Friday, September 26, 2014

ראש השנה תשע"ה

ראש השנה תשע"ה

א' בתשרי, שנה עברית חדשה. כמה מתאים שהתחלה חדשה נפרשת בפניי בדיוק בתקופה הזאת. התחתנו בכ"ד אלול תש"ע, ואנחנו נפרדים באותה תקופה ארבע שנים מאוחר יותר.

יש לי הרבה מחשבות ותהיות לגבי התקופה המפתיעה והמשונה הזאת ועל התקופה שעומדת בפתח, אבל מוקדם מדי לדעת בדיוק מה פשרם ומה מקומם, אז אני לא ארחיב עליהם, ובינתיים אני חיה מיום ליום ונותנת לדברים לקרות בשלווה, מקדמת את העתיד ומניחה לעבר, בזמן הנכון.

זכיתי לבלות חלק מסעודות החג עם חברים יקרים, והבוקר הייתי בחלק מהתפילה בבית הכנסת המסורתי באגרון (כשאני משתתפת בתפילות, זה כמעט תמיד שם. מאוד אוהבת). יש לי מחזור תפילה מיוחד של המשורר יונדב קפלון, שקיבלתי מההורים של גילעד לפני כמה שנים. הספר ממותק בסיפורים, מדרשים, מעשיות ושירים מכל מיני תקופות, לצד התפילות הרגילות, ואני נוהגת לעיין ולקרוא את הנספחים המעניינים האלה כל שנה כשאני פותחת את המחזור.

אני רוצה לצטט כמה מהדברים שכתובים שם שקראתי היום:

זלדה

לא ארחף בחלל
משולחת רסן
פן יבלע ענן
את הפס הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע.
אין לי קיום
בלי הברקים והקולות
ששמעתי בסיני.
*

"עת המשפט – עת רצון" / הרב קוק, "עולת ראיה"

מהלך המשפט האלוהי התמידי, בכל שנה, הוא בדרך צדקה, להעלים עין מסוררים ולהמתין להם לתשובה; שעבירה גוררת עבירה ומטמטמת הלב ומקשה את האפשרות לתשובה (...)
*
דומה לרעיון של מרטין לותר קינג (כמה עשורים מאוחר יותר) שאני נוהגת לכתוב עליו- מותר לשנוא מעשים של "אויבים" אבל אסור לשנוא את ה"אויבים" עצמם, צריך תמיד להמשיך לאהוב אותם למרות הכל. גם הם נולדו "בצלם אלוהים", גם בהם יש טוב שאפשר לחשוף, ובאהבה הזאת ניתנת האפשרות להתפייסות. אם מקשים את הלב, לעולם לא תבוא ה"תשובה" או השלום.

אני חושבת שבחיים הפרטיים של כולנו, מאוד חשוב לזכור ולהשתדל לא להקשיח את הלב ולזכור לסלוח לסלוח לסלוח, ולאהוב, גם אנשים שכביכול ממררים את חיינו, כי רק על ידי הפתיחות הזאת יבואו התשובה, ההתפייסות והאהבה. אנחנו עם של אהבה- לא של שנאה. עם של אור- לא של חושך!

עכשיו אני רוצה לצטט מעשייה שהצחיקה אותי, גם מתוך המחזור (בקצרה):

אישה עגונה מיררה בבכי לפני ה"מגיד" מקוזניץ: בעלי טען כי מכוערת אני וברח לו למדינות הים. אמר לה ה"מגיד": שמא באמת מכוערת את?
הכיצד?! הזדעקה העגונה, והלוא תחת החופה, ביום חתונתנו, כה יפה הייתי בעיניו! ניחמה הצדיק בדברים רכים... (ואז המשיך להסביר איך שזה משל לעם ישראל בהר סיני ועל הרצון שלנו שאלוהים ישוב אלינו...)

אמנם עצוב שהאשה הייתה עגונה, אבל סיפור קצת מצחיק. ומפני שהגירושים שלי ושל גילעד שטים על מים רגועים ואנחנו עושים הכל בהדדיות, אני מרשה לעצמי לצחוק על סיפור של רב שאומר לאישה שאולי היא באמת מכוערת. (ומי יודע, אולי בשלב הטקסי של מסירת הגט מגילעד אליי יש איזה שלב שבו מישהו אומר לי שאני מכוערת P: אי אפשר לדעת למה לצפות ברבנות של היום. סתם)

ועוד ציטוט אחרון ובזה אסיים לעכשיו:

ר' נחמן מברסלב / שיחות הר"ג

אצל ה"עולם" השכחה היא חיסרון גדול, אבל בעיניי יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר (...). אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו (...) בשום אופן! גם, היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, ע"י השכחה, נשכח מה שעבר (...) ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך. ועניין זה הוא עצה טובה גדולה מאוד...

אז אני מאחלת לעצמי שאזכור רק את הדברים הטובים בחיי עם גילעד אהובי, שהיה בשבילי האחד והיחיד למשך שש שנים, ולא אהרהר בחרטות ובאכזבות, וגם לא אהרהר יותר מדי במה שכבר אין, אלא אפתח את עיניי לראות מה שיש עכשיו, את כל העולם היפה והאנשים הטובים שעוטפים אותי, ואת מה שעומד להיות- כל הדברים הטובים שעוד יבואו. אברך על כל האפשרויות הנגלות והנרקמות במעלה דרכי, על העולם שיש לו בשבילי מלא דלתות פתוחות שאני כבר חשה אותם ועומדת בפתחם.

ואני מאחלת לכולם, כמו שכתב הרב קוק, וכמו שאמרו עוד רבים וטובים כמו מרטין לותר קינג, לסלוח ולאהוב ולתת מקום לתשובה.

אני מעריכה את כולם מאוד.


שנה טובה (ושנה של טבעונות וחמלה!)

Tuesday, September 16, 2014

Divorce, post #2

I don't really know what to write. Some may know, some may not, and I'd rather just write it here on my blog so that there won't be anyone wondering and not asking: Gilad and I are getting divorced. That sounds so awful. I grew up thinking divorce was awful. You know what, it's hard, but it's not awful. It may lead to better things. Maybe some day I'll wake up and realize my life is amazing again. I'm floating along just fine, I'm even happy most of the time, so I'm hoping it'll stay this way.

We've been talking about it for a very long time now. Gilad just isn't happy being married. I accept and understand that. I wish the situation was different but it isn't and I understand. I realize that I have to let people and relationships change. Life is dynamic, I can't force things to stay the same. After coming to the final decision of divorce, it was hard letting people know because society has its opinions about divorce. But who cares. 
And I discovered that "society" isn't as old-fashioned as I thought. So many people are supportive and even in favor, if it's the right thing to do. Well it's the right thing to do if it's what we decide to do. And it's what we've decided to do. 

As it gets closer it gets scarier. I told myself I'll try to keep my spirits high but when I realize that I will be leaving all the things I love- Gilad and everything I feel safe with (our apartment, every room in it, the kitchen the bathroom the bedroom the livingroom, the front door the back door the backyard the carpet the lamps the closet the bedroom, the closeness, the love and maybe even Nemo), I realize I may not feel at home for a little while. I may be lost and lonely (or even depressed and hopeless- but I hope not) for a little while. Maybe even for a long while.

We've been together for six years and married for exactly four. These were a great six years for me. From the moment I first set my eyes on Gilad in 12th grade in moshav Argaman in the Jordan Valley I was in love with him and he was my true love. He was my true and honest love for six whole years. Until now.

Now it ends and we part our ways.


Nemo

Usually I float along just fine, but sometimes I think of the really sad things. Nemo, for instance. She will miss and be missed by one of us. She can't live with both of us anymore and we have to decide who she'll live with. Having her with me will me will be hard for me because I don't know if I'll be able to take good enough care of her. And she'll miss Gilad and that'll make me sad. But if she'll live with Gilad I'll miss her terribly. And she'll probably miss me too because after all, even though she may respect Gilad more, she loves me just as much.

Monday, September 08, 2014

Divorce


Based on the letter I wrote to relatives:

Even though we've been thinking and talking about it for a very long time it's still a little shocking to me now that it's actually happening- Gilad and I are getting divorced. So many close and loving people were at our beautiful wedding four years ago and saw how close and truly happy we were together. We really were and are the closest of friends, but over the years we've changed and realized that we do not want to be in this kind of relationship at this point in our lives. Well Gilad is more unhappy in this marriage than I am, and he initially brought up the issue a while back, and I accept his desire to part, and am well aware that relationships are and should be dynamic like ours, and it is right to let change happen. We are going through this process together with the same appreciation for each other we've shared for the past years, but nonetheless we are parting our ways for now, and it's scary and a little sad for me. 

We have not yet started the technical part of the process, but since we got married through the rabbinical system (which was maybe a mistake, because we do not appreciate or want to be part of that corrupt, sexist and homophobic system) we will have to go through all sorts of bureaucracy through that system. We don't yet know where we’ll live and how things will be. They will definitely be hard at the beginning, and I do not expect an easy ride, but I'm trying to keep my spirits high, and know that this may lead to better things.

In life, even while doing things that I love and have a passion for, like art, I always cared (too much) what people thought  of me and always wanted to make a good impression on others. Getting divorced is one of those things that you know people may think badly of, or may look down on or think "they probably just don't know how to work out their problems", because in a way that's what I was brought up believing, but now I know divorce is not necessarily a bad thing and does not necessarily result from fighting or anger, and right now we're doing what's important and right for us, without consideration of other people's expectations. (It would of course make me happier for make all my relatives happy, but not possible in this situation.) It requires a lot of confidence in our decision, and it requires strengthening the knowledge and the belief that individuals must do what is right for them, and them alone, in life (of course without harming other along the way). Just like me being vegan or all the other things I do and believe in, I am trying to stride down this path knowing that it is right and must be done, and looking at the positive things that may be in the future rather than the many things I'm giving up and losing.

I hope this news does not sadden anyone too much. I really do not want people to be sad or feel bad for us. I hope I'll get through this tough time with as much strength as possible. Everything is changing, and change is scary. I had all sorts of dreams of the future that will not happen now, but I'm sure new dreams will take their place, if I let them.



It's sad.