Saturday, January 17, 2015

אני רוצה לחשוב שאני יכולה לחיות לבד.
בדרך הביתה מהערב זיכרון ראיתי מרחוק איש שמרים מהצוואר את הכלב שלו ומנער אותו באוויר. כן, זה מה שראיתי. רצתי אליו. "סליחה?" קראתי, כשהתקדמתי אליו. הוא הסתובב. "למה הרמת ככה את הכלב?" שאלתי. הוא אמר, "זה הכלב שלי." הייתי נבוכה. "החנקת אותו." (אני יודעת שאין מילה כזאת אבל אני תמיד אומרת את המילה הזאת ככה משום מה.) הוא הסביר שהכלב קפץ, או שהוא תפס משהו בפה והרים אותו, לא יודעת בדיוק. כבר לפני שניגשתי אליו ראיתי שכשהוא הוריד את הכלב הכלב היה משוחרר והוא נתן לו לרוץ וכבר פקפקתי באמינות של מה שראיתי. והוספתי מהר, "פשוט היה נראה לי שאתה מחניק אותו אז רציתי לשאול." הוא היה אולי גם קצת נבוך ואז אמר לי כל הכבוד. המשכתי מהר הלאה, לפני שהכל הכבוד הזה ינדוף והוא יעיר לי בחזרה על החוצפה שלי, ודמעות חנקו את עיניי. ממבוכה, מירידת הלחץ של לגשת לאיש זר ולהעיר לו, לא יודעת. וחשבתי- אני כל כך רגישה, איך אני יכולה לחיות לבד? כל דבר גורם לי לבכות.

No comments: