Monday, March 23, 2015

טקסט שהתחיל כדוא"ל לשמואל (ועבר כמה שינויים וחידודים לפני שהגיע לפה)

אני לא עושה כרגע את מה שאני רוצה או צריכה לעשות בשביל הלימודים כי אני לא יודעת בדיוק מה זה אותו דבר שאני רוצה או צריכה לעשות. קצת איבדתי את המוטיבציה לספר שלי, למרות שבשבת הייתה לי השראה והחלטתי שבעמוד הראשון של הספר אדביק עשב עם סלוטייפ, ובעמוד אחר בספר אתפור חתיכת בד שאני אוהבת להרגיש או להריח, ובשאר העמודים אשים קולאז'ים ושרבוטים וציורים ומילים. למען האמת, אני לא יודעת מה אני רוצה להשיג במה שאני עושה.
בהתחלה ידעתי.
בהתחלה זה היה כדי לטפל בערימות האינסופיות שנאגרו אצלי והיו מעין פורצלן של נוסטלגיה שבירה שאסור לגעת בה. רציתי לצלול את תוך זיכרונות ורגשות שגדשו לי את המוח מאז ילדותי (התחלתי לכתוב ביומן בגיל שבע). כשהייתי קטנה הדברים שהייתי מסוגלת לבטא מתוך האמת של הקושי שלי היו כל כך מינוריים ביחס למבוכות ולחרדות האימתניות שחשתי, וזה יצר בי מעין הר געש. לאט לאט עם ההתבגרות שלי הגעשיות הזאת התפזרה קצת כל פעם שהצלחתי לבטא עוד משהו, כל פעם שהצלחתי לספר עוד סוד, לשתף בעוד רגש, להפסיק להסתיר ולהפסיק להיות נבוכה מהגוף התלוש שלי. אז היום אני כבר לא מגדירה את עצמי כהר געש, והלבה לא מתעבה בי כמו פעם. הרצון הראשוני לגעת באותן פיסות נייר שכתבתי ושציירתי במשך שנים (והכתיבה והציור עצמם בזמן שנוצרו) נבע מרצון לשחרר את האני הקטנה מהעול של להרגיש נרדפת ופוחדת ופגיעה. אבל הוא כבר נהייה לא רלוונטי מאחר ואני כבר שחררתי אותה, דרך הפתיחות שהצלחתי למצוא בי בשנים האחרונות ודרך דיבורים פתוחים על הטרדות מיניות, על מיניות, על מבוכה, על אלימות. השגתי את המטרה שלי. אני כבר אמיצה יותר וחזקה יותר אז אין לי למה להמשיך לחפור באותו מידע ארכיוני ישן. יהיה לזה עדיין ערך סנטימנטלי ונוסטלגי (ואוכל בעזרת זה לשלוח מצוף למעמקי הים של בנות צעירות שהן היום כמוני כשהייתי קטנה, ולהגיד להן שיחזיקו מעמד כי גם הן יום אחד ילמדו לדבר ולספר ולא לפחד. ויש לזה ערך ומשמעות מאוד גדולים בפני עצמם, כי אם אני, כשהייתי קטנה, הייתי מקבלת לידי ספר כמו זה שאני הולכת להדפיס אולי הייתי מרגישה קצת יותר מוארת), אבל כבר אין לזה משמעות של צעד גדול לאנושות שבי.

ולמרות זאת, ויחד עם זאת, יש עדיין הר געש קטן שהוא הר געש של רגש עכשווי, של מידע, של השראות, של המון חמלה ואהבה כלפי כל דבר בעולם הזה.
יש לבה מסוימת של דברים שונים משדות-עולם שונים, המורכבים מצבעים שונים, והניסיון שלי הוא לחבר אותם, כי הם קשורים בחוטי המוח, הם קשורים כי הם כולם בי. הייתי רוצה לקחת את כל המהות שלי לשורה אחת תחתונה ומינימליסטית, אבל מאחר וזה לא הגיוני (כי אני הרבה יותר מורכבת מזה), במקום זה אני חושקת לכסות את כל עולמי בצבעים עילאיים ורבגוניים, שלא יפסיקו לנבוע לעולם!!!



(One of the first photos I ever took, age 10 I think)


(first attempt at using my hair as strings to embroider with. The words "when you")


(כשהייתי בצבא, נשואה ודתייה)






1 comment:

Shlomit said...

את כותבת מדהים!!
נהיה לי קצת עצוב 3>