Tuesday, January 27, 2015

אני לא מרגישה טוב

Thursday, January 22, 2015


I imagined this in sound, in a video, but now it will be written here instead, or in addition.
I walked an hour and a half home from a far neighborhood. I walked and walked and walked because I lost my bus pass and didn't want to pay the regular expensive bus fare (I only have a minimal amount of money to spend this month). The walking made me feel stronger, emotionally. I thought- maybe next time I should be more careful not to lose things. But no, that's not the right thing to say now because things get lost every so often and that's fine. The thing is- just don't get all worked up about it if something gets lost. Or you can get worked up about it, but just remember to take a really long walk afterwards.
That will always help.
Just remember. Make yourself walk until it makes you feel stronger.

Saturday, January 17, 2015

Hey look. It's my birthday. I'm 25.

אני רוצה לחשוב שאני יכולה לחיות לבד.
בדרך הביתה מהערב זיכרון ראיתי מרחוק איש שמרים מהצוואר את הכלב שלו ומנער אותו באוויר. כן, זה מה שראיתי. רצתי אליו. "סליחה?" קראתי, כשהתקדמתי אליו. הוא הסתובב. "למה הרמת ככה את הכלב?" שאלתי. הוא אמר, "זה הכלב שלי." הייתי נבוכה. "החנקת אותו." (אני יודעת שאין מילה כזאת אבל אני תמיד אומרת את המילה הזאת ככה משום מה.) הוא הסביר שהכלב קפץ, או שהוא תפס משהו בפה והרים אותו, לא יודעת בדיוק. כבר לפני שניגשתי אליו ראיתי שכשהוא הוריד את הכלב הכלב היה משוחרר והוא נתן לו לרוץ וכבר פקפקתי באמינות של מה שראיתי. והוספתי מהר, "פשוט היה נראה לי שאתה מחניק אותו אז רציתי לשאול." הוא היה אולי גם קצת נבוך ואז אמר לי כל הכבוד. המשכתי מהר הלאה, לפני שהכל הכבוד הזה ינדוף והוא יעיר לי בחזרה על החוצפה שלי, ודמעות חנקו את עיניי. ממבוכה, מירידת הלחץ של לגשת לאיש זר ולהעיר לו, לא יודעת. וחשבתי- אני כל כך רגישה, איך אני יכולה לחיות לבד? כל דבר גורם לי לבכות.
הייתי בערב שירה וזיכרון לזכר ורד לב (מיה גאיה). בעיקר הזדהיתי עם הכאב שסיפרו שמיה גאיה סחבה איתה של לחיות בעולם שיש בו כל כך הרבה רוע. בסופו של דבר זאת הסיבה שהתאבדה. לא רצתה להיות חלק מעולם כזה. שלושה דברים שאני רוצה להגיד: 1) הבנתי שאני לא לבד כשאני מוטרדת עד שיגעון מהידיעה שברגע זה ממש (בכל רגע זה ממש) יש ילדה או ילד שחווים, בכאב, בבהלה ובאימה, התעללות מינית בתוך המשפחה. 2)בן זוגה, יובל, אמר- כשמאמינים במשהו, חייבים ללכת איתו עד הסוף.
ואני חוזרת וכותבת, כי זה הדהד בי כמה פעמים:
כשמאמינים באמת מסוימת, חייבים ללכת איתה עד הסוף.
גם כשאף אחד לא מקשיב ולא מאמין וגם כשאתה לבד במאבק.
3) מונה אמרה- החיים הם יותר מסך הטרגדיות.
וגם אמרה- שתיקה היא טרגדיה בפני עצמה.

Friday, January 16, 2015

Walk Two Moons

Why am I trying to create perfection from tidbits of other things, when I already have a perfect creation on my bookshelf (Walk Two Moons). I open the book, smell the crispy paper, push my fingers along the yellowing pages, read the words that excite and overwhelm me, and that's it. 
I think right now that my art is meaningless now and there is no need for more art after Walk Two Moons.
I try so hard to express things I feel, but they don't measure to what I feel when I read this book. It's the only book in the world I have opened and read so many times, and even allowed the pages to fold and feel at home in my hands (unlike all my other books which I keep in perfect condition). This is my homebook. It's my homebase. You should read it. You know what, if anyone wants to know what I love in this world and what is beautiful, read the book.

Chapter 20, page 121
The Blackberry Kiss

That night I tried to write the mini journal for Mr. Birkway. First I made a list of all the things I liked, and they were all things from Bybanks-- the trees, the cows, the chickens, the pigs, the fields, the swimming hole. It was a complete jumble of things, and when I tried to write about any one of those things, I ended up writing about my mother, because everything was connected to her. At last, I wrote about the blackberry kiss.

One morning when I awoke very early, I saw my mother walking up the hill to the barn. Mist hung about the ground, finches were singing in the oak tree beside the house, and there was my mother, her pregnant belly sticking out in front of her. She was srtolling up the hill, swinging her arms and singing:

Oh, don't fall in love with a sailor boy,
A sailor boy, a sailor boy--
Oh, don't fall in love with a sailor boy,
'Cause he'll take your heart to sea--

As she approached the corner of the barn where the sugar maple stands, she plucked a few blackberries from a stray bush and popped them into her mouth. She looked all around her-- back at the house, across the fields, and up into the canopy of branches overhead. She took several quick steps up the trunk of the maple, threw her arms around it, and kissed that tree soundly.

Later that day, I examined the tree trunk. I tried to wrap my arms about it, but the trunk was much bigger than it had seemed from my window. I looked up at where her mouth had touched the trunk. I probably imagined this, but I thought I could detect a small dark stain, as fro ma blackberry kiss 

I put my ear against the trunk and listened. I faced that tree squarely and kissed it firmly. To this day, I can smell the smell of the bark-- a sweet, woody smell-- and feel the ridges in the bark, and taste that distintive taste on my lips.

In my mini journal, I confesssed that I had since kissed all different kinds of trees, and each family of trees-- oaks, maples, elms, birches-- had a special flavor all its own. Mixed in with each tree's own taste was the slight taste of blackberries, and why this was so, I could not explain.
I don't see anything wrong with Sia's clip with Shia LeBeouf and Maddie Ziegler. I actually really like it. 
It's interesting that in the postmodern era we are moving toward both expression of the subconscious, absurd and taboo (which started of course with the dada movement in the 1920's), 
and the nixing of it (for the sake of women's rights).
I mean we as a culture are admiring and legitimizing our true desires, including sexual ones, yet also reeling them back in light of our growing attempt to protect. It's kind of a paradox of the freedom and openness of postmodernity.
And in any case, I see a lot of empowerment of girls and women in this clip and not the opposite.

Thursday, January 15, 2015

And I wonder, if I wasn't with Samuel now, would I be writing all these posts? I've been writing a ton lately.
I know I've written about this in the past but now it's rising again. I want to fly to Florida. I want to fly to Florida. I really have GOT to fly. Parts of my heart are 10,000 kilometers and 1,000 dollars away from here. And that makes me so sad sometimes. My heart is broken, in fact, considering the fact that I miss them and can't be there, and that I will forever miss Nana Leila because she will never ever come back to life. Will I get there again before Pop Pop dies?

Why not have all the men I love in bed with me together to hug me to sleep?

שמואל. I suddenly feel so alone. I have trouble falling asleep at night. I feel so awful in my heart every time you fall asleep right away when we sleep together. Aside from the frustration I've already mentioned here about me wanting to talk more and more and more, with enthusiasm that just grows as the nights creeps on us, I feel so alone when you fall alseep so quickly and I stay up with my thoughts and my brain being lonely and not letting me rest. I hate not being able to fall asleep quickly. How do you do it? I wish I could fall asleep before you.

I miss Gilad terribly. But I don't actually miss him.
I feel so lonely and want to hold on to dear memories
But I don't want to be with Gilad.
But oh god, I so totally DO.

This is tough. Who do I love? Why not love everyone? Why not have all the men I love in bed with me together to hug me to sleep?
Can I mention all the men I love? Howcome I can't? Howcome I have to love only one each time?

In a sense, my words are an independent world and I can write anything. But on the other hand, my world consists of other people who read and feel accordingly.

And I want to write that שמואל is so wonderful and caring, and I don't take that for granted and I appreciate it immensely.
And I know we have many common aspirations and ideas for the future, and in my "adult" mainstream conventional self I know I will be with one man in the end.
But in my crazy unsolved lunatic self, I want to be with everyone.
And maybe I will be.

I have a certain discomfort with melo drama, but I do feel in melodramatic terms.
And sometimes wonderful moments happen
and sometimes the most precious ones aren't caught on camera. 
And I guess that's fine, despite the disappointment.
When they all sang היום יום הולדת to me, 
their voices were a harmonious symphony of love
and their hearts were where their words were,
they meant it,
(and I didn't have time or mental availability to take out the camera)
and my eyes soared from one to the other
 and it filled me with joy.
That was most certainly a moment to preserve and to remember forever.
Even though it's not on camera.

Monday, January 12, 2015

If I die

Among all the craziness of my being, and all the volcanic eruptions of emotion and color in my body of flesh and blood, what I think is most important to remember and to teach others is

Do Good
Love All
Be True

Sunday, January 11, 2015

(מלפני כמה ימים)

הוא נרדם ולי יש עוד מילים בקצה הפה, אז אני אלך לכתוב במחשב, ואני חושבת על המילים הראשונות שאקליד כשאני משתחלת מחוץ לחיבוק ונותנת לו נשיקה. המילים החסרות של הדיבור יורכבו עכשיו על המסך. רציתי לשאול משהו עוד בתחילת השיחה כשזה עלה אבל הנושאים עברו וכבר התחלפו עוד כמה חצאי מחשבות שרציתי להגיד ועכשיו כשהמוח שלי באטרף של מחשבות (כי התחלנו לדבר והדיבור נהיה קרוב וסוחף ואז התחלת להירדם), אני חייבת לפרוק את זה איך שהוא, אז אני פונה למקלדת. והנה אני, באמצע הלילה, כשגשם דל מטפטף בחוץ (כי אנחנו באמצע "סערת השלג", נכון?) אני עם בגדים חמים ושמיכה עליי, ורק האור של המסך מקרין ומאיר אותי, ורק את המקלדת שומעים ואת הנשימות של כולם (שלושת הכלבים ואתה), ואת עצמי מקריאה בלחש את כל מה שאני כותבת (ואני לא יודעת למה אני עושה את זה תמיד. אולי כדאי לי להקליט את עצמי ככה יום אחד). ועד לפני חצי שעה הייתי מלופפת בחום שלך ואני עדיין מרגישה את החום שלך כי הבית שלך קטן וחמים. הכלבים ישנים בשלווה, וגם אתה. ואני חצי נרדמת חצי רוצה להמשיך לכתוב. ואני אלך לישון. לילה טוב עולם.

Where does one love end
And the other begin?
And where do they merge?
What color is each seperate love, and what is the color they create together, when they seep into my brain from both sides and meet in the center and ooze one into the other?

ובאיזה שהוא מקום פייסבוק הוא בשביל להתגאות. הוא בשביל לכתוב דברים, לקבל תגובות מחמיאות, ולרצות שהוא יקרא אותם ויאהב אותי יותר. זו האמת האמיתית של הפנים הפנימית של הפייסבוק והאני האמיתי. גאווה. רצון להכרה. רצון להגיד (בסתר): הנה! תראה כמה אני מדהימה!

היום כ"א בטבת
נולדתי לפני 25 שנים עבריות בתאריך כ"א בטבת התש"ן

את זה כתבתי בראש מוקדם יותר, כשזה קרה, ועכשיו אני רושמת את זה פה:

וכששמואל יוצא מהאוטו להביא את הכלב הקטן, אני שליווה באוטו ושומעת גלגלצ.

ואני אגיד לגילעד (בדימיון), אני רוצה לשיר את זה איתך, לשנות קצת את המילים (כי לא בכית בשבילי אלא בגללי, למשל), ואתה תשיר את החלק של הגבר ואני את האישה. ואני מדמיינת בראש שלי את היופי הנשגב והרגשי של סימפוניית הקולות של אהבה בלתי רגילה זו שלנו, לא אורדינרית, שונה ומשונה ומיוחדת במינה.
והוא יגיד לי לא
ואני אתחנן: אבל זה ישבור לי את הלב אם לא תסכים! אם לא תסכים להשתתף בשום אקט אומנותי שאני מדמיינת בראש.
והוא יגיד, תתגברי.

כי זה מה שהוא אומר. ואז אני זוכרת איזה דברים שיגעו אותי ולמה הסכמתי להתגרש.

Wednesday, January 07, 2015

First collages

I'm starting to use materials from my life archive, from things I've written and drawn over the years, to create new collages. These are just the first tries.

"On such a feathery night
When words float like ribbons
Through soft sweeps of air..."

While seeing a neighbor's daughter - who is married with two children, and who believes in and follows the same religious pattern as her parents - I came upon the idea that maybe any situation in which a child grows up believing in the same things as their parents and in the same way of living, even if the details are different but the framework is the same, is an unnatural situation. Religion does that, it brings people into a set belief system, but the thought that children will fit into the same thought system as their predecessors is uncanny and even absurd.
This was one of those ideas that is more a feeling than an idea, but it was a strong feeling, and maybe it can develop into an interesting idea.
Maybe I'll think about it some more. Maybe not.
If you have any thoughts on the subject, or on any subject, you're welcome to comment.

Sunday, January 04, 2015

What is there to write? Too much.
Dear reader,
If you want to know what's going on with me, which is a lot, and to help me figure it all out, talk to me in person.
You can't be of any help to me this way.

I Love you all. Everyone. Every single part of every single one of you.
Because everything is beautiful, somehow.

And one day I WILL make a book out of my blog.