך? אולי. אבל איך אפשר עכשיו לחנך אלפי בני נוער להידברות ולסובלנות ולא לאלימות?
אני לא אשאל איך אנשים הגיעו למצב כזה של שנאה, כי אני יודעת איך. ילדים שחיים בתנאים של זריקות אבנים יומיומיות על רכביהם ורצח או טבח של מכרים/חברים/משפחה ע"י מחבלים, בסופו של דבר ישנאו את מי שמבצע את אותם מעשים נתעבים, ובצדק. המון ישראלים חיים תחת צל הטרור. כמעט כל אחד ואחת מכיר ומכירה מישהו שנרצח בדם קר.
ובכל זאת, ולמרות הכל. למרות שזה נכון שיש מספר לא קטן של פלסטינים שרוצים להרוג יהודים, ולמרות שחמאס לא רוצה שלום עם ישראל, ולמרות שהמנטליות הערבית-מוסלמית היא שונה בתכלית מהמנטליות היהודית-ישראלית, ולמרות שיש ערבים שגונבים ויש ערבים שאונסים ויש ערבים שצועקים. (יש גם יהודים שעושים את כל אלה.) עדיין.
עדיין אסור לקחת את החוק לידיים שלנו. זה אפילו לא משנה מה אני חושבת על ערבים. גם אם הייתי חושבת שכולם רמאים ורשעים, לפי השכל ההיסטורי-מוסרי אנחנו חייבים לזכור שאסור לנו לקבוע קביעות גזעניות כוללניות. אסור ללכת ולפגוע במישהו ברחוב סתם כך. סתם כי אתה כועס. כי מישהו אי שם עשה כך וכך. לא. זה ממש לא בסדר וזה לא יכול לעבור בשקט. אנשים שמסיתים לשנאת ערבים רק בגלל שהם ערבים צריכים לעמוד לדין.
אנחנו חייבים לשמור על המוסריות שלנו כעם.

Thursday, July 24, 2014

מחר אני פשוט אתחיל לצייר. חיילים, חברים, זכרונות, אני, גילעד.

Monday, July 21, 2014

צוק איתן


זאת המלחמה הראשונה שאני מרגישה מאוד קרובה לחיילים. אישית אני לא מכירה הרבה חיילים במלחמה הזאת, אבל איך שהוא זה שונה ממלחמות וממבצעים קודמים. הפעם הקודמת שזכור לי שמספר רב של חיילים נהרגו היה בלבנון השנייה, ב2006. הייתי בת 16. חיילים מבחינתי היה משהו גדול ממני ומרוחק. "החיילים ההם" שהולכים לקרב, במקום רחוק, בצפון, בלבנון... וגם כשנפלו, היו אלו דמויות כמעט מיתולוגיות, של חיילים בוגרים ומיומנים, שלאמפחדים.
"צוק איתן" זה המבצע הראשון שבו אני מרגישה שהקירבה שלי לחיילים ממש מגיעה עד קו הזינוק, עד קו הגבול, עד ממש לרגע שבו הם נכנסים. אני מרגישה שאני מכירה את ההליכה האחרונה שלהם, את ה"להתראות" האחרון, את סגירת הדלת מאחוריהם, את התיק על הגב בדרך למילואים. זה כל מי שאני מכירה, זה כל החברים שלי. זה כל כך רגיל ואנושי, זה לא גדול וחסין. ה"חייל" הוא בחור צעיר שלפני רגע טלפן לחברה שלו, לפני רגע ארז תיק, לפני רגע צחק עם החברה', לפני רגע נעל נעליים, שרך את השרוכים ומרח צבע הסוואה על הפנים, חייך, פחד. אני מתערבבת עם הרגש של החיילים, אני חשה את הבהלה ואת הלחץ. אני כמעט יכולה להגיד שאני יודעת מה הם מרגישים. אני תוהה אם עם כל מלחמה שתבוא בעתיד אני ארגיש מפעם לפעם יותר ויותר קרובה לחיילים, או שעכשיו זה בגלל הקירבה בגיל, ובעתיד אני שוב אתרחק מהקירבה, כי שוב אתרחק מגילם של החיילים האלו. או אולי בכלל כל פעם שזה קורה אני מרגישה, "הנה, עכשיו אני מרגישה קרובה." לא יודעת. בכל מקרה, הם כל כך צעירים, וזה כל כך עצוב.
אין לי ממש עוד מילים.
מעציב אותי שעדיין אנשים מסיתים לשנאת אנשים מישראל, לשנאת ימנים/שמאלנים, בזמן כזה שכולנו צריכים לעמוד איתנים, וכצוק אחד לתמוך בכל החיילים שמחרפים נפשם למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל



Before the war started I was reading articles, finding interest in people's various opinions, forming all sorts of opinions, reading about Gaza deaths and seeing horrible photos of their dead. But I am resting now from that race, and I am just mourning the deaths of our soldiers. Yes, I care about them more because they could be my friends, my neighbors, my relatives. I see the hatred toward Israel in different countries, including in certain news stations in the US, the burning of Israeli flags at rallies, the calls for the death of Israel, the lies, the postings of photos from Syria as if they're from Gaza. I wish they all knew that Israel does not want to be at war, does not want to kill innocent people, does not appreciate sending its soldiers to battle. But it unfortunately must be done, as we are fighting here against terror organizations who DO want to intentionally kill and annihilate us, who are continuing to send and have sent for the past many years tens of thousands of rockets, terrorists and murderers into Israel. The Israeli soldiers who are fighting are strong and brave. But the human body is so fragile. Just one bullet or one bomb to shred a live human to morsels of death, forever.
I hope we hear of no more casualties.

לפני המלחמה עצמה, קראתי את כל הכתבות, עקבתי אחרי הדעות של אנשים, למדתי דברים חדשים, שיניתי את דעותיי כל יום, ורציתי לראות את התמונה הרחבה, את הסבל ואת האבל בשני צידי המטבע. אבל עכשיו אני נחה מהמרדף אחרי הצדק ואחרי פירסום של פוסטים שונים, ואני חשה כאב ויגון על פטירת חיילנו. אני רואה את השנאה כלפי ישראל בכל מיני מדינות ובחדשות בארה"ב ובעוד מקומות, את שריפת דגלי ישראל, את הרצון להכחיד את ישראל, ואני חושבת- הם לא יודעים, הם פשוט לא יודעים... לא יודעים על ישראל ועל פלסטין, לא רואים מה שרואים מפה. לא יודעים מיהם החמאס וכמה הם צמאי דם. לא יודעים שישראל לא רוצה להרוג חפים מפשע, לא אוהבת לשלוח חיילים אל קברם. אני מבכה את מות החיילים. זה יכול להיות כל אחד. כל אחד יכול להיהרג. הגוף החי הוא כל כך שביר, כל כך עדין. די בכדור אחד שפוצח דרך הגוף או בפיצוץ אחד של רימון כדי להוציא את רוח החיים של אדם לעד.


A quick overview, mainly for those outside of Israel who may not know this information: 

Hamas is Israel's enemy. Hamas is a terrorist organization that calls for the destruction of the Jewish state. ("Its [Hamas'] Covenant is a comprehensive manifesto comprised of 36 separate articles, all of which promote the basic Hamas goal of destroying the State of Israel through Jihad [Islamic Holy War]"). The Jewish state was legally established in 1948 (for those who don't know) on land that was not appended to any state. At the time there were approximately 1,000,000 Arabs living in Israel. Many were forced or encouraged to flee their homes. (In 1949 Israel proposed an agreement with the Arab countries in which about 100,000 Arabs would be able to return back home, but the Arab countires rejected this idea mainly because they were not willing to recognize the state of Israel. As of today, most of those refugees are still refugees in the Arab countries.) Others became Israeli citizens. Today Israel Arabs are granted every single right that Israeli Jews are given. They are equal and not oppressed. The Palestinian Arabs amount today to around 2,500,000 people. (From the Palestinian Treaty of 1964: "Palestinians are Arab citizens who were living permanently in Palestine until 1947. Whether they were from or remain in it, [and] whoever was born to a Palestinian Arab father after this date in Palestine or outside it, is a Palestinian"). The Palestinians were never an established independent state.
In the six day war (1967) Israel conquered areas from Jordan, Egypt and Syria. Since that time, Palestinian nationalism became stronger and many Palestinian organizations began committing acts of terror and riots (the major one being the Munich massacre of 1972). Since then, talks of a Palestinian state and Palestinian autonomy have been discussed and failed many times, including a proposition by Sadat - then prime minister of Egypt - for Palestinian autonomy, which was rejected by the Palestinian Authority. The talks became relevent again after the Oslo agreement in 1993 when autonomy was given to the Palestinians, and Ehud Barak suggested the idea of a Palestinian state. Those talks failed as well.

1987- First Intifada (Palestinian terror attacks against Israel)
2000- Second Intifada (massive Palestinian violence and terror attacks 
against Israel, including many suicide attacks on buses and in major streets)
Israel retreated from Gaza in 2005, removing thousands of Jews from 21 towns.
Today Gaza is an autonomous Palestinian region, while the borders between Gaza and Israel are closed, and Israel supplies Gaza with electricity and water, and allows shipments of food and humanitarian aid to enter Gaza.
Hamas has been growing since the 1980's and has been committing terror attacks against Israel ever since. Hamas won PA elections in 2006.
This year, Hamas has become illegal in Egypt after committing terror attacks in Sinai.
Hamas signed a treaty of cooperation with Fatah, and together they govern Gaza.
Hamas is sending rockets over to Isael.
Hi rockets. You're not welcome here.
Hamas sends rockets aimlessly at Israel with the intention of killing Israelis.
Israel is bombing weapon plants in Gaza and the heads of Hamas, and is INFORMING the civilians of Gaza where they are gong to bomb, and asks that they leave the areas so they will not be harmed.
HAMAS DEMANDS FROM THE GAZA CIVILIANS TO IGNORE ISRAEL, TO GO BACK AND TO DIE!

Monday, July 14, 2014

My dearest

Having Nemo is a good lesson toward having future children. Not in terms of what most people would consider preparation, such as taking care of someone or being responsible. To the contrary: I am learning how to never get angry or violent.
I am against any type of violence. I pledged not to ever hit Nemo. But sometimes she does something bad (for instance, chasing and scaring someone when she's loose) and then I get so shaken up that I yell at her, and this morning I even gave her a very light hit on her side. When someone raises a hand at her, even if not intending to hit, she cringes and tilts her head in fear. I hate seeing her frightened. And that's how she looked this morning when I hit her and yelled at her. She did not purposefully do somthing wrong, but I purposefully was mad. I then proceeded to take her home quickly and not continue our regular leisurely walk.  On the way home we met her favorite dogfriend, and I did not even let her stay a while to play with him because I was angry and eager to get home. When we got home I gave her food and water just like every morning and then left the house for work. I forgot something and walked back in and upon my entering she ran quickly under the bed with her tail between her legs.
I cannot explain how bad I feel. I made Nemo scared, and that is the worst and last thing I want to inflict on another living creature. I should not have raised my hand, should not have cut the walk short. Sternly telling her she was bad would have sufficed.
I am not going to be home until late tonight but I feel the need to go home in between my two jobs for ten minutes and hug her tightly. I want to just hug her my whole life. She is so dear, and sometimes I don't feel that I am fit to be the owner of such a precious creature. She does not ever deserve to be hit or to be scared. Ever.

Saturday, July 12, 2014

My blog needs to undergo a serious change.

Thursday, July 10, 2014

Tuesday, July 01, 2014

Today is a day of mourning.
Eyal (19), Gilad (16) and Naftali (16), who were kidnapped two weeks ago, were found dead today. They were kidnapped and then murdered.
My heart is broken.