Thursday, December 31, 2015


There are few things that I can take the responsibility of firmly believing in. When it comes to politics, for instance, I cannot definitely stand behind any one opinion. I agree with many sides and points of view, and the schemes of political stances are complex and not easily understandable.
But there are a few things in the world I am sure about, and those are the things I strongly stand behind and promote.
Some of those things are animal welfare, child welfare and composting.


It's important to compost our organic waste instead of tossing it in the trash (why do we even have trash? Why do we have SO MUCH trash?) because giving organic waste the opportunity to decompose into the ground is better for the environment and for the soil. 1) It enriches the soil, 2) Organic waste rotting away in landfills releases methane gas, which is an important component in global warming. We should not be throwing ANY organic waste in the trash, but rather into the ground (while treating it correctly: Aerating it and covering it with dry leaves or other dry organic substance). Reducing the amount of "regular" garbage we produce will also help reduce vehicular pollution by reducing the amount of trucks needed to lead the garbage to the landfill. Being able to recycle our waste ourselves, in our own homes/local areas, is a wonderful thing.

Monday, December 28, 2015

The right to do what's right

I often wonder what gives me the "right" to try to convince people of a certain moral principle. I mean, I've been aware of animal cruelty for only four short years now. And I'm young; who am I to try and assess what's right, just and moral? But on the contrary, I know that all social change and movements against violence (veganism being in that category) were done not by people who were born with that idea or to whom was given a social "right" of fighting for their cause, but rather by people who arrived at the realization that something is immoral and changeable, through awareness and sensibility. And that in itself makes their cause worthy and gives them (and me, and all other believers in moral improvement) the right to speak up about it and to try to change the world.
(Veganism is a movement against violence toward nonhuman animals. Human animals are protected by governments and laws and by their own ability to speak up. Nonhuman animals do not have these and cannot speak up for themselves. They suffer silently behind closed doors and therefore we must be their voice, and we must protect them.)

Sunday, December 06, 2015

The Circumcision Dilemma

There isn't really one.
I'm against circumcision.

The only dilemma would be whether to do it to my son despite my being against it. But I hope the answer will be no.

Wednesday, November 18, 2015

The Childbearing Dilemma

[Why do we want children anyway? Why does everyone have children?]

As I was sitting in the backseat of the car driving along a highway in Arizona, a thought popped into my head about the strangeness of family structure. The thought came now because I was pondering the parenting and family structure of relatives of mine, and in an instant realized how constrained and limited it is for children to "belong" to two specific parents, in a specific way in a specific home. (And even more so when those parents are - like in many cases - overly strict and controlling, or worse - like in many other cases - abusive. But even wonderful, attentive and thoughtful parents are still only two specific parents.) Your children, as Khalil Gibran wrote so beautifully, are "not your children. They are the sons and daughters of Life's longing for itself. They came through you but not from you, And they are with you, yet they belong not to you." I feel that way. I feel that if I (and my partner) are to create a human being, I will be no more than the body through which she comes into the world. The child will be her own human being, belonging solely to herself and to the Earth.

In this aspect, I feel that it would be more appropriate to raise a child in a communal or tribal fashion. The traditional structure of two parents (or, more contemporarily speaking, and this is legitimate, too - one parent, or three or more parents) forming the core family should/could remain (I reckon it is good for children to have a sturdy ground to rely on and from which to receive unequivocal love and support), but all children of all biological parents can be together, all parents can look after all children. In other words- the parents are the parents of everyone, the children are the children of everyone. At least in a secondary and emotional or educational way, second to the biological parents. This way, you can attempt to minimally "own" and maximally give children what is theirs: Everything and everyone, and not you alone. Again, I am not meaning that children should have no structure or home-base. Maybe they should. But even using the word "should" here is claiming something that is not rightfully yours to claim. You can direct them, you can love them, you can support them, and you can teach them. And you can even hurt or enslave them (like many parents unfortunately do, intentionally or not). But they are still not yours. And I think we should always be trying to balance that line between attempting to help them emerge into the world as independent individuals, and not claiming them to ourselves.

But either way, the bigger and more fundamental question at this point is- Why have children at all? Or- is it even ethically right to have children?

Childbearing is something I inherently want. It may be a genetic maternal instinct, or it may be my desire to have someone towards whom I can channel my strong emotions of compassion and gentleness (and those two explanations may in fact be the same thing). I want to take advantage of my bodily ability of childbearing, because I feel it will give me much joy. There is no other reason, really. Not because of religious or social obligations, not because I feel that my child will be the savior of the world. I want it just because it will bring me joy. A joy that is so immense it can be called "fulfillment". And that is what makes it different from other joys. This is a desire that spans a whole lifetime and brings into action positive tendencies which may not be fulfilled any other way.

But I have spoken to people who (environmentally) object to childbearing, and I understand the motives. I am an environmentalist, too, and I sympathize with the objections, and even tend to agree. And hereby is born this dilemma of childbearing. If I didn't care about the world, I would have no dilemma, really. I'd pop 'em out one after the other (well, maybe not, but you get the idea). The world is overpopulated, and will soon be so overpopulated that food may become scarce. But I know that a big problem (and maybe even bigger than overpopulation) is the DISTRIBUTION of food. Food is not distributed equally around the globe. And there is a problem as to WHAT we grow for food. The fact is that most agricultural lands today are used for growing crops to feed livestock instead of humans (for each pound of meat you need numerous pounds of corn, for instance, and other resources, like water, which is very wasteful in the animal industries). If the world manages to go in a direction of sustainable agriculture, we may find that food is not the issue, and that overpopulation will not mean not enough food. But aside from overpopulation, humans also use natural resources in order to live. An additional human on the earth means (directly) more electricity being used, more water being used, etc., (and non-directly) more animals being killed (or directly, if they are not vegan), more forests being destroyed, and an overall larger ecological footprint (there are more people being born than dying, and so to lower reproduction levels we cannot have two children to replace the two of us, but none at all, to balance the many children other people are having). Trying to save the world may mean not supporting the overgrowing of human population. And after all, we are the most dangerous and destructive animal species in the history of the earth. Maybe we should stop trying to create more of us.

I know. I know all this, and it bothers me that I may be doing something harmful to society in the long run.

But on the other hand, (aside from the argument that evolutionarily speaking we are meant to reproduce, which is a sufficient argument, but not mine today,) giving up on self fulfillment for the sake of an abstract future, in which there MAY BE too many people or too many problems, is where I think I am leaning more towards favoring childbearing in this argument. (This is different from being vegan, for instance, because being vegan directly helps the animals and the world today, while eating meat is a momentary joy that can be forsaken.) Not having a baby is abstractly helping the future while giving up on self fulfillment. What is this life and this world worth if we will give up our own self fulfillment for the sake of the well-being of future humans? There is no point in living miserably for the sake of saving humanity. Because what will be the point of humanity's existence if all humans will be miserable? Then there is nothing worth saving...

And I am not willing to be miserable my entire life in order to save an abstract future humanity. And it is so abstract, because there is no guarantee that these extra children will even be of any additional burdain on the world. My one or two (or three or four or even ten) children will not be the cause of humanity's suffering. If anything, I believe they can be part of the solution.

And we go on further, to an issue that may be an environmental answer, and an option for any parent... Adoption. For me it is definitely something I strive to do someday. Not instead of having biological child(/ren), but in addition. I believe that adopting a child is a very righteous and moral thing to do. I hope that one day we will have the money and the ability to adopt a child.

I do believe it is important to do our maximum to protect nature, animals and humans (most people do utterly nothing at this point. I say this with much sadness and disappointment in my fellow human beings). 
Dealing with immediate dangers comes first (and can sometimes come on the expense of my happiness). 
Abstract future dangers come later, and not on the expense of my self-fulfillment.

Something I wrote about this at another ooportunity:
I have pondered this issue a lot, but there is one problem with it, in my eyes:
If I am to give up the fulfillment of my own life (hereby declaring that human fulfillment - or humanism in general - is secondary to saving the planet), then what humans am I saving the planet for?
I should give up my own life, in order to allow the life of future people?
If we believe in the humans of the future, and care for them so much that we want to save the planet for them, we should start by wanting and caring for ourselves, too. No?
(Having children, in my eyes, is a very deep, legitimate, natural and gratifying form of fulfillment; by giving that up, I would be causing myself a life of misery in order to save an abstract future.)

Later thoughts: I'm not sure. Overpopulation is a HUGE environmental problem today. We need to be encouraging people to have less kids.

Friday, September 04, 2015

I'm in the USA.
All my posts abroad will be on my travel blog:
I'll return to this blog when I get back to my homeland in December.
You're welcome to read my other blog and follow my journey hiking through all of Oregon on the Pacific Crest Trail and visiting relatives around America.

Sunday, August 23, 2015

Instincts of Love

I'm flying in less than three days. I have to be strong and get my act together. I've got lots to do before I fly, and I need to stop worrying about this aloneness. I brought it upon myself, now I need to face reality bravely as it hits me and rids of all the lovely things I knew I'd do with you.
After all, I did write "I think that my fear of being alone is a very good reason to go for it." So here it is for me, my fear of being alone, waiting for me at the door, waiting for me to embrace it and cry.
I was too afraid. Sumsum did it for me.
I hurt him, I really did.
I was awful.
I need to fix myself
And be the amazing person I know I can be.

I've had my share of breakups and tears.
Buckets full of tears

Now I need to seize the moment, stop being afraid, go on my trip and have an amazing time.

I believe that if my relationship with Sumsum is right, it'll happen anyway, after I come back.

Friday, August 21, 2015

Monday, August 17, 2015

Sometimes I hate the fact that I write on a blog. I hate that I have the time and privilege to pretend my feelings are so important and dramatic.

Sometimes my emotions are so overwhelming and disastrous that I can't even write them; I can only cry but crying eases pain too slowly.

I try to find consolation for my frustration. I try to believe it's not so bad, and that I MUST forgive myself for all this craziness.

I feel so bad, I feel so confused, so crazy.
And the worst part is that I involve others, sometimes people I'd rather not see me so vulnerable and needy, like a travel agent or a parent.

I try to call friends, they say kind and helpful words, but then I hang up and am still drowning in the same pit.

Sometimes I recognize this feeling, and since I've felt it before, I know it will pass.

But when?

I'm flying in a week.

Nothing will ease by then.

This year has been wrong in many ways.

Troubles don't ease as easily as they could.

Pain stays too long, never really ceases

Nothing fades,

Everything is hard.

My trip went back to being 105 days.
I feel awful in every direction.

Sunday, August 16, 2015

My trip is now 80 days long instead of 105.
How do I feel about that?

Wednesday, August 12, 2015


I opened a blog for my upcoming trip to America
But then decided that I don't want it.
I'm not gonna write in it.
I'm not traveling to make an interesting story

I'm traveling for myself 
I'm traveling to find out
To answer questions
I'm going to travel
Without the whole world knowing what I'm up to.
I'll be anonymous, reflective and contemplative for three and a half months.

And I'll miss Shmuel
And Nemo
You can be sure of those two things.
Other than that, I'll be out there somewhere in the universe, above land, below sky, somewhere.

Saturday, August 08, 2015

This is the song my blog is named after (just FYI):

Friday, August 07, 2015

Mother cow cried all night for her baby 

I sometimes wish that I was pregnant
But I have the privilege of keeping mine

Sunday, August 02, 2015

The Pride Parade took place this week in Jerusalem and a murderer stabbed six people. One of them, Shira Banki, 16, died today from her wounds.

Thursday, July 30, 2015

Am I wrong? Is there not avid violence bursting out from every industrial farm and slaughterhouse? Am I hallucinating that something is very wrong in the world we create when we take advantage of and hurt others?

How is it that I've been vegan for three and a half years and have been talking about animal rights and veganism for the past three and a half years, yet no one in my immediate circle has been inspired one iota to reduce their consumption of animal products?

How is it that videos, photos and verbal explanations have no impact on people?

How is it that an ideology of compassion and nonviolence is so hard for people to understand and join?

And first and foremost- how is it that the people who grew up in the same environment as I did do not care, while something in that specific environment helped me decide to care and stop hurting others? Is it because I myself experienced violence? Does one have to experience violence on one's own body to decide not to inflict violence upon others?

Howcome it's so hard for people to CHANGE? 

I feel that now is my time to stop. Stop talking veganism and animals rights, stop trying to influence others. I see nothing changes anybody, I will be quiet, I must. I give up. 

I'm trying to save those that other people are killing.

This is urgent because with every day that passes, thousands more animals are hurt and killed.

But one small person as myself has no way to be of any inspiration to others.

Sunday, July 26, 2015

In a month I'm moving out of here, flying out of here, for three and a half months...
I'm leaving behind all those that I love (my dearest Sumsum and Nemo) 
I'm going on an adventure. I don't know exactly where I'll sleep, what I'll do or how I'll travel from one place to the other, but I feel that it will be okay to flow with whatever happens and learn patience and learn courage and endurance.
I have an outline of my trip, but I don't yet have inner flights and I'm traveling on a very limited budget. This will be a minimalist adventure. This will be about meeting people, places, nature... And myself. My true unattached brave self, somewhere deep down, under all the layers of fear and anxiety and reliance.
I will be swinging around states I'm familiar with, and some I've never been in. I'm going to trek for 30 days in Oregon with people I don't know, with not much preparation and not much equipment... This may be stupid, this may be amazing...
I'm not scared something will happen to me, but I'm scared I'll be alone, lonely and afraid. I'm scared even the dark of the night will scare me, I'm scared I'll feel abandoned.
I know I won't be completely alone because America is my second home, I'm an American citizen, I speak the language. And I will always be able to dial to my brother and ask for help, if I'm scared to my bones or if I get lost in the forest or fall down a pit... That won't happen, but it's good to know I'll be (only?) 600 miles away from him.
I will also be able to Whatsapp my Sumsum, 7,000 miles away, in our hometown of Jerusalem.
And I will always ALWAYS be able to sit on the ground, feel the earth, and ask Mother Earth to shower me with her beauty and her divinity, and to give me strength to do what I want to do and to be who I want to be :)
It will definitely be hard.
I'm nervous 
But I'm also looking forward to it.
It's a month away and I can't sleep properly. Lately many foods give me a stomach ache. It's really hot in my apartment. I just got back from a wonderful weekend with my love up north and I miss him already and am not really able to do what I need to do, which is organize myself for the trip and organize my room here in this apartment which I really don't like anymore.
So I made myself some ice cream and it's in the freezer, I need to wait for it to freeze. And it's really hot outside and in here, I'm practically sticking to myself, and I'm nauseous, and I'm waiting for what I always wait for... Salvation and Freedom.

My travel blog:

Tuesday, July 21, 2015

חליבה בעין יעל

היום כל ילדי קייטנת עין יעל צפו באטרקציה של חליבת עיזים (במסגרת יום בנושא בעלי חיים). יש גדיים בפינת החי, אז יש עיזים עם חלב.
ראיתי את הנהירה שלהם לפינת החי ועצבתי כי צריך לעשות דה-חינוך, או חינוך מחדש, לכל ילדי העולם, שכל כך טמון במחשבתם ובהווייתם שאפשר וראוי (ואפילו מלהיב) לסחוט עטינים של יונקת אחרת כדי לגזול את החלב שלה מהעוללים שלה בשביל השימוש שלנו.
זה ממש (לא!) עולה בקנה אחד עם הפרויקט השני של היום הזה- הכנת בית אוכל לציפורים מאצטרובלים. זאת יצירה של נתינה. חליבה זה אקט של לקיחה גסה.

Friday, July 17, 2015

I fear my blog readers may be getting an epileptic reaction from the instability and ambiguity of my recent posts. I don't think there was any time in my past when I was so uncertain, I'm even making myself dizzy.
But I guess in a way it must be somewhat interesting for you, reader, to come into my blog and read a completely different point of view every day.

And you may not believe me this time around, but I'm just gonna say it anyway, despite all the cliches and drama that this is creating in this little literal world of blogging, so that you can be happy for me and know that my mind is settled:

I do love Samuel
So so very much.

אני אשמור את ה"ש" של הרג*ש*
את ה"ש" של השלום ושל השלווה ושל השמחה.

Sunday, July 12, 2015

אני היא ההורגת
אני הרגשתי אותו במו ידיי
הרגתי אותו במו ידיי
ה"ש" מבדיל בין הרגש להרג.
ה"ש" של שמואל.
ה"ש" נותן את החיים
את התינוק שעוד לא עיברנו
אני היא הרוצחת
של תינוק מתוק
אני היא.
אני לקחתי את חבל הטבור שקשר בינינו
וסובבתי סביב צווארו של החלום
הדלת לא פתוחה
אין גינה עם פרחים
התינוק לא יושב בידי
ולא בידו.

אני היא האשמה.
אני רקמתי ויצרתי אותו, ואני בשפלותי העזתי לחסל אותו, ככה, כאילו לא היה.
אבל הוא
הוא היה
הוא היה היה היה
השרידים שלו שורטים אותי
הוא היה כל כך קיים
בחוסר הנוכחות שלו
הוא היה כבר איתי, הוא עדיין זרע בתוך שמואל וביצית בתוכי,
(עדיין מנענו מהם להתאחד בזמן הנכון בחודש)
והוא עוד לא נוצר
אבל השורשים שלו כבר ניטעו.

אני היא הטובחת
של כל הטוב,
של כל היופי.

ואני רוצה להחיותו
כאן, עכשיו, היום.
אני רוצה להחיותו.
אבל אולי פספסתי את המועד
הפכתי את היוצרות

אולי הוא לא יחזור

הרחם והלב שלי יישארו ריקים.


אני מדמיינת אותו נכנס בדלת.
האם אי אפשר להימתק בגופו
להידבש ברוחו


ולפעמים אני מרגישה
שהביצית בתוכי
והזרע בתוכו
הם הנחמה
לעולם כולו

Saturday, July 11, 2015

(גירסה שלישית)

בבוקר אחרי הלילה שבו אמרתי לשמואל לקחת את הכלבים שלו וללכת הביתה
נמו אגרסיבית לכל הכלבים שהיא רואה במהלך הטיול
אני מניחה שהיא מתגעגעת ללהקה שלה (קאי+שמעון) שעזבו אותה פתאום אתמול
אני מרגישה שלקחתי ממנה את כל החברים שלה 
אני מרגישה שהרגתי את התינוק העתידי שלנו 

עוד לפני שהוא חי, הוא מת.
אבל יש יום ארוך לפניי.
אין זמן או מקום להרהור ובכי עכשיו.

Thursday, July 09, 2015

אני עייפה.

הייתי הערב עם שמואל בדירה עם המון אנשים.
הלם תרבותי. בהתחלה שתקתי ובחנתי. לא הרגשתי מאוימת אבל היה צפוף.
נשים עם שיער צבוע ועקבים
גברים שמנפנפים במנגל
שאומר שהיה מביא רק פת לחם מסכן לאסירים בכלא במקום האוכל שהם מקבלים.

הייתי הערב עם שמואל בבית חמוד ובורגני
עם טלויזיה גדולה
ושיחות נעימות
והמון חד-פעמי
וילדים שאוכלים נקניקיות חמות מהמנגל
וגברים מבוגרים עם כיפות שמדברים בקול
או שותקים לגמרי
ונשים נחמדות
וגברים נחמדים
והמון הכנסת אורחים
והנשים של החברים של שמואל
שמאוהבות בגברים שלהן
וזה היה מופלא לראות.

הייתי הערב עם שמואל במסיבת יומולדת של חבר.
הפעם הראשונה שאני פוגשת אותם.
אשתו של החבר הכינה את כל האוכל.
אני ושמואל היינו אולי האשכנזים היחידים.
עכשיו נפל לי האסימון (שלא היה ברור עד כה) שלשמואל יש צד ערס.
הרגשתי לא במקום ולא בנוח
אבל גם לא, לעתים
(ובסוף כבר היה ממש נחמד)
דיברנו על טבעונות ועל בתים אלטרנטיביים
והיו שם אנשים חכמים שדיברו על
כימיה והדפסות תלת-מימד ותיכנות
מהמסך שהשמיע מוזיקה מזרחית
ועד הקיר הנגדי עם ציור של איש עם לוחות הברית.
ושאר הקיר היה ריק.

Wednesday, July 08, 2015

Knowledge is Power

Even though I am seemingly at understanding with two conflicting outlooks on the intake of life (one being passive and inward, the other being active and outward), I do tend to take a more active stance, and I believe that knowledge is power, and that exposing people (especially children) to as many things as possible is important for their worldly development and for their future (hopefully positive) effect on the world. I'm not talking about overwhelming children with too much stimulation or information, but rather unfolding or upholding in them their curiosity for information and their willingness to learn.
I find that we adults very easily claim that we have no time to devote to researching new topics, reading new information or getting involved in things that are not our daily routine. I myself feel that while running from one job to the other, from school to home to walking Nemo to cooking food, I rarely have patience to sit and read a long article about some sort of important world topic. The same goes for people who do not have time to read about veganism or about the suffering they are causing when they buy milk, eggs and meat. I find that a shame. And I think the main problem here is not the absence of spare time, but the absence of my ability to look beyond my routine, the absence of curiosity. I am positive that there are ways to breath amidst all the mess and the stress of our lives. I am positive that we can look into something that interests us, without feeling like we must be doing something else, something "productive", instead.
And back to the beginning, I think exposing children to information-sources, to different people and different cultures, to books, to the internet, will contribute a whole lot of goodness to the way humanity looks...
I think about this very often when I'm on the road, on buses, walking the streets of Jerusalem, when I come across far too many narrow-minded, racist, unaware people, and I think- wow, I have GOT to get into education ASAP.
I plan on studying education and environmental studies, and then... Starting to improve the world, one knowledgeable child at a time...

My favorite posts

Here are some of my favorite posts from the last year:

Garbage - June 2015
Free Love - April 2015
אמנות, יצירה וביטוי עצמי - March 2015
החלום הסמוי - February 2015
A rule I'm pretty sure of - February 2015
הוא נרדם - January 2015
First Collages - January 2015
מלך ומלכת באדולינה - November 2014
ראש השנה תשע"ה - September 2014
My dearest - July 2014

Saturday, July 04, 2015

Thursday, July 02, 2015

***הערה: לאחר כתיבת הפוסט הזה השתנו דעותיי, אבל החלטתי להשאיר את הפוסט, כי הוא מעניין בעיניי***


אני פשוט לא מבינה, בחיי, לא מבינה, למה לא להיות בקשר פתוח. למה לכלוא את עצמנו בקשר יחידני, שמגביל את ההנאה המינית שלנו (לאותם ימים בשבוע שמזדמן לנו להיות ביחד, עם הלו"זים השונים והמגורים במקום גיאוגרפי שונה, וכו'). למה להגביל את עצמנו באהבה? (תשובה אפשרית: אם נהיה רק אחד עם השני יהיה לנו יותר מרגש ויותר טוב כשכן נהיה ביחד. אבל אני לא יודעת אם זה נכון כל כך.) בעמדה שלי, מנקודת התצפית שלי על החיים שלי, קשה לי להבין למה להיות בקשר יחידני סגור. אני יכולה לרצות להיות עם גבר אחד ולהביא ילדים עם גבר אחד, אבל למה לא לפלרטט ולגעת ואפילו לקיים יחסי מין גם עם גברים אחרים? ולמה אם אני עושה את זה זה נחשב בגידה? למה אי אפשר פשוט להיות פתוחים לגבי העניין ולהודות שאני רוצה לתת למיניות שלי להיות חופשייה? למה לא לקבל אהבה ותמיכה ותשומת לב מכמה מוקדים, במקום לנסות לקבל הכל ממוקד אחד?

זה לא שאני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם שמואל. אני רוצה. אבל אני כל הזמן מתוסכלת כי אני רוצה לשתף את המיניות שלי עם עוד גברים חוץ ממנו, ולא מבינה למה אני לא יכולה. אני יכולה, פיזית, להגיד לו שזה מה שאני הולכת לעשות ולעשות את זה, אבל זה יסתכם בפרידה סופית וגמורה מצידו (לא כמו אלו שאני הצתתי כבר איזה שלוש פעמים). קשה לי. קשה לי קשה לי קשה לי עם זה.

וזה לא מובן לשמואל. לי זה מובן אולי כי ככה אני רגילה לחיות, בפתיחות ובכנות. ולא להגביל את עצמי במה שטוב לי. אם משהו טוב לי, באמת טוב לי, זה לא בריא או טוב להגביל את עצמי ולא לאפשר לעצמי לעשות את זה רק בגלל רכושנות או קנאה של בן הזוג שלי. אני מאוד אוהבת ומעריכה את שמואל, אני חושבת שאנחנו יכולים להיות הורים טובים ואנחנו מאוד אוהבים לחשוב ולדבר על ההריון העתידי שלי (בתקווה) שנה הבאה ועל הבית שיהיה לנו, וכו'. וזה לא סותר את כל מה שאני כותבת פה.

אני מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה אם הוא היה שוכב עם **** (שמה שמור במערכת). נו, בסדר, אולי הייתי מקנאה. אבל הייתי מעריכה מאוד את הניסיון שלי לא לקנא. הייתי רוצה לתת לו לעשות את זה, בכיף, בידיעה שאחרי זה הוא יחזור אליי בימים שאחרי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושאיתי הוא רוצה ילדים.

ואם לא, ואם הוא ירצה להיות איתה בסוף, ואם אני ארצה להיות עם מישהו אחר בסוף, אז למה לא, אם זה מה שיהיה לנו טוב. למה לחיות בתוך קוביות של מסגרות כל הזמן? צריך לעשות מה שבאמת טוב לנו. כל הזמן לבחון מה טוב לנו.

באותן פעמים בודדות שסיפרתי לגברים שאני נמשכת אליהם, זה גרם לי אחרי זה להרגיש הרבה יותר משוחררת וחופשייה עם שמואל.

אז אני חושבת שזה יכול לעבוד ככה באופן כללי, גם אם אעשה יותר מסתם לספר שאני נמשכת.

הדבר היחיד שהיה גורם לי להרגיש רע עם המצב הזה היה אם הייתי פוחדת ששמואל אומר עליי דברים לא טובים או מספר סודות שלי לאחרות. אז הייתי רוצה לקבוע שלא נעשה דבר כזה, ושנהיה באמת כנים ואמיתיים, ושנוכל לסמוך אחד על השני לגמרי, יותר מעכשיו. וזה יהיה קל, כי הרי לא יהיה צורך או סיבה להסתיר שום דבר. כשאין ממה לפחד, אין סיבה להסתיר ולא לספר הכל.

הייתי רוצה לספר לשמואל הכל.

הייתי רוצה להיות עם שמואל כל לילה.
הייתי רוצה גם לפעמים להיות עם גברים אחרים, סתם, בשביל הכיף.

בינתיים אני מרגישה נורא כלואה. זה לא טוב לי. אני אדם חופשי שכולא את עצמי לטובת אחרים.

(*עדכון לאחר כמה ימים... רגע הסטורי בקשר שלנו. אנחנו ננסה משהו חדש ושונה. נראה איך יהיה.*)

אני לא יכולה לישון.
משהו ממש מציק לי.

Monday, June 29, 2015

מתנצלת בפני קוראיי שאני כל הזמן כותבת דברים ואז מורידה אותם מהבלוג. אני פשוט נורא נורא מבולבלת כל הזמן. עמכם הסליחה, מקווה שתבינו :)


Sunday, June 28, 2015

החלום ושברו ותיקונו 

הדבר האמיץ הוא תמיד לעזוב, לקפוץ למים, לנסות דברים חדשים, לכבוש את הפחד. אני יודעת את זה, ואנשים עודדו אותי ללכת בדרך זו, כי רק דרך זו תממש את ניסיון הגבורה, את הידיעה שאני מנסה, חוקרת, ובעיקר לא מפחדת. רציתי ואף התחלתי ללכת במסלול כזה, של פרידה והליכה אל עבר הלבד, אל עבר אופק אחר, תוך פרימת החלומות המשותפים שלנו לעתיד. אני רוצה להוות דוגמה לעולם (תמיד, בכל דבר), והנה חשבתי שזו הזדמנות לעשות את הדבר הנכון והמפחיד, באומץ רב. להראות לעולם שאפשר לקום וללכת ולחפש את הדבר האמיתי והנכון ביותר.
שמואל אמר לי לחשוב על זה שבוע, ולקחתי את זה על עצמי כאתגר. ברכה וקללה ביחד. שבוע להיות לבד, עם המחשבות הטורדניות הלאה, למצות את הדילמה עד תום, עד שאגיע למסקנה מוצקה, אם ללכת או להישאר. אני יודעת מה חיפשתי בחוץ, אני יודעת מה אני חוקרת בעולם ומה מעניין אותי, אבל למרות זאת, אחרי שלושה ימים, החלטתי שמהות הקשר יותר חשובה ממהות החיפוש שלי אחר פנטזיות מדומיינות. במילים אלו אני מרגישה שאני בוגדת באמנות, בוגדת ברגש, בוגדת בחופש ובחירות, אבל אני רוצה לנסות למצוא את כל החיפושים והריגושים בתוך הקשר ולהיות מאושרת. אני יודעת שעדיין ארצה לפעמים לברוח, לפרוק הכל ולהמשיך בחיפושיי ובהתעניינותי בעולם ובבני אדם שונים, אבל אני מאוד מאוד מאוד רוצה לנסות לגרום לקשר הזה לעבוד. למה? אני לא יודעת. שמואל אמר שזה נשמע לו כמו ברירת מחדל. אבל זו ברירת מחדל שאני עצמי בחרתי. אני רוצה לסמוך על המרים של תשעת החודשים האחרונים, המרים שהייתה עם שמואל בארוחה אי אז בתשרי, והחליטה לשלוח לו הודעה אחר כך, כי משהו בו היה מעניין ומסקרן ומושך. אני לא יודעת אם זה היה כי לא רציתי להיות לבד אחרי הפרידה מגילעד, או מתוך התעניינות טהורה בשמואל, אבל זה לא משנה. אני רוצה לסמוך על התחושות האלה, שהביאו אותי לרגע הזה שבו, כן, הקשר הוא ברירת המחדל, כי הוא-הוא הקשר שבנינו ושיצרנו במו ידינו בתשעת החודשים האחרונים. לעניות דעתי ושיבושי מוחי, אין באמת סיבה תמיד להתנתק מברירת המחדל. גם חיים בישראל הם ברירת המחדל שלי, גם המשפחה שלי היא ברירת המחדל שלי, אבל כמו שידוך, אני רוצה כרגע לגרום לזה לעבוד ולהיות הכי מדהים שאפשר.
זה יהיה לי קשה, אני יודעת את זה. אבל אהבה היא דבר ענק, ויש לי אותה בידיים, עם מישהו שאוהב אותי כל כך, ושטוב לי איתו, אז אני לא רוצה לברוח. אני אהיה אמיצה, אקפוץ למים ואומר לשמואל- אני איתך. For Better Or For Worse.

Saturday, June 27, 2015

Wednesday, June 24, 2015

Sometimes I think, maybe the battle for animal liberation is not 100% just, maybe there is something fair and just in the stance of the meat-eaters (I must think that so that I won't go completely insane), maybe I shouldn't dedicate myself to the animals' freedom and well-being, maybe just a little bit is enough so that I won't be too extreme... But then I remember people like Martin Luther King, jr. (Although I cannot compare myself to him, as I mainly just speak and write and he was a social leader who actually did stuff to change the situation.) Did he let loose of his cause every so often so that he wouldn't be "too extreme"? Did he fight only sometimes, only a little bit? No, he thought about black liberation every waking minute. He was dedicated to the cause ever since he realized that it is something worth fighting for. And as I do have other occupations in life besides fighting for the animals (like fighting for humans, for women, for children, for personal freedom, and working and doing art, etc.), I do believe that fighting for them is the right, reasonable, ethical thing to do.

I often wonder why I became vegan as soon as I was exposed to the truth of the cruelty behind the walls of the slaughterhouses and industrial cow and chicken farms, while other people know the same truth, know of the abuse, the torture, the suffering caused to living, feeling beings, and still do not become vegan. Maybe my compassion for living beings and for pain of living beings (especially helpless innocent ones) is stronger than other people's, although I find that hard to believe, since I am surrounded by people who share that same capacity of compassion in them. It really is beyond my understanding how people know that they are separating a baby from a mother when they drink milk, are causing the systematic, even rhythmic, killing of thousands of animals each and every day, are responsible for the killing of male chicks in the egg industry, are causing immediate and certain pain to every single animal in the industry (including fish), are destroying the environment, and yet they just keep on doing it. It really is beyond me...

When I saw Gary Yourofsky's lecture in January of 2012, I decided right there and then that I will NOT be part of this industry which hurts beings that I do NOT want to hurt.

Here are three interesting links:
So Much Love

Thursday, June 18, 2015

My sweet wonderful sister got engaged last night

Thursday, June 11, 2015


Why do we take it for granted that everything that we consume must be eventually thrown away in the trash? There is a consensus of the life and death of products in our lives: Everything is created in a factory, goes through an intermediary of uses in our lives, and then gets thrown away, and the cycle continues on and on. Everything is born and dies, just like human life. And just like human life, resources of burial (הטמנה) are growing scarcer; the burial (הטמנה) itself is harmful to the water, the air, and therein harmful to all of life on Earth.

I bought lemonade today in a plastic cup in downtown Jerusalem. I keep forgetting not to do that, until the cup is in my hands and I realize that I just created more waste. The habit of creating waste and encouraging modern consumerism is our daily routine; it's so deeply rooted in our every mundane action. Even if everything recyclable was recycled and everything compostable was composted, we would still be using a lot of energy and space for these processes. And we all know that hardly any stores and restaurants recycle and compost. For instance, all the food left over on the plate at the restaurant gets thrown into the green bin with all the other trash people throw in, it gets driven to the Negev desert, buried in a landfill, inside plastic bags and among other sorts of materials, rots and releases methane gas, which is toxic.

I compost all organic waste, I consume near to zero products that aren't food (on the rare occasion of buying clothes it's at second-hand stores), reuse and recycle as much as possible (I don't use any plastic bags, except - unfortunately - the ones that pasta or lettuce come in), and I still sadly do have about a shopping-bag amount of garbage to throw out once a month. I know it's possible to live in a way that will create zero waste. Everything can be reduced and reused. What is bought in plastic bags can be bought without (even vegetables like mushrooms and lettuce, which generally are sold in packages or bags, can be found without these, when bought in open markets or organic stores).

I think this issue is of paramount importance, because it comprises in it the cycle of creation and death itself of all matter on Earth. In nature, nothing is wasted. Everything is reused, everything has a purpose. Frankly, we humans are slowly but surely destroying the Earth, and ignorantly passing on this culture of destruction generation after generation.

I keep thinking of the environmental disaster the majority (or all) of the population is responsible for, and I get more and more anxious to change the situation. My next studies will hopefully be education and environmental studies, and I already have all sorts of ideas to try to raise awareness and teach the public about the environment (such as educational programs for teachers, who will then be able to teach their students about these issues). I feel like this is almost hopeless. Too few people are environmentalists while too many people are consumerists.

There is a handful of people who don't create waste; who live simply; who don't consume what they don't need. But that is amidst a roaring ocean of billions of people who regularly consume and throw away every single thing they buy (most of which they don't even need). The animal industry is of course also very wasteful of resources and creates environmental chaos, and food in general is the most toxic when thrown into the landfills.

I think we should all start now, by trying to minimize (to nothing) the garbage we produce, trying to resist the notion that everything must be thrown away. Nothing has to be thrown away, nothing SHOULD be thrown away. If we are throwing so much out, something is wrong here.

Tuesday, June 09, 2015

Hidden cameras were put inside one of Israel's largest slaughterhouses. The photo evidence of the atrocious abuse and attack of the cows that goes on there on a regular basis has just been revealed. on Saturday's 20:00 news footage of the abuse was broadcast to the thousands or millions of channel 2 viewers.
Tomorrow we're rallying in Tel Aviv against the Dabah slaughterhouse. We want the people in charge to be arrested, we want cameras to be allowed to enter any slaughterhouse. If there is a problem photographing in a slaughterhouse, then there must be a problem in the slaughterhouse someone is trying to hide, eh?
This cruelty has got to stop.
Please help stop it.
Stop eating meat, milk and eggs, and help set the animals free from a life of pain and suffering.

Saturday, June 06, 2015

גברת waze מאוד פואטית,
אני אוהבת את סגנון הדיבור השירתי.

פנה ימינה


המשך ישר

צא ביציאה השלישית


פנה ימינה אל כביש 3

Friday, June 05, 2015


הפעם נעניתי בחיוב כשאמא שלי שאלה אם אני רוצה לבוא איתה לבית הכנסת.
במרחק הזמן שלי מהחויות האלה, יש משהו מאוד זר.
אמא שלי אומרת בדרך דברים לא קשורים.
"הבן של השכנים התארס."
"הילד של השכנים שיחק בחצר ונפל ושבר את הרגל והם היו צריכים לחכות 48 שעות במיון."
7 דקות הליכה ואנחנו שם.
אנחנו בעזרת הנשים, מאחורי הגברים
הגברים בחולצות לבנות או בהירות
אני בוחנת את הצבעים
ואת עמדת הראייה המובנית של אישה מול עשרות גבים של גברים עם כיפות
אלה לא אנשים שאפשר להימשך אליהם;
הם רק גבים שמתנועעים בקצב קבוע
טיקים של דתיים
(לפעמים אני מרגישה שיש משהו מאוד סיסטמתי בתפילה, זה מרגיע אנשים, במיוחד כאלה שאוהבים חזרתיות
כמו זאת של התנועות הכפייתיות האלו.)

ראיתי פתאום את טל 
טל בעלה של נאוה היפה
שמתה בתאונת דרכים לפני שנה.
הם בגילי והם מופלאים.
כל פעם שאני רואה אותו אני נהיית עצובה על האובדן.
אני זוכרת את הרגע שקיבלתי מאמא שלי את ההודעה "Nava died", אחרי שבוע בהרדמה עם פגיעת ראש מהתאונה.
(ואמרתי לאבי תמרי "אני צריכה ללכת" ורכבתי באופניים הביתה ובכיתי כל הדרך וגילעד לא ענה לטלפון. נאוה מתה.)
אני מקווה בשבילו שהוא מצליח להמשיך לחיות
אני תוהה מה הוא אומר כשהוא מספר שהוא נוסע למשפחה שלה לשבת 
("אני נוסע לנאוה"? "אני נוסע למשפחה של נאוה"?)
הוא עומד לצד אבא של נאוה, ובאיזשהו שלב אבא של נאוה אומר משהו שמצחיק את טל. שניהם מחייכים.

אולי נקרא לבת שלנו נאוה?
או גוני
או ליה

ואני נהיית עצובה ונהיית מהולה
בדתיות המשונה
ואני נזכרת בתחושה
מתחת לחופה
תחושת הקירבה עם בן הזוג, לנוכח מאות אנשים שבאו לחוות מהאהבה
החוויה הזאת של אחרים ממך
גורמת לחווייה האישית שלך להיות עוצמתית ומרגשת יותר.
והאם אפשר לחוש את זה בלי הטקס הזה?

אני רוצה לחלוק את המבט הזה עם בן הזוג שלי בלי להיות מתחת לחופה מול מאות עיניים דומעות ומאושרות
אני רוצה פשוט להיות מאושרת

נורא מוזר להיות בבית הכנסת האורתודוכסי של ההורים שלי.
שם יש לי מחשבות שאין לי במקומות אחרים.
שם אני מרגישה זרה יותר מפעם לפעם.
אני לא מתפללת אבל שרה את השירים
ותוהה אם המרחק ביני לבין המקום
יהיה גדול יותר כשנביא ילדים מחוץ למסגרת הנישואים.

ואז בסוף התפילה
אמא שלי מחכה לאבא שלי
ואני כבר הולכת הביתה
ומרגישה נורא יפה
וחושבת שכולם מסתכלים עליי
עם השיער הארוך שלי

והלילה עובר בשקט
אבל אני קצת עצובה
ולא שייכת.


עוד סיפור משבת:

הושטתי לאחותי את הספר "לאכול בעלי חיים", אמרתי "אני ממליצה לך לקרוא את הספר הזה". היא אמרה "לא".
אמרתי לאמא שלי שקראתי פוסט טוב בפייסבוק השבוע (הפוסט של אילן- Homage to Western Enlightenment:
I, personally, wouldn't feel comfortable telling a child not to throw a kitten into a bonfire. Burning kittens is a personal choice.)
אמא שלי נבהלה ואמרה "מהה?!" (היא לא הבינה שזה ביקורת על החברה וחשבה שמישהו באמת התכוון לזה). אמרתי- זה אותו הדבר. הסברתי שאני ממש עצובה כשאני רואה שאנשים אוכלים תוצרים של בעלי חיים בלי שאכפת להם מהסבל שהם גורמים... אמא שלי אמרה "יש הבדל בין בעלי חיים לבני אדם." אמרתי, "במה שאנחנו יוצרים סביב הסבל, כן, יש הבדל. אבל בסבל ובכאב עצמם, אין הבדל. כל בעל חיים מרגיש."
היא אומרת "את מדברת על הרצח של בעלי חיים, אבל מה עם כאלו שאנחנו לא הורגים, כמו ביצים וחלב..."
יידעתי אותה שוב שבתעשיית הביצים מושמדים כל האפרוחים הזכרים. היא שאלה למה, הסברתי לה. זה תרנגולים שונים בתעשיית הביצים ובתעשיית העוף.
התחלתי לבכות כשסיפרתי על האפרוחים ועל ההפרדה בין עגלים לאימותיהם. ועל דרכי ההזרעה של הפרות.
אמא שלי אמרה, "אני מאוד בעד בשר מתורבת ורוצה לעזור לקדם אותו. אני מפחיתה באכילת בשר ועוף..."
אבא שלי אמר שהמקרה של החתול שונה כי לזה לא הייתה מטרה, ההריגה הייתה לשווא. בתעשיית המזון יש לזה תועלת.
אמרתי, מבחינת בעל החיים זה לא משנה אם יאכלו אותו אחרי זה או לא. הוא לא יודע את הסיבה, הכאב הוא אותו כאב...
הוא אמר, "אני חייב לאכול פרה."
"כדי שיהיה לך טעים...?"

בכיתי ואמא שלי גם התחילה לבכות.
אחותי התרגזה. "נו מה עכשיו?! תעברו לנושא אחר וזהו!!"
ואבא שלי לא ידע להתמודד, אמר בחוסר סבלנות לאמא שלי שתלך לפנות את הצלחת שלה מהשולחן.

Thursday, June 04, 2015

I just read an article about introverts, and I think this is the most exciting piece of information I've read in a long time, because it is so precisely me. Please read:
Why Introverts Struggle To Speak

Monday, June 01, 2015

לאילו מרחקים יכולים להגיע השיגעון וטירוף המוח? מתי אגיע לקצה מסוגלות הרגש שלי, ומה יקרה בצוק באותה נקודה? אורגזמה געשית של בליל רגשות פרוע שלאחריו יש שקט ושלווה?


למה אני תמיד בלחץ?
מהם אותם הדברים שתמיד חסרים לי?

מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?
מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?
מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה?

כל כך הרבה דברים שלא נכנסים למסגרת התרבותית שבה אני נמצאת.
כי הרי לא ייתכן שבתוך כל המוסכמות והדוגמות והנורמליות, אמצא לנפשי מרגוע.

Friday, May 22, 2015

אני אוהבת להיות כנה ופתוחה ולשתף מידע פרטי עם אנשים. אז למה עכשיו כשהטלפון שלו (וההודעות טקסט ממני) נמצאים אצל המשטרה אני מרגישה מנוצלת?
כי הם לא ביקשו רשות, זה לא היה בהסכמתי, זה בעל-כורחי, זה בשטלתנות.

I sat on the bathroom floor and stared with extreme closeness at the little hairs on my leg through my tears which made them sharp and very specifically mine. I suddenly understood why there are photographers who take flashy snapshots of mundane things around the house. It's because we are always under surveillance, the police can take anything and everything we think is ours, and if there is something real and authentic that we can claim to our personal selves, then in that millisecond of the flash maybe we can cherish it.

תמיד ידעתי שאני חרדה ממערכות גדולות. תמיד ידעתי שאני מנסה לפלס דרך אנושית במנהרה תת קרקעית שאני חוצבת מתחת למערכת. כמו בטירונות ובקורס בחיל חינוך (ב2009), כשהיינו צריכות למלא כל סופשבוע דו"ח (של כמה משפטים) על אותו שבוע, ואני הייתי יושבת כל השבת על המיטת קומותיים בבסיס וכותבת מגילות למפקדת על כל מה שאני מאמינה ומרגישה, כי הרגשתי שבעודי רווייה בהלם ובקושי בתוך מערכת גדולה ומפחידה, לפחות אנסה להגיע אל ליבה. זה היה הניצוץ של החירות שלי. רק זה שחרר אותי (במעט) מהעול של הכליאות.
ונזכרתי בזה בדרך הביתה.
אני רואה כל סיפור כסיפור שבבסיסו חיבור בין אנשים. בטח יש שם לפתולוגיה הזאת שאוחזת בי כדרך חיים, שרואה תמיד רק יחידים ולא מערכות, הרצון הזה לחיבור רגשי ואנושי, לביטוי אוהב, לאחווה והדדיות. 

Friday, May 01, 2015

שלוש שנים של טבעונות. שלוש שנים של תסכול, של נשיאת רעיון חשוב ומשמעותי וכבד, מול ים סוער של מאות אלפי אנשים עיוורים לסבלם של אחרים, מאות אלפי אנשים בישראל שבזים למאבק הזה, שלועגים, שמתעלמים, שאינם מראים שום רצון להפנמה, להבנה, להיפטרות מהאלימות שבפעולות היומיומיות שלהם.
אני לא רואה איך המאבק הזה יכול להשפיע על ההמונים, אני מרגישה שאין תקווה אל מול המסה של האדישות כלפי הרוע.
ואני טבעונית רק שלוש שנים. אני חושבת על אנשים בהסטוריה שפעלו כל ימי חייהם למען מטרה מסוימת ולא זכו לראות את הגשמתה בחייהם. האם זה הייעוד של המאבק הזה שלנו? ייתכן ואמות כשעדיין האלימות גואה ופורצת מכל בית ומכל אדם?

(ארבעה ברווזים כלואים מתחת לארגזים/בתוך כלוב בעין יעל, לפחות שעה וחצי, מחכים לוטרינר שיביא להם חיסון. אחד המחדלים היותר מוזרים שראיתי:)

אתמול ב"שתיקה הרועמת" מישהי דתייה עברה ואמרה בלעג "יש אנשים רעבים בעולם ועל זה הם נלחמים?" (בעלי חיים.) מכיוון שזו הייתה מחאה של שתיקה לא עניתי לה אך רציתי להגיד כל כך הרבה דברים. בעיניי כל המאבקים האלו מחוברים. החמלה שלי כלפי בעלי חיים לא מסתיימת בבעלי חיים בלבד. החמלה הזאת תקפה לגבי כל יצור בעולם באשר הוא. הרצון למגר את הרוע תקף לכל תחום ולכל תעשייה שבהם מתרחש רוע. ובכן, יש אנשים רעבים בעולם. הרבה. (ומה הבחורה הזאת עושה למענם חוץ מלצקצק על חבורת פעילי זב"ח ועל המאבק שלהם?) טבעונות הינה חוליה חשובה במאבק נגד חלוקה לא שווה של אוכל בעולם, ניצול משאבים לתעשיות שמאכילות רק חלק מהעולם, ניצול לא נכון, לא הוגן ולא הגיוני של משאבי טבע בשביל תעשיות שבעליל לא יכולות להאכיל את כולם. כן, זוהי טבעונות. האמונה העמוקה שחמלה ואכפתיות כלפי חלשים היא הדרך הנכונה לחיות. האמונה העמוקה שבאפשרותנו לשפר את העולם. כן. זה מאבק ראוי וחשוב, והגיע הזמן שהציבור יפסיק לצקצק וללעוג ויתחיל להירתם למשימה.

מהשתיקה הרועמת אתמול בכיכר ציון:

Wednesday, April 22, 2015

אחד הלילות היותר קשים בחצי שנה האחרונה.
הרבה בכי הלילה.

בשנה שאחרי המכינה (2009) הייתה לנו שבת בנחלאות עם איש חרדי
הוא הפריד ביני לבין גילעד בסעודה
(אני למשפחה אחת והוא למשפחה אחרת)
וכל כך כעסתי
ושמרתי טינה לאיש הזה
ושנים אחר כך נזכרתי בזה וצחקתי לעצמי, בתוכחה כלפיו, באומרי לעצמי--
"שיראה אותנו עכשיו! הוא לא ידע שאנחנו זוג רציני ושנתחתן. הוא זלזל בנו
ושיראה אותנו עכשיו!"
ועכשיו יש עוד השלמה למשפט
(ולכל משפט שהיה מושג יסוד בחיי הקודמים יש עוד המשך ושינוי, שעלול לקבל עוד תוספות בחיים ואין לדעת מתי יהיה סוף פסוק והכל יהיה חתום)
עכשיו אני בעצם כבר לא נשואה לו
אז מי צוחק על מי עכשיו?
וכשהייתי עם נתי,
כתבתי שיר על איך שכל הזוגות סביבנו מתחברים ונפרדים, ורק אנחנו נשארים תמיד.
ואז גם אנחנו נפרדנו
אבל אז הייתי עם גילעד,
וסוף הפסוק של אז היה 
"כשכולם מסביבנו מתחברים ונפרדים, אנחנו נשארים תמיד"
מושג היסוד של אז: אנחנו נשארים תמיד.
ועכשיו מושג היסוד הזה נפל מקומתו
ואין הוא עומד איתן
ורוחות השינוי מאיימות על הכל.
והנה אנחנו כבר לא ביחד,
ואנחנו מאותם זוגות שכתבתי עליהם.
ומתי אשאר עם מישהו לעד
והאם הוא יהיה מדהים כמו גילעד?