Friday, June 05, 2015

שבת

הפעם נעניתי בחיוב כשאמא שלי שאלה אם אני רוצה לבוא איתה לבית הכנסת.
במרחק הזמן שלי מהחויות האלה, יש משהו מאוד זר.
אמא שלי אומרת בדרך דברים לא קשורים.
"הבן של השכנים התארס."
-"אוקיי"
"הילד של השכנים שיחק בחצר ונפל ושבר את הרגל והם היו צריכים לחכות 48 שעות במיון."
-"אוקיי"
7 דקות הליכה ואנחנו שם.
אנחנו בעזרת הנשים, מאחורי הגברים
הגברים בחולצות לבנות או בהירות
אני בוחנת את הצבעים
ואת עמדת הראייה המובנית של אישה מול עשרות גבים של גברים עם כיפות
אלה לא אנשים שאפשר להימשך אליהם;
הם רק גבים שמתנועעים בקצב קבוע
טיקים של דתיים
(לפעמים אני מרגישה שיש משהו מאוד סיסטמתי בתפילה, זה מרגיע אנשים, במיוחד כאלה שאוהבים חזרתיות
כמו זאת של התנועות הכפייתיות האלו.)

ראיתי פתאום את טל 
טל בעלה של נאוה היפה
שמתה בתאונת דרכים לפני שנה.
הם בגילי והם מופלאים.
כל פעם שאני רואה אותו אני נהיית עצובה על האובדן.
אני זוכרת את הרגע שקיבלתי מאמא שלי את ההודעה "Nava died", אחרי שבוע בהרדמה עם פגיעת ראש מהתאונה.
(ואמרתי לאבי תמרי "אני צריכה ללכת" ורכבתי באופניים הביתה ובכיתי כל הדרך וגילעד לא ענה לטלפון. נאוה מתה.)
אני מקווה בשבילו שהוא מצליח להמשיך לחיות
אני תוהה מה הוא אומר כשהוא מספר שהוא נוסע למשפחה שלה לשבת 
("אני נוסע לנאוה"? "אני נוסע למשפחה של נאוה"?)
הוא עומד לצד אבא של נאוה, ובאיזשהו שלב אבא של נאוה אומר משהו שמצחיק את טל. שניהם מחייכים.

אולי נקרא לבת שלנו נאוה?
או גוני
או ליה
חירות
רומי?
אלול?
אביב?
אדמה?

ואני נהיית עצובה ונהיית מהולה
בדתיות המשונה
ואני נזכרת בתחושה
מתחת לחופה
תחושת הקירבה עם בן הזוג, לנוכח מאות אנשים שבאו לחוות מהאהבה
החוויה הזאת של אחרים ממך
גורמת לחווייה האישית שלך להיות עוצמתית ומרגשת יותר.
והאם אפשר לחוש את זה בלי הטקס הזה?

אני רוצה לחלוק את המבט הזה עם בן הזוג שלי בלי להיות מתחת לחופה מול מאות עיניים דומעות ומאושרות
אני רוצה פשוט להיות מאושרת

נורא מוזר להיות בבית הכנסת האורתודוכסי של ההורים שלי.
שם יש לי מחשבות שאין לי במקומות אחרים.
שם אני מרגישה זרה יותר מפעם לפעם.
אני לא מתפללת אבל שרה את השירים
ותוהה אם המרחק ביני לבין המקום
יהיה גדול יותר כשנביא ילדים מחוץ למסגרת הנישואים.

ואז בסוף התפילה
אמא שלי מחכה לאבא שלי
ואני כבר הולכת הביתה
ומרגישה נורא יפה
וחושבת שכולם מסתכלים עליי
עם השיער הארוך שלי

והלילה עובר בשקט
אבל אני קצת עצובה
ולא שייכת.

**

עוד סיפור משבת:

הושטתי לאחותי את הספר "לאכול בעלי חיים", אמרתי "אני ממליצה לך לקרוא את הספר הזה". היא אמרה "לא".
אמרתי לאמא שלי שקראתי פוסט טוב בפייסבוק השבוע (הפוסט של אילן- Homage to Western Enlightenment:
I, personally, wouldn't feel comfortable telling a child not to throw a kitten into a bonfire. Burning kittens is a personal choice.)
אמא שלי נבהלה ואמרה "מהה?!" (היא לא הבינה שזה ביקורת על החברה וחשבה שמישהו באמת התכוון לזה). אמרתי- זה אותו הדבר. הסברתי שאני ממש עצובה כשאני רואה שאנשים אוכלים תוצרים של בעלי חיים בלי שאכפת להם מהסבל שהם גורמים... אמא שלי אמרה "יש הבדל בין בעלי חיים לבני אדם." אמרתי, "במה שאנחנו יוצרים סביב הסבל, כן, יש הבדל. אבל בסבל ובכאב עצמם, אין הבדל. כל בעל חיים מרגיש."
היא אומרת "את מדברת על הרצח של בעלי חיים, אבל מה עם כאלו שאנחנו לא הורגים, כמו ביצים וחלב..."
יידעתי אותה שוב שבתעשיית הביצים מושמדים כל האפרוחים הזכרים. היא שאלה למה, הסברתי לה. זה תרנגולים שונים בתעשיית הביצים ובתעשיית העוף.
התחלתי לבכות כשסיפרתי על האפרוחים ועל ההפרדה בין עגלים לאימותיהם. ועל דרכי ההזרעה של הפרות.
אמא שלי אמרה, "אני מאוד בעד בשר מתורבת ורוצה לעזור לקדם אותו. אני מפחיתה באכילת בשר ועוף..."
אבא שלי אמר שהמקרה של החתול שונה כי לזה לא הייתה מטרה, ההריגה הייתה לשווא. בתעשיית המזון יש לזה תועלת.
אמרתי, מבחינת בעל החיים זה לא משנה אם יאכלו אותו אחרי זה או לא. הוא לא יודע את הסיבה, הכאב הוא אותו כאב...
הוא אמר, "אני חייב לאכול פרה."
"כדי שיהיה לך טעים...?"
"נכון."

בכיתי ואמא שלי גם התחילה לבכות.
אחותי התרגזה. "נו מה עכשיו?! תעברו לנושא אחר וזהו!!"
ואבא שלי לא ידע להתמודד, אמר בחוסר סבלנות לאמא שלי שתלך לפנות את הצלחת שלה מהשולחן.

No comments: