Wednesday, April 22, 2015

אחד הלילות היותר קשים בחצי שנה האחרונה.
הרבה בכי הלילה.

בשנה שאחרי המכינה (2009) הייתה לנו שבת בנחלאות עם איש חרדי
הוא הפריד ביני לבין גילעד בסעודה
(אני למשפחה אחת והוא למשפחה אחרת)
וכל כך כעסתי
ושמרתי טינה לאיש הזה
ושנים אחר כך נזכרתי בזה וצחקתי לעצמי, בתוכחה כלפיו, באומרי לעצמי--
"שיראה אותנו עכשיו! הוא לא ידע שאנחנו זוג רציני ושנתחתן. הוא זלזל בנו
ושיראה אותנו עכשיו!"
ועכשיו יש עוד השלמה למשפט
(ולכל משפט שהיה מושג יסוד בחיי הקודמים יש עוד המשך ושינוי, שעלול לקבל עוד תוספות בחיים ואין לדעת מתי יהיה סוף פסוק והכל יהיה חתום)
עכשיו אני בעצם כבר לא נשואה לו
אז מי צוחק על מי עכשיו?
וכשהייתי עם נתי,
ב2007,
כתבתי שיר על איך שכל הזוגות סביבנו מתחברים ונפרדים, ורק אנחנו נשארים תמיד.
ואז גם אנחנו נפרדנו
אבל אז הייתי עם גילעד,
וסוף הפסוק של אז היה 
"כשכולם מסביבנו מתחברים ונפרדים, אנחנו נשארים תמיד"
מושג היסוד של אז: אנחנו נשארים תמיד.
ועכשיו מושג היסוד הזה נפל מקומתו
ואין הוא עומד איתן
ורוחות השינוי מאיימות על הכל.
והנה אנחנו כבר לא ביחד,
ואנחנו מאותם זוגות שכתבתי עליהם.
ומתי אשאר עם מישהו לעד
והאם הוא יהיה מדהים כמו גילעד?

Independence Day

Tomorrow is Israel's (67th) independence day. It's a national day of "mangals"- barbecues\outdoor grills.
It's a day that people bombard the supermarkets buying different dead animal parts to grill and eat in parks and backyards, somehow celebrating independence and freedom through eating the imprisonment and torture of other living beings. it's a sad, sad day for people of conscience. 

מחר יום העצמאות. זהו יום עצוב. הכאב שלי על בעלי החיים בתעשיות המזון הוא כאב אמיתי. האמפתיה שלי לא מאפשרת לי לעמוד מנגד בשתיקה. זה לא איזה משהו תיאורטי שאני גורמת לעצמי להרגיש כדי לשכנע אחרים. לא. אני ממש עצובה. וכתבתי קטע:

זוהי עוד לא תקופת המהפכה.
הרוח הזאת עוד לא פרשה מפרשים
לא תקעה עוגנים
לא סחפה המונים.
הבנתי זאת
אך איני מקבלת זאת,
דעתי לא מיושבת עם הבשורה.
המהפכה הבאה תהיה זו של חיבור אמיתי יותר עם הסביבה, של מודעות, פקחות ואחריות, של חמלה ואי-אלימות.
אבל המהפכה עוד לא כאן.
העולם עוד ישן בשינת המודרניזם הנאור.
אני מופתעת כל פעם מחדש
מבני אדם אינטליגנטיים שלא יודעים לרחם על העולם
אני מופתעת
שבין הייצור והצריכה של הדברים שלנו יש תהום מוסתרת מהעין
בולען מפחיד
שצריך להתאבל על קיומו
ולחסל אותו.
המהפכה עוד לא כאן.
העולם עדיין מושתת על אלימות, על סאדיזם, על כסף, על עיוורון, על הפניית הראש מהעוולות שאנחנו גורמים.
לא רק שהעולם הנאור מתעלם מהעוולות בעולם,
אלא הוא זה שגורם להם ואחראי להם!
(והוא זה שיכול גם להפסיק אותם.)
המהפכה עוד לא כאן.
הייתי רוצה להיות חלק ממנה,
אבל אצטרך לוותר על ההשתייכות לדבר הגדול הזה ולקוות שלפחות ילדיי יהיו חלק.
אולי בדור שלהם להיות טבעוני יהיה דבר מוערך ומובן.
האם העולם עוד לא מבין?
עוד לא מבין שהסבל שהוא גורם הוא כה עצום, כה צורם, כה אכזרי?
בחיי שאני לא מבינה את עצימת העיניים הזאת.
האם לקיחת עגל מאימו לא מספיק אכזרית כדי לגרום לאנשים להפסיק לצרוך חלב?
האם גריסת אפרוחים בעודם בחיים, קטימת מקורים, כליאת תרנגולות בלולים קטנים לא מספיק אכזרי כדי לגרום לאנשים להפסיק לצרוך ביצים?
האם גידול בעלי חיים בתנאים קשים, הכאתם, חישמולם ופיטומם הוא לא מספיק אכזרי כדי להפסיק לצרוך בשרים שונים ומוצרי עור? (שאגב, יכולים גם להיות מיוצרים מכלבים בסין, ואף אחד לא יידע איזה בעל חיים סבל בשביל נעלי העור שלו. אף אחד גם לא מתעניין.)
האם אנשים כל כך מנותקים מסבל של אחרים?
כן!
זה בדיוק כן!
זה בדיוק העניין.
המהפכה הבאה תהיה זו של חיבור אמיתי יותר עם הסביבה, 
של מודעות, פקחות ואחריות, של חמלה, של הוצאת ידינו המגואלות בדם מעומק האלימות.
אבל המהפכה עוד לא כאן.


("בסבל כולם שווים". אני הצלע העליונה והימנית של ה"ם" הסופית האחרונה.)

Tuesday, April 21, 2015

לחיות מתחת לקו העוני

איך אני מצליחה לשרוד כלכלית?

הכנסות:
*אני עובדת בשלוש עבודות (ולפעמים גם בעוד אחת), עובדת בערב הפנוי שלי (חמישי) ובימי שישי וראשון. מרוויחה בסה"כ כ-1,300 ש"ח בחודש, מכל העבודות.
*אני מקבלת מלגה מבית הספר ע"ס 900 ש"ח בחודש (וזה נגמר חודש הבא).
אז ההכנסה החודשית הכוללת, מהעבודות ומהמלגה, היא כ-2,200 ש"ח

הוצאות:
*שכר הדירה החודשי שלי הוא 1,400 ש"ח
*החשבון היחיד שאני משלמת פה הוא חשבון החשמל, כ300 ש"ח כל חודשיים (אם נפרק את זה אז 150 ש"ח בחודש)
*בתחילת השנה עשיתי רב קו סטודנט (שזה בערך חצי מחיר מרב קו רגיל) וחילקתי את זה לתשלומים, ואני עדיין משלמת על זה, כ-200 ש"ח בחודש.
*על ביטוח בריאות אני משלמת כ-50 ש"ח בחודש.
אני לא קונה שום דבר חוץ מאוכל, הכי בסיסי.
זוהי רשימת הקניות שלי, פעם בשבועיים: לחם, חלב סויה (פעם בשבוע), שיבולת שועל, טחינה, בצלים, גזרים, עגבניות, עלי מנגולד/עלים אחרים, תמרים ובננות. (יש לי כבר את כל היבשים ולא צריכה לקנות לעתים קרובות.)
לפעמים אני קונה בחוץ פלאפל או בייגל. וממש ממש לפעמים (בערך פעם בחודש) אוכלת במסעדה או נוסעת באוטובוס אל מחוץ לעיר (או משתתפת בדלק בנסיעה באוטו).
*ההוצאות החודשיות שלי על קניות של אוכל, אוכל בחוץ, תשלומים קטנים לדברים אחרים וכו', הן סה"כ כ-600 ש"ח (וכל זה מהמזומן שאני מרוויחה וממזומנים שאני מוצאת בחדר שלי בבית של ההורים שלי. כמעט לא משתמשת באשראי).
*ההורים שלי קנו לי את כרטיס הטיסה לארה"ב, ואני מחזירה להם 500 ש"ח פעם בחודש (או פעם בחודשיים. תלוי מתי יש לי מספיק). זה התחיל רק החודש אז בינתיים לא אכלול את זה בחישוב.
*כל חודש אני מעבירה 400 ש"ח לפיקדון, כדי שיהיה לי משהו לקנות איתו כרטיסי טיסה בתוך ארה"ב ועוד דברים שאצטרף שם בטיול שלי כמו אוכל.
אז ההוצאות החודשיות שלי, כולל שכר הדירה וכולל הכל, הן:
1,400+150+200+50+600+400=
2,800 ש"ח

איך שהוא אני כמעט אף פעם לא יורדת מתחת לאפס בחשבון, אז כנראה שהחישובים שלי של ההוצאות פה היו לארג'ים, ואני כנראה מוציאה פחות על אוכל.

דברים שאין לי בשבילם כסף: נמו צריכה ביקור אצל הוטרינר וטיפול שיניים. הנעליים שלי מתפרקות (יש לי שלושה זוגות של נעליים סגורות, שניים מהם מתפרקים). אני צריכה לשלם על הדפסת הספר שלי לתערוכת הגמר בעוד חודשיים. אני צריכה לקנות נעלי הרים ותיק לטיול בארה"ב.
האמת, כל זה מבאס פחות ממה שהייתי מצפה.
תכלס זה די נוראי, אבל מלבד הלילות שבהם אני הולכת לישון רעבה, אני לא מרגישה שחסר לי משהו.
פעם חשבתי שהחיים של סטודנטים לא באמת קשים, אבל אני חיה בצמצום כזה מטורף, ועדיין אין לי כסף לכלום, אז מסתבר שאני סטודנטית ענייה מאוד. 



Sunday, April 19, 2015



לפעמים נורא עצוב ובודד בדירה שלי



Saturday, April 18, 2015

דילמות על נישואים

פילוסופיית המוסר בחיים שלי היא כזאת: אני מרגישה שכל דבר שאני עושה (כל דבר שכל אדם עושה) מהווה דוגמה ואנרגיה (רוחנית ופיזית) לעולם שסביבי, ולכן כל דבר שאני עושה נבחן אצלי בתועלת הציבורית-הוליסטית שיהיה לו. אני מרגישה שבכתיבה שלי, מעבר לפורקן האישי של רגשות במוח שלי, יש גם תועלת רחבה יותר, והיא מימוש האידיאולוגיה של חופש ביטוי, ובכך גם מתן האפשרות והעידוד לאחרים לעשות כן. 

כשאני בוחנת את אפשרויות המשך הזוגיות והקמת המשפחה שלי עם שמואל (קשר של נישואים\קשר שאינו במסגרת הנישואים) אני פונה לדילמה באותו אופן. אני מאמינה שאני צריכה לעשות תמיד את מה שנכון ומתאים לי באופן אינדיבידואלי, כדי שכל העולם יוכל לעשות את מה שנכון ומתאים לו. אני מרגישה שאם אכנע ללחצים חברתיים (בכל נושא שהוא, אבל פה למשל- אם אתחתן), אני בעצם מכופפת ופוגעת ביכולת האנושית של כולנו לעשות את מה שאנחנו באמת מרגישים ומאמינים לנכון.

מצד אחד, אני לא מרגישה את הצורך להתחתן. אני לא חושבת שחותמת ורשמיות יועילו באיזו שהיא צורה לקשר שלנו. בעבר חשתי שיש לרשמיות הזאת ערך חשוב של מחויבות הקשר, אבל אחרי נישואים (עם החתונה הכי מרגשת ויפה שיכלה להיות עם המון המון חברים יקרים) וגירושים (אמנם הגירושים הכי טובים שיכולתי לחוות בעולם אבל עדיין גירושים), אני מרגישה אחרת, ואני מרגישה במקום מספיק בטוח עם עצמי ועם בן הזוג שלי כדי לוותר על התענוג של הממסדיות בכל הנוגע לקשר שלנו. אני חושבת שבדרך הזאת יש את הפן החשוב של בחירה אמיתית תוך הסתכלות פנימה והבנת הרצונות שלי, ובכך יש להחלטה הזאת ערך מאוד חשוב בעיניי מול המוסר שלי.

מצד שני, אני לא מתנגדת לנישואים ברמה עקרונית, ומבחינת המסורת שלתוכה נולדתי וממנה ינקתי, יש ערך עליון למוסד הנישואים. אני לא חושבת שזה נכון בהכרח לבטל את כל המורשת שבה חונכתי ושבשבילה עמלו והשקיעו דורות רבים של יהודים לפניי. בנוסף לזה, אני חושבת שאם נחליט לא להתחתן, יש סיכון מסוים שחלק מבני המשפחה לא ירצו לשמור איתנו על קשר, או יראו בנו ובילדנו משהו פסול ולא לגיטימי לכל החיים שלנו. (אני מרגישה גם של"כניעה" לממסד הנישואים יש משהו מיינסטרים מדי בשבילי, וקשה לי להיות מיינסטרים בדברים מסוימים. אבל זה עניין אישי שלי, ללא קשר למוסר האוניברסלי.)

לכן ההחלטה היא קשה, ובין כך ובין כך נצטרך לוותר על ערכים מסוימים.
מאמר מעולה
היא כותבת פה בצורה נרחבת על נושא הקנאה (והמושג "הינאה"), ואותי אישית זה נושא שמעורר מחשבה והשראה

אני לא חושבת שאני רוצה להיות בקשר פוליאמורי, אבל אני כן רוצה שבקשר הנוכחי נוכל להרחיב את הפתיחות ואת האהבה כלפי העולם, ולצמצם את תחושות הקנאה והרכושנות.

Friday, April 17, 2015

How to let the parents know, part 1


Tightly religious communities frame a belief system in which all life practices which are not that one practiced in the community are not legitimate. I grew up feeling that any non-observant Jew who walked in our door just hadn't yet "seen the light" which led him to the "right path". My parents made great attempts to connect non-religious people to the religion, through the notion that their exposure to it will attach them. I hate this outlook and am until today trying to eradicate its effects on my outlook on life.



My path in life is not that of a religious person, not out of rebellion, but out of my inner search for what is right and good for me (which started at some point in life and then just kept on rolling with the power of inertia). I feel like my nonobservance is expected to be explained and excused to those religious people who brought me up, but I don't see the logic in that, seeing as they do not need to constantly be justifying their ways to other people (or actually, maybe they do, and maybe that's why they feel the need to do the same). I do not feel that I have a fundamental objection to religion, it's just not very important to me. Other things are more important to me, and those are the things that pull my strings toward them and web my belief system and life actions.

After that being said, the things I do now in life are very different from those a religious person would do. I don't like the fact that I am even comparing what I do to what's right on a religious scale, because I don't think it even relates to it (because I'm not doing what I do with accordance to that). But I will do it anyway because my parents are religious and see things that way and therefore when explaining certain things I do I will have to relate to religious values and explain my seperation from them.

When I want to have children with Shmuel (which will be quite soon) we will not get married. We will not get married through the rabbanut but probably not married at all in any sort of way. I don't see a reason for it.

I used to not like that thought, because I loved the sentimental thought of a wedding, a white wedding dress, lots of friends, a wedding ring, all the hoopa loopa around the wedding, etc. But that doesn't really seem so important anymore. And since I go by what is important and right to me and not according to a set system of rules, we will not get married. I see no reason to get married in order to have a family. We will have a wonderful family and will raise caring and strong children.

We will live in the spiritual and physical way that suits us and that seems most connecting to our inner strength, serenity and happiness, and most respecting and caring of the world around us.

As the time gets closer I feel like I will need to think of a way to phrase my opinions and plans to my parents in a way that will not sound rebellious but also not apologetic.

I do not need to apologize or justify my way of life. It's the way I feel most connects to the moral righteousness of this beautiful world.

Love, sincerity and respect are what guide me, and will continue to guide me as we move in together, have children together and play our roles in our strange but lovely world.


Thursday, April 16, 2015

My (developing) theory of information-sharing (and free love)

תאוריית שיתוף המידע
(ואהבה חופשית)

תמיד כשאני כותבת תיאוריה שיש לי אני מתחילה מהרגע הזה ("אני יושבת מול המחשב ומקלידה") ומשם הולכת אחורנית כי קשה לדעת איך לסדר את המחשבות לתזה אחת מובנת. אתחיל בעובדות, כי ככה תמיד הכי קל להתחיל (ואצלי "עובדות" זה דבר רחב מאוד).

*כבר כשהייתי עם גילעד מצאתי שהרעיון של נישואים פתוחים והנטייה שלי לפתיחות רגשית עם העולם הם דברים שאני זורמת איתם. הבנתי שאני זורמת עם ואוהבת הרבה רעיונות הוליסטיים של אהבה חופשית, אחווה ונדיבות מידע.
*בקשר שלי עם גילעד לא הייתה קנאות. ידעתי תמיד שגילעד הוא רק שלי. הוא ידע שאני שלו. 
*בכל זאת לא מצאתי לנכון להסתיר רגשות אהבה שלי לאנשים אחרים. סיפרתי לגילעד שבמוסררה במדבר כשהלכתי לבד עם איתמר היה לי קשה לא לנשק אותו. גילעד תמיד קיבל את הסיפורים האלה שלי באהבה גמורה.
*אני מאמינה שאם ידע מסוים נמצא בי (למשל, אם אני מאוהבת במישהו אחר מחוץ לקשר), אין סיבה שהוא לא יימצא גם מחוץ למוח הפרטי שלי. זאת אומרת, אם אני יודעת את זה, אז למה לא לשתף את זה?
*הדעות שלי והנטיות שלי לפתיחות רק הלכו והתעצמו עם הזמן.
*אני כן מרגישה קנאות אבל רוצה למגר אותה, או לפחות לצמצם אותה.
*הלב אוהב, זה מה שהלב שלי עושה. אני מתאהבת בהרבה אנשים ובעולם עצמו ואפילו מתאהבת בעצם ההתאהבות. אני שואבת השראה מהרבה אנשים, וזה לא אומר שאני לא מחויבת לקשר ארוך הטווח שלי עם שמואל.
*אני רוצה ילדים עם שמואל
*אני אוהבת גם אנשים אחרים
*כשהייתי עם גילעד, יכולתי להגיד זאת
*עכשיו לא

*כשאני מרגישה שאני מאוהבת במישהו אחר מחוץ לקשר, אני לא רואה סיבה לא להגיד לו את זה ולא להגיד את זה לשמואל. שמואל לא רוצה לדעת מזה, אבל בכל זאת אגיד את זה לאותו בן אדם. למה שאגיד? כי למה לא? אני מרגישה אהבה ולכן אגיד לו. זה כזה פשוט בעיניי. האהבה היא דבר רחב, עמוק, שורשי, טבעי, ואין סיבה לא לחלוק אותו עם כל העולם. גם אם אני אומרת לו "אני מאוהבת בך אך אני בקשר זוגי מחייב ולכן לא אממש את ההתאהבות הזאת" זה לגיטימי ואף רצוי בשבילי. אם אשאיר בפנים את ההתאהבות הזאת ואסתיר אותה מהעולם היא רק תקשה עליי. שחרור של רגשות ומחשבות אל העולם מאפשר חירות פנימית.
*עולה לי השאלה, האם כל אהבה צריכה להתממש? ובכן, כנראה שלא. או שכן, אבל אפילו להגיד את זה ולשחרר את זה לעולם זה סוג של מימוש, ולכן בכך שאני אומרת לו את זה, אני אמנם לא מממשת את פוטנציאל האהבה אבל כן מממשת את הנחיצות להגיד את זה ולהוציא את זה, כדי שזה לא יציק לי.

*אנשים צריכים להיות יותר פתוחים לקבל ולתת מידע אודות הרגשות שלהם.
*למה אנחנו חושבים שאדם יכול וצריך לאהוב רק את בן זוגו כל החיים? אין דבר כזה. זה פשוט לא הגיוני וזה מרסן וזה מסרס.
*כן, קשר מיני ופיזי ומשפחתי (הבאת ילדים לעולם וגידולם) יקרה כרגע רק עם אדם אחד (לדעתי גם זה יכול לקרות עם עוד אנשים אבל כרגע אני בקשר יחידני מהבחינה הזאת) אבל התאהבות, הו, אלוהים, אפשר להתאהב בכולם! (מעל גיל 18, כמובן. אם זה לא היה מובן. אני מדברת רק על קשרים בוגרים.)

להשקפה שלי אני מתחילה לקרוא "תאוריית שיתוף המידע". אני חושבת שמשם זה מתחיל.
כנות ופתיחות של הדיבור.
אם הלב יכול להרגיש אהבות עצומות, למה לא לבטא זאת במילים?

ואת הקשר שלי עם שמואל אני מתכוונת להעמיק ולהשריש וגם להצמיח ממנו ניצנים קטנים ויפים (ילדים מתוקים), ופרחים של חיות, של נתינה, של הגשמה, של אהבה.

ועוד משהו. הדיבור הזה עם אנשים אחרים - והדעות וההשקפות של אנשים אחרים - מלמדים אותי להעריך הרבה יותר את הקשר שלי עם שמואל ואת ההבנה שאנחנו יכולים לייצר משהו כל כך מדהים.

**

לפני שבועיים
"חלמתי שהתנשקתי עם מישהו אחר"
"עם מי?! תגידי לי עכשיו עם מי!"
בולעת את האוכל, מרגישה ממש לא בנוח, מרגישה מאוימת, שותקת רגעים ארוכים.
"רועי שפרניק"
הייתה שם גם טל גלבוע בחלום, ורועי התלווה אליה, ואז התנשקתי איתו.


Again, Jealousy

Again, jealousy. Why am I always jealous of other people? I used to be less jealous. I'm jealous of beautiful couples. I have no reason to be jealous. I should be truly happy for any living creature who finds love, but instead I find myself staring at a picture and noticing that I am not only happy for them but also deeply, heart-pinchingly jealous. It makes no sense. I have love. I have so much love around me.
Why do I feel like other people's love is better and more worthy than mine? Why do I think so many other people are prettier than us?

Friday, April 10, 2015

אחד החלומות שלי לעתיד: לתכנן (ולהעביר) תכנית לימודים/סדנאות דרך משרד החינוך או בדרך עצמאית שיעסקו, ילמדו ויעוררו חשיבה בנושאי אקולוגיה, מודעות סביבתית ואורח חיים אקולוגי ובר קיימא לילדים בבתי ספר יסודיים.

יש לי הרבה חלומות והרבה תחומים שאני רוצה להעמיק בהם את הידע. אחד מהם זה חינוך. אני חושבת שהדבר הבא שאלמד זה חינוך, ואולי אחרי זה אוכל לממש את החלום החשוב הזה.

Against Live Shipments

מהם בעצם המשלוחים החיים?
המשלוחים החיים הם משלוחים של עגלים וכבשים חיים מהמזרח (בעיקר מאוסטרליה) לישראל דרך הים במסע של מספר שבועות. החל מהשלב הראשון של הסעת בעלי החיים לנמל באוסטרליה והעמסתם על האוניות ועד הפריקה שלהם בנמל אילת, חיפה ואשדוד, (בכוונה המילים "העמסה" ו"פריקה" כי ככה מתייחסים אליהם שם) העברתם להסגר של חודש ואז למכלאות פיטום ואז לשחיטה, כל הדרך שלהם כרוכה בכאב, תוך תנאים קשים ובוודאי לא "הומניים" או מוסריים בכל קנה מידה שהוא. מחלות, צפיפות (ובתוך ההפרשות של עצמם), התנהגות אלימה של בני האדם כלפיהם לאורך כל הדרך (חשמול, בעיטות, הרעבת בעלי החיים בים, השלכת החולים למים), הם חלק מהדברים הקשים שעוברים העגלים והכבשים, שמרגע שנולדו יועדו לחיי סבל וצער בשביל תאוות האדם. יונקים אחרים זקוקים לתנאים פיזיים נורמליים, לחיי חברה ולחופש תנועה בדיוק כמו בני האדם. אנחנו, כמין החזק, החלטנו שיש לנו הזכות להשליט טרור ולהתאכזר לאלו שלא יכולים להתנגד.
יש ניסיונות מצד אוסטרלים ומצד ישראלים להפסיק את משלוחי המוות האלו, אבל בינתיים הם ממשיכים להגיע ולהגיע ולהגיע. לחץ ציבורי והפסקת קניית בשר מהמשלוחים החיים יוכלו להפחית ואף לעצור את הזוועה הזאת.
בכוחנו לשנות!
שלשום (8.4.15) בטיילת באילת השתתפנו במיצג ומחאה נגד המשלוחים החיים מול מאות תיירים ואילתים. דיברנו עם הרבה אנשים, העלינו את המודעות לנושא החשוב הזה והראינו במיצג חלק מהדברים שהעגלים והכבשים עוברים במשלוחים. 
זה לא הסוף. היו ויהיו עוד פעילויות כאלה עד שהמשלוחים ייפסקו.
הצטרפו למאבק (אם זה נראה לכם מספיק חשוב).
הצילום הראשון מהמחאה המדוברת, 8.4.15
הצילום השני מלפני שנה בערך- משאית הובלה של כבשים מהמשלוחים החיים




When sad things all come at once

I let myself soak in sadness, but not for too long. It's been about two hours and now I will write about it and take the dogs out for a walk.

I tried to work on my art and wasn't able to. For some reason that pulled over me the cloud of apathetic, tired sadness. It's the kind of sadness that holds me in place, taking from me any desire to do anything whatsoever.

a) I feel like I am always away from home. For some reason I feel the need to spend more time in my own apartment, even though I like it less that Shmuel's. Maybe because Nemo likes being there, maybe because I like having my own space, maybe because I feel like if I'm already renting a place I might as well take advantage of the opportunity to live there. Maybe it's because of something else entirely that I've not yet understood. If my apartment was Shmuel's apartment, too (meaning- if we lived together) that would be fine. It's not that I want to be on my own, it's just that I want to be in MY apartment, in MY room, where I know Nemo has her own spot she likes and I have my own corner I like.

b) The hardship and the weight of the separation eight months ago is now starting to dawn on me. I'm not quite aware of the mental process my brain has been going through, but somehow at this point in time it's getting harder and harder for me when I see Gilad. I'm starting to miss him and feel like, "okay, I'm ready to go home now." 
That's pretty awful.
I love Shmuel so much but I guess at some point this difficulty had to come... So here it is.

c) I'm not able to do any of the art I imagine. Maybe that's because I don't have a clear enough vision in my head of what I want or maybe because I don't have the proper physical space to work in. I reckon it's both of those reasons. I need a spacious, sunlit room to spread out all my materials and start working. I can't work on my bed, on my room floor or in the apartment's living room. They're too small or too ugly to let my mind and creativity be free. When I realize I haven't really advanced in my project (at least not in the physical material world) I feel really disappointed, as if I'm just wasting a ton of time. I am.



Thursday, April 09, 2015

Is no one ever gonna write a frikin comment on my blog?

I was in the desert last week





Tuesday, April 07, 2015

I need to make myself a home that I'm comfortable in.
My physical surroundings have a huge impact on my mental ability to be active and to create.
The apartment I live in right now is cold and dark and silent when I walk in and the furniture is old and very narrow and (what's the opposite of fluffy and cushiony? - that's what it is). And the kitchen always - always (even after I bake) smells bad (it smelled like that ever since I moved in. No fault of my own).
I sit down on my bed with my computer (no, actually, I sat in front of the window for 30 minutes and stared out until I mustered up enough charisma to move to the bed), stare at the screen (the facebook screen), plug in my external hard-drive and then just sit here and do nothing because my heart is like sunk and plastered into the bedsheets.
So I'm just gonna sit here ... and sit here ... and sit
Here.
And do nothing
Because I physically can't get myself to do it.
Physically.
Plastered to the dryness of this house.

SO anyway,
my next home will be homey.
It will be warm, with soft cushioney furniture in small colorful rooms.


Sunday, April 05, 2015

אני לא עושה מספיק.
אני מקדישה יותר מדי זמן להשתאות מדברים שכתבתי פעם ומתרגום הרגשות (החזקים-מדי) שלי למילים.
אבל בעולם המעשה אני איטית ומתקשה.
למה אי אפשר לדבר והמילים ייכתבו פה?
יש לי דברים נורא מעניינים לכתוב, אבל חראם. אני עייפה מדי.

Friday, April 03, 2015