Saturday, May 23, 2015



אני אוהבת להיות כנה ופתוחה ולשתף מידע פרטי עם אנשים. אז למה עכשיו כשהטלפון שלו (וההודעות טקסט ממני) נמצאים אצל המשטרה אני מרגישה מנוצלת?
כי הם לא ביקשו רשות, זה לא היה בהסכמתי, זה בעל-כורחי, זה בשטלתנות.

I sat on the bathroom floor and stared with extreme closeness at the little hairs on my leg through my tears which made them sharp and very specifically mine. I suddenly understood why there are photographers who take flashy snapshots of mundane things around the house. It's because we are always under surveillance, the police can take anything and everything we think is ours, and if there is something real and authentic that we can claim to our personal selves, then in that millisecond of the flash maybe we can cherish it.


תמיד ידעתי שאני חרדה ממערכות גדולות. תמיד ידעתי שאני מנסה לפלס דרך אנושית במנהרה תת קרקעית שאני חוצבת מתחת למערכת. כמו בטירונות ובקורס בחיל חינוך (ב2009), כשהיינו צריכות למלא כל סופשבוע דו"ח (של כמה משפטים) על אותו שבוע, ואני הייתי יושבת כל השבת על המיטת קומותיים בבסיס וכותבת מגילות למפקדת על כל מה שאני מאמינה ומרגישה, כי הרגשתי שבעודי רווייה בהלם ובקושי בתוך מערכת גדולה ומפחידה, לפחות אנסה להגיע אל ליבה. זה היה הניצוץ של החירות שלי. רק זה שחרר אותי (במעט) מהעול של הכליאות.
ונזכרתי בזה בדרך הביתה.
אני רואה כל סיפור כסיפור שבבסיסו חיבור בין אנשים. בטח יש שם לפתולוגיה הזאת שאוחזת בי כדרך חיים, שרואה תמיד רק יחידים ולא מערכות, הרצון הזה לחיבור רגשי ואנושי, לביטוי אוהב, לאחווה והדדיות. 


No comments: