Tuesday, March 31, 2015

Hard

The photos below: A vegan&animal-rights stand in the city of Beit Shemesh to raise awareness

סקיצה שנייה של הפוסט הזה:

כתבתי ביומן בשורות של יום חמישי הקרוב "לנסוע למדבר לעשות מדיטציה". רשמתי את זה כבר לפני שבועיים מפני שידעתי שהשבוע הזה יהיה מלחיץ, מסובך, מתסכל, קשה ועמוס ורציתי שלפחות בסופו אוכל לשבת מול הנוף ולבהות רחוק ופנימה. ובכן... שבוע שהיה כך היה:

ביום ראשון נסעתי ליישוב פסגות לבקר את חברתי היקרה תהילה (גיסתי שכבר לא רשמית גיסתי. היא הייתה גיסתי כי היא נשואה לדרור שהוא אח של גילעד) שילדה בן ראשון לפני כמה שבועות. מאז הפרידה לא הייתי בבית של משפחת גולדשטיין בפסגות, אבל גם לי וגם להם היה בסדר גמור שאבוא לבקר והיה מאוד נחמד. זכיתי לפגוש את אופק הקטן.
הנסיעות לפסגות וחזרה היו ארוכות. הייתי בדרכים בסך הכל ארבע שעות כדי להגיע ליישוב שאמור להיות 20 דקות מירושלים... כשהגעתי חזרה לאל-קודס, רציתי לעבור אצל שמואל ולהכין אוכל אבל כשראיתי שאגיע אליו רק עשר דקות לפני שאצטרך שוב לצאת למטלה הבאה (סרט עם ה"אחות הצעירה" שלי. אני מתנדבת בעמותת "אח בוגר אחות בוגרת"), שמואל היקר הכין לי פסטה טעימה ברוטב שמן זית ופטריות. בלסתי את זה כשהגעתי, זה היה טוב. הוא הסיע אותי לאיילה. מתתי מעייפות, הלכנו לסרט. הסרט היה משעשע אבל הרגליים שלי כאבו מהעייפות והעיניים שלי היו כבדות והיה קשה להישאר ערה. הגעתי הביתה מותשת בערך ב12:30 בלילה ונרדמתי מיד.

יום שני התחיל עם הדרכה בעין יעל של קבוצת נערים חרדים שנחשבים "חינוך מיוחד". הם היו ברמות שונות של פיגור או אוטיזם, בין גיל 15 ל-19. את חלקם חיבבתי, במיוחד אחד שכל הזמן שאל שאלות נורא מצחיקות שהייתי אולי חושבת לשאול כשהייתי קטנה או כשאני שיכורה. אבל היה לו מבט כזה סקרן ומתוק. והיה את הבחור (שלא חיבבתי) שהיה כל היום עם היד במכנסיים, גירב"ץ או אונן, לא יודעת איזה. באיזה שהוא שלב אמרתי לאחד המדריכים שלו שזה ממש לא נעים לי שהנער הזה כל היום מגרב"ץ (כי היה נראה שהם לא שמים לב לזה) ומסתבר שהם כל הזמן מעירים לו ואומרים לו להוציא את היד... ההדרכה הייתה רק שעתיים, סדנת קדרות וסדנת פיתות. היה בסדר.

הייתי אמורה לעשות בערב משמרת של מהפח ירוק עם שיר אבל הייתה ההפגנה נגד השחיטה של טלה לקרבן פסח בקריית משה, וזה הרגיש לי כל כך חשוב שניסיתי למצוא איך לצאת מהמשמרת. בסוף שיר שכנעה אותי שהיא בסדר עם לעשות משמרת לבד ונסעתי להפגנה.
בהתחלה הרגשתי אווירה רצינית ועצובה. טראגית. ראינו את הטלה בפינת המגרש ב16:30 כשהגענו. ילדים הצטלמו איתו. עשו איתו סלפי.
עברנו לקדימה של בית הספר, ליד שער הכניסה ועמדנו בדממה עם שלטים. הרגשתי משהו מאוד כבד-משקל, משהו מאוד חשוב. ככל שהתקדם הערב, התסכול שלי גבר והדמעות שאיימו לזלוג בהתחלה כבר התייבשו ולא הרגשתי שאני במקום שאני שלמה איתו. היו כמה דברים שתסכלו אותי. אכתוב על כל האירוע:

ישיבת מעלה אדומים ערכה טקס שמדמה את טקס קורבן פסח שהיה כשבית המקדש היה קיים לפני 2,000 שנה, וכתרגול למה שעתיד להיות (לפי דעתם) בבית המקדש השלישי שהם רוצים שייבנה. הם שחטו טלה, התיזו את דמו, שרפו אותו, אכלו אותו, ועשו את כל שאר המנהגים של הקורבן, כולל טקסי כהנים שהיו לבושים בלבן.
הציפו את המקום מאות מבקרים, מבוגרים וילדים, רובם עם כיפות ופאות מסולסלות, מה שנקרא בפי העם "נוער הגבעות", והרבנים שלהם, שבאו לחזות במחזה. אנחנו - כחמישים פעילי זב"ח - עמדנו מחוץ לשערי בית הספר עם שלטים של פסוקים בתנ"ך כביכול נגד קורבנות, ועם שלטים עם מסרים של חמלה ושל התנגדות להתעללות בבעלי חיים. המטרה שלנו הייתה לעורר מודעות וחמלה תוך שיח שקט וסובלני.

המאבק שלנו לפי דעתי חייב להיות חומל ולא אלים. אנחנו הרי לוחמים בשם ובשביל החמלה והמוסר.
(יש בדרך כלל גם את אלה שחותכים את השקט עם צעקות רמות של סיסמאות וקללות, וזה תמיד חורה לי. כמו במאבק הלא-אלים של מרטין לותר קינג, וכן גם של מהטמה גנדי, [ובכל מאבק לא-אלים אחר,] היו ויהיו תמיד גם כאלה שיחד עם זה שהאמינו בדרכם של גדולים אלו, הם ראו לנכון לשחרר כל רסן ולהשתמש בכוח פיזי ובאלימות. לצערנו האלימים תופסים את התקשורת והם אלה שמכתיבים את הצורה שבה החברה רואה את המאבק. מאוד קשה להילחם בתוכנו באנשים שרוצים מאבק אלים. כאן זה לא הגיע לרמה כזאת שהאגרסיביות שלטה, אבל היה מצמוץ של זה וזה כבר היה בעיניי יותר מדי.)
זאת נקודה אחת.

נקודה שנייה היא הקושי והרעד שעובר בגוף כשאתה מוחה נגד משהו נורא כל כך כמו רצח של חיה חפה מפשע.
ואני מרגישה תמיד גם קצת אי-נוחות כשאני מפגינה.
והיו עוד כמה דברים שהיו קשים, כמו למשל:
הבחור הדתי עם החולצה של "כהנא צדק" שנשאר קרוב אלינו כדי לנסות לעורר אלימות כל כמה זמן (כי הוא רצה מכות, הוא רצה להיות אלים), כולל נתן מכה לאישה מבוגרת וניסה לחנוק את מי שלידי
וזה קרה כי הוא (הנער הדתי) כתב שלט "אני בעד החזרת קורבן פסח" ובאגרסיביות מובהקת ובצחוק מרושע החזיק את זה מתחת לראש שלי ואמר לחבר שלו לצלם (כדי שייראה שאני מחזיקה את השלט) והגבר לידי דחף למטה את השלט וקימט אותו וזה הכעיס את הבחור הדתי עם הפאות והוא בא לחנוק את הגבר לידי, שם ידיים סביב הצוואר שלו, ואני והוא ואשתו ההרה דחפנו אותו אחורה וצעקנו עליו ואז הוא גם צעק וקילל בחזרה והוא אמר כל מיני דברים גם כמו שצריך להרוג אותנו ואת כל הערבים גם כן ושהוא לא פוחד מאלימות ויאללה מי שרוצה יכול עכשיו ללכת איתו מכות. ואפילו לא שווה לצטט את הטיפשות שיצאה מפיו.

ועוד משהו שהיה קשה

האנשים הטובים (מהאירוע של טקס הקורבן) שעצרו בדרך פנימה - או יצאו החוצה אלינו מבפנים - ואמרו לנו
אני מעריך אתכם, אני באמת מעריך אתכם.
כמו יהודה גליק, למשל. האיש מדבר בנימוס ובעדינות. אני מעריכה את זה.

ואיש אחד דתי מבוגר (אני חושבת שהוא אמר שקוראים לו שי נחמן) נמוך ועם זקן לבן היה איש מאוד חביב ויצא אלינו להזמין אותנו פנימה כדי להקשיב ולנהל שיח שקט, והנער הדתי (אותו אחד מלפניכן) גם אמר אליו איזה משהו חצוף והוא צעק על הנער "אני יודע שאתה חצוף אבל תנסה לא להיות. תחשוב אלף פעמים לפני שאתה מוציא מילים מהפה". ואת ה"אלף פעמים" הוא אמר בקול כואב ומעורר יראה והערכה, אך גם במתיקות. והמילים של אותו איש מבוגר אלינו היו גל של עדינות, ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפעול כדי לבטא את המתיקות שחשתי ממנו, את הנכונות הזאת לשיח אמיתי ולסובלנות. וזה גם היה קשה. כי לא נכנסנו פנימה. נשארנו בחוץ והחוט הזה נשאר פתוח.

וניהלנו שיחה עם גבר חרדי שבאמת ידע את המקורות שלו בנושא הקרובנות ואני לא כל כך. אני יודעת את הפסוקים המסוימים שמדברים נגד קורבנות ואת הציטוטים של הרמב"ם בעניין אבל אני לא באמת יודעת מה הפסוק או המשפט הבא במקורות ומה באמת הכוונה מאחורי המילים, והוא באמת ידע. הוא באמת למד וידע. ולא היה לי מה להגיב.
וזה גרם לי לחשוב- אני צריכה ללמוד יותר.

(והיה עוד בחור שעצר לדבר איתנו למשך הרבה זמן, ואמרתי לו- אני מאוד מעריכה את זה שבאת לדבר איתנו. אבל לא אמרתי את זה מספיק באותו ערב. היו כל כך הרבה אנשים שהערכתי באותו ערב, משני צידי המתרס.)

אני לא חושבת שזה רע להיות חסר-תגובות לאור משהו נכון שהצד השני אומר כשאתה בהפגנה. אם הלב מסכים עם נקודות ספציפיות, לא צריך בכוח למצוא טיעונים הפוכים. אני חושבת שהפגנות (וכל דבר אחר) הם הזדמנות לא רק למחות אלא גם ללמוד. קצת ענווה זה דבר טוב, לדעתי. לדעת את מקומך. יש צד שני בסיפור, לא אני הצודקת הבלעדית.

היה מתסכל שלא ידעתי מספיק.
ולכן גם האישה הדתייה שצעקה "אתם בורים ועמי הארץ" אל כל אחד מאיתנו בדרך פנימה צדקה. חשתי באותו רגע בוז כלפיה כי היא אמרה את זה בחריפות ובזלזול, אבל אנחנו, חילונים שמגיעים להפגין נגד קבוצת דתיים, אנחנו בורים ועמי הארץ באותו תחום ספציפי שכביכול באנו להפגין נגדו.

והיו טענות כמו "אבל השחיטה עצמה לא כואבת". ומבחינתי לא רציתי אפילו לדבר על השחיטה עצמה אלא על תעשיות המזון מן החי ועל מה שקורה לבעל החיים עד שהוא נשחט, אבל השלטים שלנו היו נגד הקורבנות ולזה באנו לשם, ובנושא הקרובנות לא היינו על אותו דף איתם. אפילו לא באותו ספר (תרתי משמע).

והיה מתסכל שהיו אנשים טובים בפנים שרצו להקשיב ולדבר ורק בשביל זה רציתי להפסיק הכל ולחבק את הסובלנות אבל הייתי במאבק וזה יצר דיסוננס מסוים ביני לבין עצמי לבין רגש האהבה שהרגשתי.
אבל היה שם משהו מאוד אכזרי. היה שם רצח של בעל חיים חף מפשע.
אבל המצווה אומרת... אלוהים אמר... התורה אומרת (לפי דעתם, ואין על מה להתווכח)
אבל הם שיספו את גרונו, הפשיטו אותו מעורו, חתכו בתוכו, הראו להמוני ילדים הריגה מהי. 
הם שרפו אותו, יצור שלפני רגע היה כה חמוד, הילדים בוודאי ידעו שהטלה הזה הוא חמוד.
ואז לראות אותו ככה בעור וגידים, בשרירים ודם, בעיניים ריקות ולב שכבר לא פועם. זה כואב, זה נורא. זה פשוט נורא.
יש פה נגיעה של רצון פנימי של אנשים לאלימות. הם באים לראות את זה אולי כמו שאנשים אוהבים לראות את סרטי דאעש. 

הלכתי הביתה אחרי כשעה וחצי, היה לי קשה להישאר. לא ידעתי כל כך מה אני עושה שם. לצערי לא היו בין הפעילים הרבה דתיים, מה שגם חרה לי קצת. אנחנו לא יכולים לבוא כחזית של חילונים מול חזית של דתיים ולהתחיל להפגין. זה פשוט לא במקום. לא הרגשתי בנוח.

(ובערב הלכתי עם שקד להרצאה של שאנה פינקל במיטא על פוליאמוריה. שתיתי קוקטייל שהיה טעים אבל נורא חלש מבחינה אלכוהולית. זה היה כיף.)

היום עשיתי משהו שאני יותר שלמה איתו מההפגנה, שהלחיץ אותי יותר מכל הדברים גם יחד אבל באיזה שהוא מקום היה הרבה יותר פשוט מהנוכחות בהפגנה כי לא באנו להילחם נגד מישהו, אלא לספר ולפתוח את העיניים. למסור פליירים, לדבר עם אנשים בנעימות. לדבר אחד על אחד.
הקמתי דוכן של הסברה טבעונית בבית שמש. שמואל היה איתי. היינו רק שנינו כי בית שמש זה לא בדיוק באמצע הדרך של רוב האנשים ומה לעשות שאין שם הרבה טבעונים (לא שאני מכירה לפחות). זה היה הדוכן הראשון בבית שמש (ממה שאני יודעת) של הסברה טבעונית נגד פגיעה בבעלי חיים, והמסקנה העיקרית שלי היא שיש שם קהל שמוכן להקשיב ולדבר וצריך להגיע לשם יותר. ובפעם הבאה צריך לדבר גם על המשלוחים החיים, שעל זה לא דיברנו איתם הפעם. אני מקווה שפתחתי צוהר לעוד אירועים כאלה שם.

הכנתי הערב מאפים של תפוחים וקינמון.

אתם יודעים מה? אני ממש ממש עייפה.
ומחר עוד יום ארוך.
יום חמישי במדבר.
שישי כבר חג.

חג החירות.
איך אפשר?
יהיה בסדר.
לילה טוב עולם.


No comments: