Saturday, November 22, 2014

מלך ומלכת באדולינה

בקשרים סטנדרטיים יש קנאה. למדנו בחברה שלנו לקבל את הקנאה כדבר מובן מאליו ואפילו חיוני. גילעד אהב אותי בלי טיפת קנאות. כי הוא כזה, כי זאת האישיות שלו, כי קראנו את באדולינה, וכן, לאחרים זה אולי יותר קשה ולא בא להם בקלות כמו לגילעד, אבל בכל זאת. נדמה לי שזה חשוב לכל קשר. הוא אהב אותי בלי לקנא. מבחינתו, יכולתי לשכב עם אחרים אם רציתי. הרי למה לא? אני לא הרכוש שלו. וכל כך הערכתי את היכולת הזאת שלו לא לקנא, וראיתי את זה כדבר מופלא, ואני עדיין רואה את זה ככה, ועכשיו שאני כבר לא איתו אני מעריכה את זה כפליים כי אני יודעת שלא כולם יהיו נטולי-קנאה כמוהו. 

קראנו את באדולינה לפני בטח שלוש שנים והספר המקסים הזה השאיר עלינו רושם עז. לי היה קצת יותר קשה ליישם את הדרך הפנטסטית של מלך ומלכת באדולינה כי לי יש רגשי קנאות בלב שקשה לי להיפרד מהם, אבל בכל זאת הרעיונות כן נשחלו פנימה ולאט לאט קיבלתי אותם והבנתי אותם, ואז אפילו רציתי להנכיח אותם.

היו התנהגויות של גילעד שלא אהבתי, ולדידי הם גם לא באמת באדוליניות למרות שעל פניו הן כן. למשל, היו פעמים שמאוד רציתי חיבוק ולגילעד פשוט לא התחשק להתחבק אז הוא לא נתן לי חיבוק ולא אפשר לי לחבק אותו. זה הרתיח אותי, וגם התגובה הכועסת הזאת שלי היא מאוד לא באדולינית, כי אין צורך בכעס (בכל עולם פילוסופי, לא רק בבאדולינה), אבל קשה לי עם זה. כל יצור רוצה וצריך יחס. אני כן מאמינה שבקשר זוגי צריך לרצות לתת ולהעניק ולעשות טוב, ולא רק לחשוב על עצמך. למדתי שזה אפשרי להפוך את רצון השני לרצון שלך ואז בסופו של דבר אתה עושה את מה שאתה רוצה דרך זה שאתה גם עוזר לבן הזוג. 

בכל מקרה, הספר באדולינה עזר לי קצת לשחרר את האחיזה. לא להחזיק בגילעד כאילו הוא שייך לי. הוא לא שייך לי, הוא שייך לעצמו, והוא רשאי לעשות מה שירצה. ובסופו של דבר מה שהוא רצה זה לא להיות איתי ומתי שהוא כבר התחלתי לקבל את זה כי הטמעתי בראשי את הידיעה האיתנה הזאת שגילעד. לא. שייך. לי... ידעתי את זה טוב מאוד וזה עזר לי להרפות. הוא לא רוצה להיות איתי, וזה בסדר גמור. פעם זה התאים לנו ועכשיו השתנינו, ועכשיו זה כבר לא מתאים. ובאיזה שהוא מקום המחשבות האלה עזרו לי להבין שגם אני יכולה להסתדר בלעדיו. אני לא אמות וזה לא סוף העולם. יש אהבה ואז יש אהבות אחרות. לא חייבים להחזיק בכוח אותה אהבה למשך כל החיים. וקץ הקשר הזה לא אומר מחיקת העבר ולא אומר שיכחה. זה אומר- היה טוב, ועכשיו יהיה משהו אחר טוב. זה נשמע פשוט מידי ותמים מידי, אבל ככה זה. גם כשעולים בי זיכרונות, זה לא מעציב וזה לא קשה. בדרך כלל.

לפעמים כן.

לפעמים פתאום זה מבזיק בי שאנחנו כבר לא ביחד. כי במשך ארבע שנים (או יותר נכון- שש) רקמתי בראש חיים שלמים ועתיד משותף ומבחינתי אלו היו החיים ואלו יהיו החיים לכל החיים. רציתי את זה, אהבתי את זה. אני אוהבת את המשפחה שלו והם מבחינתי עדיין הגיסים והגיסות, האחיין, הסבתא-לעתיד של הילדים שלי, וכו'. וזה נטמע כל כך חזק שלפעמים, כשאני נזכרת שאיילה כבר לא תהיה הסבתא המדהימה של הילדים שלי, זה מפתיע. זה מבלבל. רגע, אז כל הדימיונות והמחשבות שהיו לי כבר לא יתקיימו? (ואולי הקיימות שלהם בראש למשך אותה תקופה הספיקה. הם היו קיימים באמת, בראש, ואולי אין צורך בקיימות ממשית כדי לקבל תוקף...) כבר תהיה להם סבתא אחרת? יהיה להם אבא אחר שהוא לא גילעד? (והם גם לא ייראו כמו גילעד, בלי עיניו התכולות ובלי הצורה החדה והיפה של השפתיים והסנטר?) צופיה לא תהיה הדודה שלהם, וראם לא יהיה הבן דוד שלהם? רגע, ותהילה לא תהיה גיסתי, ולא אוכל כבר לשמוע את ליאור ונטע מספרים דברים ולא אוכל לשמוע יותר על הדילמות של אחד או את התהיות של האחר ואת החוויות של השלישי ועל הטיול בחו"ל של הרביעי. ולא אשב בסלון שלהם יותר בערב שבת, ולא אשתתף בחתונות של בני דודים או במסיבות משפחתיות. אוי, זה ממש נורא. אבל לא, זה לא נורא. זה בסדר. זה באמת בסדר רוב הזמן. אני אפילו לא חושבת על זה רוב הזמן כי אני פשוט ממשיכה הלאה.

אני שלמה עם זה. אני שלמה עם הפרידה.

לפעמים זה מבזיק בי ככה, אבל זה לא תוקף, זה לא מדכא, זה לא מוריד אותי לרצפה. זה לפעמים צובט, אבל זה בסדר. אני מאמינה שצריך לקבל את המציאות ולא להילחם נגדה. כשאני מרגישה עצובה, אני נותנת לעצמי לחוש את כל העצב ולא להתנגד. אני מנסה לתת לעצב להיות, וככה גם לעבור.

אני מאוד קרובה לגילעד. אני מספרת לו על הקשר החדש שלי עם שמואל (והוא גם ממש שמח בשבילי). אנחנו מדברים עם הכי הרבה פתיחות שבני אדם יכולים לדמיין וזה מה שאני כל כך אוהבת בו ובקשר שלי איתו. זה בעיקר בזכותו, ובזכות גבי ניצן (שכתב את באדולינה), אבל כנראה שאני יכולה לייחס גם קצת זכות לעצמי. אני חושבת שביחד הבאנו את הקשר שלנו לרמת הפתיחות הכי טובה ובריאה. הייתי מספרת לגילעד כל מה שרציתי. אם התאהבתי במישהו אחר (כשעוד היינו נשואים), אם הרגשתי קנאה, אם הרגשתי כעס, אם היו לי מחשבות נורא אבסורדיות, חלומות משוגעים, תת מודע אבסטרקטי ומוטרף, על הכל היה אפשר לדבר. זה היה מדהים. פשוט הכל. לא היה דבר שהרגשתי שאני לא יכולה לפתוח. האוזן שלו תמיד הייתה קשובה. בדרך כלל לא היה לו מה להגיב או להגיד, ולפעמים הוא העדיף לשמוע עם אוזן אחת כשהשנייה עם המחשב (וזה די עצבן אותי), אבל בכל זאת מילים אצלנו בבית היו דברים צפים ועפים ולא שקועים עמוק בלב הבודד.

אבל לא תמיד, כמובן. לפעמים הרגשתי בודדה ולפעמים היה בינינו המון תסכול ודממה וחוסר מילים וערימות של לבה גועשת בתוך הלב. לפעמים רתחתי מכעס או בכיתי מעצבים. לפעמים גילעד לא היה פייר איתי, לא נתן לי יחס, היה שקוע בעולם שלו. לפעמים רציתי שיקדיש לי יותר זמן לדיבורים שלי, שייתן לי יותר מקום, שיאפשר לי לשבת מולו ופשוט לספר ולספר. הוא לא רצה כל כך בדרך כלל. אבל כשכן דיברנו, דיברנו לב אל לב. דיברנו אמיתי, בלי שקרים, בלי מניפולציות, עם המון כנות.

גילעד היה הראשון בחיים שלי ששמע את הסיפורים האמיתיים והכואבים שלי. הוא היה הראשון בעולם שידע עליי את כל הדברים שנאלצתי לשמור בסוד כל החיים בגלל פחד או מבוכה. הוא הראשון שנפתחתי אליו, שנחשפתי בפניו. הוא ידע מי אני ומה אני, מה אני מרגישה ומה אני מאמינה. הוא היה שם בשבילי במשך שש שנים, היינו תא קטן שהכל נשמר בו. ואולי דווקא כל הסיפורים והדברים שהעמסתי עליו הכבידו עליו יותר מדי, אולי התא הקטן שלנו היה צפוף מדי, ואולי חלקית בגלל זה בסופו של דבר הוא רצה להשתחרר מזה ולצאת לחופשי.

בכל זאת גילעד עזר לי להיות חופשייה. להגיד בבירור את מה שאני מרגישה. לא לפחד לספר דברים רעים שאנשים עשו לי, כי זה הם עשו, וזה לא אשמתי. לעמוד מול המכשולים שלי ולהתמודד איתם. להיות כנה ואמיצה.

אני אוהבת היום את גילעד ואני לא נרתעת מהאהבה הזאת למרות שאני כבר בקשר זוגי עם מישהו אחר. אני אוהבת אותו בהערכה עמוקה ובכבוד מירבי. הקשר שלנו כרגע הוא לא רומנטי ואין לי תשוקה עזה לחזור להיות איתו כשאני רואה אותו. לפעמים זה צובט בלב ואני מתגעגעת. כן, אני מתגעגעת לדברים הטובים שהיו. אני מתגעגעת לאישיות הספציפית של גילעד, לגוף הספציפי שלו, לחיבור המיני שלנו שהיה מאוד ספציפי לנו, לחיבוקים איתו במיטה, וכו'.

אני לא יודעת עדיין ממש איפה במדף לשים את כל הדברים האלה. לפעמים אני נזכרת בדברים מסוימים כשאני עם שמואל אבל אני לא יכולה להגיד כל הזמן איך גילעד היה ומה גילעד עשה כי זה לא פייר. אבל יש לי מין צורך לחשוב על גילעד ולדבר עליו, לא בקטע של רצון לחזור לשם, אלא פשוט הצורך לזכור דברים טובים. כי היו הרבה דברים טובים (לצד הדברים הפחות טובים).

גילעד הוא בן אדם מיוחד מאוד.
כמו מלך באדולינה.
ואני הייתי המלכה שלו לזמן מסוים.
ועכשיו אולי אהיה המלכה בממלכה אחרת, עם מלך אחר.
ואני מקווה מאוד שגילעד ימשיך להיות מלך.

ובכל מקרה, אפשר לאהוב את כולם. אפשר לאהוב הכל. אין גבול או מקסימום של אהבה שאפשר לחוש כלפי העולם.
אני חושבת שלמרות שאני אוהבת את שמואל, אני גם אוהבת את גילעד. אני לא צריכה להפסיק לאהוב את גילעד עכשיו שהתגרשנו. לאהוב פירושו לא בהכרח להרגיש צורך להיות פיזית בנוכחות אותו בנאדם (כי הרי אני כבר לא מתגוררת עם גילעד וכבר לא מתראה איתו הרבה) אלא פשוט לדעת שיש יצור איפה שהוא בעולם שאני מעריכה ואוהבת ושאכפת לי ממנו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר.

זה מה שאני מרגישה כרגע.

אולי מחר זה ישתנה.

(אולי פתאום בעוד כמה חודשים או שנים ייפול האסימון שנפרדנו וזה ישליך אותי לתהום נפשי. אין לי מושג. אין לי מושג אם אני עושה מעבר נכון. אם אני עושה סגירת מעגל ראויה ונכונה. עוד לא בכיתי מאז הפרידה. האם זה לא מוזר לגמרי?)

אין לדעת מה יוליד יום.

אבל אני אוהבת.


Saturday, November 15, 2014

Crazy and amazing dream I dreamt on the night between the 14th and 15th of November:

We were on a flight to somewhere in the US. The plane was laid out differently than the ordinary plane (it was a long row of comfortable seats along one side), it was kind of a combination of what I thought in my dream was a spaceship and an airplane. We were like REALLY far away from Earth, but we were over Arizona. I was at the end and Shmuel was next to me. For some reason we were wearing only underwear because (in the dream) that was allowed in airplanes, and I thought- boy, that's strange that in airplanes you can be half naked. I knew we were over Arizona because ocassionally the peaks of orange mountains came into view through the windows. The sky was vibrant dark desert shades of orange, and I loved Arizona. The guy in charge (who wasn't the pilot, but just the organizer of the trip- he looked similar to someone I knew, now I don't know who, and he dressed funny- maybe similar to the man who declares on the lightrail in Jm that we must all start believing in the way of King David- love and peace, etc.) came out and said on the loudspeaker that since the plane is flying low - 1,600 (miles?) high- we will have to emergency-land. I knew that sounded familiar (in class last week we were talking about sonic booms in my Sound class, and about how airplanes need to fly above a certain height). The plane neared the ground and landed in the desert. Everyone exited the plane to tour the new land, the new planet. I put on my clothes first and then joined the rest outside, wondering where Shmuel had gone. It was kind of like being on Mars. It was pitch black except for my close surroundings, like a spotlight. I couldn't see who or what was out there. 
Then I was on a long and wide beautiful street with rows of trees and large homes. I saw two men on the sidewalk near the crosswalk (maybe inspired by the two drunk Russian men who tried to tease Nemo during our walk last night) positioning a 4X5 (large format) film camera on a tripod in front of them. I neared them and said I love that, and that I'm a photography student. They were happy to hear that and offered me a whole package of 4X5 plates (film). I said- Wow, no thanks, one will be enough. We crossed the street to the house they were going to. The entrance to the house was big and fancy. Their families were in the living room inside. I explained to them about the flight and the emergency landing. Two young boys in the family helped me take out the camera, up the long path to the edge of it, near the road. I set up the camera and told them I'll also need the plates, if they can get them for me. I glanced around looking for something I'd want to shoot. I actually stopped and glared, in the dream, in all four directions, my eyes like a still video set on a certain view, and I remember clearly what I saw and what the landscape looked like. A foggy sky, long boulevard of trees. To the left it was thick, dark trees on the left of the frame, coming in diagonally down. To the right or straight were thinner, taller trees and the same beautiful sky.
That's it.