Monday, February 09, 2015

Next time I'll write in English, for my English-speaking followers :)

החלום הסמוי, אמרתי, הוא שיהיה לי מספיק כסף לצאת למסעדה כל ערב. זה עצוב, הוא אמר.
לכן זה סמוי, אמרתי. לכן זה חלום שאני לא יכולה להגיד אותו.
כשאני מקדישה יותר מחשבה לאובססיה שלי לאוכל ולתסכול התמידי מרעב או מחוסר סיפוק התשוקה לאוכל טעים, אני מבינה שמאז שעברתי לתזונה טבעונית לפני שלוש שנים קשה מאוד לספק את הצורך הזה, והרבה מהזמן אני נמצאת בחסך כלשהו של מצברי האוכל הטעים. אני מכורה לאוכל, כן, כי ב22 השנים הראשונות של חיי אכלתי מוצרי חלב וזה ממכר. גדלתי על קיבה שמחה, קיבה שאפשר בקלות לשמח בעזרת כמה רכיבים "פשוטים" (כמו חלב של פרה מעונה), ופתאום ביום בהיר אחד (הראשון לפברואר 2012) ניסיתי לשמח אותה עם מאכלים מן הצומח והיא פשוט לא תמיד זורמת איתי. הרבה יותר קשה להכין אוכל טבעוני טעים. זה דורש יותר השקעה ועולה יותר כסף. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בשום פנים ואופן לא הצדקה לאכילת מוצרי בעלי חיים ממשקים תעשייתיים. אני לא פוחדת להודות בקושי הזה בפני קהל הקרניבורים כי אני לא חושבת שהמניע לטבעונות צריך להיות קשור לשאלת טעם האוכל. יש דברים הרבה יותר חשובים ממה שטעים לי או לא טעים לי בבטן. זה "ויתור" שאני יודעת שאני עושה, תמורת משהו הרבה יותר חשוב והכרחי- הפסקת המעורבות שלי בתעשיות אלימות ואכזריות שפוגעות ביצורים שבהם אני לא רוצה בשום פנים ואופן לפגוע. מרוב שאני מאמינה בהחלטה שלי, טעם האוכל נהפך למשהו משני. אבל הרצון וההתמכרות עדיין נשארו. אני רעבה למסעדות כל הזמן! אני מרגישה צורך לאכול דברים שיעיפו לי את הפוני כמו פעם, אבל רוב הזמן לא מוכנה להשקיע את הזמן הנדרש כדי להכין אוכל כזה.

גילעד בא לבקר השבוע. כשהוא נכנס בדלת התגובה המגועגעת של נמו גרמה לי לעצב וחזרתי חזרה למטבח כדי לא להסתכל על המחזה המרגש והעצוב. אהבה הדדית ביניהם כמו בסרטים, ואהבה שנאלצה להיגדע.

הייתה לי נסיעה מעט מטרידה היום באוטובוס עם גברים משונים ונערות שפחדתי בשבילן, וכל דבר שקרה שם במושבים האחוריים של האוטובוס היה על קצה ההטרדה ועל קצה אי הנוחות, שזה אומר הרבה אי נוחות. 
ואז כשהגעתי הביתה טיילתי עם נמו ואיש אחד ממול שהלך בכיוון ההפוך עשה קולות צקצוק וזה שעשע אותו שנמו נובחת עליו ושאני מנסה להשתיק אותה אז הוא המשיך וזה גם גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח והפסקתי להגיד לנמו לשתוק כי רציתי שהיא תנבח על הבן זונה, וכל פעם שהוא צקצק עצרנו ופנינו אליו ונתתי לה לנבוח, וכשהוא המשיך צעקתי צעקה רמה, "שתוק כבר!!!" וגם הכלב שנבח מהחלון ממול שתק, ואז שמתי לב שהיה נראה שצעקתי על הכלב, שזה אקט של משוגעים, ועכשיו כולם חושבים שאני משוגעת, והם יזכרו את הכובע והפליז והכלבה ויזכרו לי לתמיד שאני משוגעת. משם היום שלי נהיה גלים גלים. גלים של תסכול ועצב והרבה יותר מדי מחשבות, על מה חשוב בחיים ומה לא חשוב (והאם האיש הזה יבוא וירצח אותנו עכשיו?), והאם זה בכלל בסדר מבחינתי מוסרית לצעוק על מישהו כתגובה למשהו מעצבן שהוא עושה. ואם זה בסדר, אז מה ההבדל בין זה לבין ערבים שמרגישים דיכוי ומבצעים פיגוע (מקביל לצעקה כמו "שתוק כבר!!!") נגד הכובשים. ואפשר להצדיק צעקה על איש ברחוב כי זה ברמה הרבה יותר קטנה וזו תגובה מילולית בלבד ולא פיזית, אבל האם זה עושה את זה בסדר? אולי הייתי צריכה להתעלם. או לגשת אליו ולדבר איתו. לדבר. לדבר זה הסוד. כמו קבוצות שיח של פלסטינים וישראלים. אבל האיש היה רחוק כבר, והוא שיגע אותי, פשוט שיגע אותי.

