Thursday, October 30, 2014


לראות ענף להיזכר במילה שהחלפנו
לראות דשא לרצות להשתרבב בו כמו שנמו עושה
להיות מתחת לשמיכה עם מישהו אחר
להרגיש את גופו ולהתענג מכך
לשמוע את הקול של מישהו חדש
להרגיש רוח קרירה להיזכר ביום
לראות שמיים לחשוב על אדמה
על רגבים
על אהבות
לדעת כל רז סודיך
לרצות גם את רז סודיו
לראות את העלים נופלים
לחשוב על החלון
ומה שנראה בעדו
לפתוח את הדלת
הדלת
לסגור את הדלת
לרצות לנשק, לחבק
לנשק ולחבק באמת.
לראות שיר לרצות לטעום את המנגינה
הטעם ענוג ורך.
לחוש ערב לחשוב על כעס שנולד
לחכות ללילה לחכות לעצב לחכות
ולקנא
לראות אור לדעת שהכל היה טוב כל כך
לזכור שהיה טוב כמו שני
עפיפונים בשמים.
לשמוע נביחה לחשוב על פרפרים
בבטן
ברוח.
לצלול ולרחף
להטריף
ולטרוף
ולהיות מוטרפת
מכל השיגעון
מכל השיכרון
מכל הזיכרונות
מכל האהבות
מכל הדימיונות
מכל החלומות
מכל הדיבורים
מכל החיבורים
מכל הנגיעות.

אינסוף. יש לנו אינסוף.


Friday, October 24, 2014


The wall that held me up and supported me is slowly tilting and pulling away, and inch by inch my body is being left on its own. I now cannot lean back and must stand straight to keep my balance.

I always thought the most wonderful part of a relationship was the beginning. But now I realize that what I miss most is how much we KNOW each other, which came only after years of being together. That's what I miss, and that's what I want.

Butterflies in my stomach and surprise SMSs are nice, but I want the knowledge, recognition and understanding that comes with time.


Sunday, October 19, 2014


For some reason the most prominent emotion this past week has been Jealousy. I am jealous of people I don't need to be jealous of. There's actually no one in the world  I need to be jealous of, but somehow I'm jealous of so many people. Mainly of people's beauty and free spirit. Everyone seems so sexy and good looking, everyone seems so happy and free. I'm jealous because I want to be in love with everyone and I want everyone to be in love with me.

Saturday, October 18, 2014

Howcome my heart is always yearning to be somewhere else, in some other situation, belonging to other emotions, more full ones? Howcome I cannot cultivate serenity when I am alone and cannot emenate personal freedom when I am not at complete ease? Howcome my mind is like a volcano, erupting at unconventional times, eagerly throwing flames all over my fragile existence?
When will I find peace to be strong and complete in any situation, in any place?

Sunday, October 05, 2014


Change is scariest from afar.
When it comes, you just live it, and that's what it is. Life.


28.9.14 יום ראשון (לפני שבוע):
בעוד שבוע וחצי, בערב חג סוכות, אני כנראה אעבור אל הבית של ההורים שלי.
הערב היינו רעבים, אז אחרי חיבוקים ודיבורים על החששות/מחשבות מהקשרים הבאים שיהיו לנו, ואחרי שגילעד הבהיר לי שוב שמבחינתו כבר עכשיו (או גם בעבר כשעוד היינו בקשר של זוגיות) אני יכולה להיות עם אחרים ואמרתי שבכל זאת אחכה, יצאנו לאכול במקום הפינתי העגול ברח' מטודלה- הזיגמונים והצופים. המנהל החתיך-על הגיע למקום וגילעד הקדים את המחשבה שלי והציע לי "הנה, הוא חתיך". וואו, איזה דוגמן, הסכמתי. גילעד אמר שהוא יכול להשיג לי את המספר שלו. לגילעד היה אומץ גם להתחיל איתו בשיחה (כי הם כבר נפגשו בעבר) שהביאה אותו לידיעה שאנחנו נפרדים:
"איפה אתה גר, גד?"
"בחרל"פ, ואתם?"
"כרגע ברחוב התיבונים, אבל אנחנו עוזבים."
"לאן?"
"כל אחד להורים שלו"
"?"
אני: "אנחנו מתגרשים"
"באמת?"
"כן..."
"אתם לא נראים כמו זוג שמתגרש..." (או משהו כזה. אולי הוא אמר- רוב הזוגות המתגרשים לא נראים ככה. או- זה לא כך אצל רוב הזוגות.)
אני: אנחנו לא כמו כל הזוגות
:)
אנחנו במסעדה ביחד, אני עם טוסט טבעוני וגילעד עם שקשוקה, ואנחנו מבסוטים.

Friday, October 03, 2014

New Year Resolutions

I find myself a better and stronger person from year to year. Small resolutions seem to be popular but they aren't right for me. I can't know what will happen and therefore can't know what part of me will learn and be strengthened. I don't know what obstacles I will have to fight against, but I always in any case try harder everytime an obstacle comes my way. I take everything I have acquired and learned in the past 24 years and together somehow it makes me able to make it through anything. All the love, anger, imagination, trauma, disappointment, sorrow, togetherness and aloneness that I have experienced in my life made me who I am today and built in me a force that can face anything with compassion, integrity and strength.
I love who I am. I love the people, animals and nature who share this planet with me. Really, I just love everyone and everything.
I hope next year I will again be able to proudly say that I am stronger than I was the year before.

Wednesday, October 01, 2014



הייתי עכשיו ב(חלק מ) ערב לימוד, שירה וסליחות של "שבת בבוקר" (בית כנסת ירושלמי צעיר המבוסס על יהדות ישראלית הומניסטית) במכון כרם. מה שקשה לי עם ערבים מעוררי השראה שכאלה הוא שמפני שהם מפיקים אור כזה גדול של חיבור, אחווה ונתינה אמיתיים ופנימיים, זה פשוט גורם לי להיות מתוסכלת מזה שהציבור הרחב בארץ ובעולם לא רואה את היופי הזה, ומגנה את היהדות כאילו היא עוד דת פונדמנטליסטית רדיקלית, כשבפועל יש בה אנשים כל כך טובים, שוחרי שלום, שאוהבים, סולחים ומפיצים אור. היהדות יכולה להיות כזאת. למה לא כולם רואים את זה?
***
סליחות \ לאה גולדברג
א.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
ב.
אשמתי מאד, כי עודני זוכרת
את חם צעדיך בשחור הדממה,
היתה סליחתי נבונה ואחרת,
עכשיו היא פשוטה כדמעה.
פניך שלוים - בשתיקת מבטי הם.
גופך נתאדה והיה למזמור.
ופה רק המלח של ים על שפתים,
וריח השמש בשזף העור.
ושוב לא אבוא בידיך לגוע,
הרשני את כל תפילותיך לשתוק.
רק ראה וקדש: הכחול הגבוה
שוקע בכחול העמק.
ג.
עוד זאת השעה הזורחת אל גל,
עוד תכלת בים טובלת.
הלילה ירח יקצר במגל
את זהב תוגתי הנבהלת. 
את זכר גופך בליטוף הימי,
את האופק הבא אליך,
אותך העוזב את חופי, כמי
שאיננו רוצה ללכת. 
אז אגש לחלון לבקש פתרונים,
והלילה יפתח לי לוע,
ואראה, כי אנחנו נהיה אחרונים,
אחרונים היודעים לסלוח. 
ד.
הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.
אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.
וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.