נסענו הערב לקחת הביתה את שמעון מהבית חולים. שמעון כולו חבוש ופצוע אבל במצב טוב יחסית בהתחשב בגיל שלו ובפציעה העמוקה בצלעות ובחזה. כשאני באוטו עם שמואל לפעמים הראש שלי רץ ואני תמיד תוהה- מה חשוב להגיד בקול ומה סתם קשקושים וחפירות שלא צריך לבזבז עליהם מחשבה. ואני שמה לב תמיד שכל המחשבות שלי סובבות סביבי. מה אני מרגישה ולמה אני עצובה ומה אני צריכה ומה אני רוצה ולמה זה גרם לי להרגיש ככה ומהם התשוקות האמיתיות שלי ומהו התת מודע הזה שדולף החוצה תמיד, ואיך אפשר לתת ביטוי הולם לפחדים ולחרדות ולחששות? והמוח רץ ורץ ככה סביב מרים מרים מרים, רק מרים, אבל אנחנו פאקינג נוסעים לשמעון שהוא הפצוע האמיתי פה, ולמה אני לא יכולה לרגע לשים בצד את המחשבות על עצמי ופשוט לא לחשוב על עצמי. בא לי לפעמים לכבות את המנגנון הזה של ניתוח עצמי והרהור תמידי על המצב הנפשי והפיזי שלי. ולמה המוח חורש דברים שכבר חרשתי וסיימתי כבר לחשוב עליהם, אבל התת מודע שלי אומר- רגע רגע, לא סיימת לחשוב עליהם. את צריכה להמשיך. אז אני נותנת לזה לסחוף אותי, כי אין מה לעשות עם רגשות חוץ מלתת להם להיות ולסחוף. אין מה לנסות להתנגד למבוכה או לעצב או לתסכול. למדתי שהדרך לשלווה היא פשוט לתת לרגשות להיות ולהתקיים לזמן שהם צריכים.

ומתי אמצא לנפשי מרגוע?

שמואל אוהב מאוד את החיוך שלי. זה הזכיר לי שכשהיינו יותר צעירים, גילעד אמר שמה שגרם לו להבין סופית שהוא רוצה להיות איתי זה פעם כשהוצאתי לו לשון (כשהיינו בתחנה המרכזית והוא כבר נכנס והייתי עדיין בתור פנימה. 2008 או 2009). זה היה זה. פעם הוא אהב את הדברים האלה, הליצנות האוהבת והילדית הזאת, קשה להסביר את זה. זה היה קסום. וזוהי "תפארת העבר". כל הדברים היפים והקסומים של גילעד-של-פעם, דברים שכבר השתנו מזמן, אך אני מאמינה שיש בו את זה עדיין, את החמידות הזאת.
ומרגע הפרידה יש לי את החופש לנתח אותו איך שבא לי למרות שהנתיב שלו וההשתנות שלו עכשיו נתונים לשיקול דעתו ולניתוח שלו. אבל אני יכולה לדמיין שהוא יהיה מה שאני חושבת שהוא יהיה, ושיצמח לאיזה כיוון שנראה לי שיהיה המשך הגון והגיוני למה שהוא היה עד עכשיו. ואני מוצאת לנכון להמשיך לנתח אותו ואותי ואת הקשר שהיה לנו כי היה שם משהו נדיר ומיוחד מאוד שלא היה לשום אדם אחר בעולם.

אני יודעת שאני עושה עכשיו עוול לשמואל. אני אוהבת ושונאת את הדואליות הזאת, כי יש בניסיון להפריד בין האהבות משהו מזויף מדי בשבילי ושייך מדי לעולם המבוגרים. 
אני כל כך מעריכה את העובדה שאני לא לבד. לפעמים אני מסתכלת על שמואל ומרווה נחת מהידיעה שיש אותו, שאוהב ותומך ומקשיב, וחושב שאני יפהפיה ומיוחדת, ואפילו רוצה איתי ילדים, ואלו דברים כל כך לא מובנים מאליהם! זה ממלא אותי אושר!

סרט הצילום שצילמתי בשלג פותח ועכשיו אני צריכה לסרוק אותו. התמונות נראות טובות בקטן. אני צריכה עוד למצוא את שאר הסרטים שלא פיתחתי, כולל זה שיש בו את הצילום שלי מדלת הכניסה של הבית של שמואל. יש לי זיכרון טוב מאותו סרט צילום.

יש המון שקדיות בכל מקום. היום הלכתי להדריך בעין יעל, ולאורך כל הדרך לשם היו שקדיות. וגם כלניות! שקדיות משום מה מאוד משמחות אותי.

תמונות מהטלפון (שקדיות מהיום, והביקור שלנו עם שמעון אתמול בבית חולים): 





No comments: