Thursday, February 26, 2015

יש אהבות מכל מיני סוגים,
למדתי.

כל אהבה גדלה,
בקצב ובדרך שלה.

Tuesday, February 24, 2015

Tree of Life

Friday, February 20, 2015

Hard to do a selfie with a 50mm lens






Snow


Wednesday, February 18, 2015


When I'm just walking in the street, my brain is pretty placid and my thoughts are mundane.
Only when I come home - to any home - the emotions sprawl out and every ray of light is emanating something huge.
I wonder if the heart has a different pace when emotion is more acute and inspired, 
if the brainwaves are different,
if there is any way at all 
to tell when someone is emotionally static or emotionally active.
In love.
In love with the world and with what I feel.


4X5 film from the desert - December 2014 - Rock formation we made

Sunday, February 15, 2015

אודליה אמרה שמבחינתה גם ככה כל החיים הם מלאי גרימת נזק לאחרים, אפילו בזה שאנחנו חיים בתוך העיר, וגם תמיד יהיו ילדים סיניים מסכנים שתופרים לנו את הבגדים, ולכן אין סיבה או דרך להפסיק את זה, ולא צריך לעבור לטבעונות. והיא אמרה שהיא חושבת על זה הרבה וגם כל התמונות הקשות שאנשים מראים, היא חושבת שזה ממש לא נכון וזה רק גורם לה לשים מחסומים.
וגילעד גם קצת הסכים איתה אבל אמר שהוא יודע שהוא לא מוסרי והוא פשוט משלים עם זה. כמו שאם הוא יראה כלב גוסס ברחוב הוא יעזור לו ואם יראה חתול סביר להניח שלא.
ואני מרגישה שהלב שלי נצבט כי זה כל כך עצוב לשמוע וכי אני רוצה לתקן את העולם.
קקה

Saturday, February 14, 2015

אהבה

גדי לשבת של ולנטיין – מה זאת אהבה?
בזמן שבתי הקפה והברים מקשטים עצמם למוצ"ש של ולנטיין, שעה שמוכרי הוורדים מתכוננים בהתרגשות לערב היחיד שבו הם באים בטוב ורגע לפני שסטנדאפיסטים יזמינו אתכם למופע המיוחד שלהם ל-ולנטיינ'ס למרות שזה אותו מופע בדיוק, אני רוצה לחפור היום על משמעות המילה הזאת שכולם משתמשים בה באהלן-אהלן, מילה שכבר מזמן התרחקנו מהמקור האמיתי שלה - אהבה.
אהבה היא קודם כל השלמה עם העובדה שאין לך בעלות על הבן אדם שאתה אוהב. אם אתה אוהב באמת – אתה בהכרח תרצה שיהיה לאהוב שלך טוב ולטוב יש אינסוף צורות, כולל טוב בלעדיך...
לרצות שלבן אדם יהיה טוב רק איתך זו לא אהבה – זו רכושנות, זו קנאה וזאת שאיפה לבעלות. זה אגו, זו גחמה, זה לאנוס את הטבע.
בגלל זה הניסיונות האנושיים ללכוד את האהבה, למסגר אותה ולהכניס אותה לתוך חוזה (מה שנקרא ברוב השפות "חתונה" או "נישואין") הם ניסיונות אבודים מראש. אהבה הרבה יותר חזקה מזה ולכן בני האדם אולי יכולים להילחם על נישואיהם או להצליח לשמר את הזוגיות שלהם, אבל אף אחד לא יכול להכריח אהבה להימצא במקום שהיא פשוט לא נמצאת בו...
אף אחד לא יכול להכריח מישהו לאהוב אותו ואף אחד לא יכול "ללמוד לאהוב עם הזמן". יש מלא אנשים שמשקרים לעצמם, זה כן, בגלל זה המציאו את הביטוי "אהבת-אמת" – מרוב שיש בעולם אנשים שמשקרים יום-יום לגבי היותם אוהבים או נאהבים, הומצא ביטוי מיוחד למקרים הנדירים שבהם האהבה אשכרה קיימת, אמיתית ואינה תלויה בדבר.
אהבה אמיתית היא דבר עדי כדי כך חזק, שהיא אפילו אינה תלויה בתשובה לשאלה האם הבן אדם שאנחנו אוהבים אוהב אותנו בחזרה. אהבה אמיתית היא רצון בלתי פוסק לזה שהבן אדם שאנחנו אוהבים יהיה מאושר ואם הבן אדם הזה רוצה לקום וללכת כדי להיות מאושר במקום אחר או עם מישהו אחר – לאומללות שלנו אין שום רלוונטיות. יותר מזה: אם אנחנו באמת אוהבים, כלל לא תהיה אומללות...
יום האהבה הוא תאריך מטופש שהמציאו בני אדם, אבל אפשר לנצל אותו לבדיקה עמוקה ואמיתית עם עצמנו. תסתכלו על הבן אדם שיושב מולכם, זה שלפני רגע קניתם לו דובי ובלון הליום בצורת לב ותשאלו את עצמכם אם אתם באמת אוהבים אותו או שאתם פשוט לא רוצים להיות לבד. ולא משנה מה תהיה התשובה – קבלו אותה באהבה.
גדי וילצ'רסקי

*******

יש בזה היגיון שאני אוהבת, שדעתי לא מגיעה עד סופו, והלוואי והייתי יכולה בראשי לאמת את הנוסחה הזאת כחוק ברזל, של אהבה=רצון שהאדם השני יהיה מאושר גם אם הוא אינו איתי, כי אני רוצה להאמין שאהבה אמיתית משמעה זאת.
וזה נותן לי תובנה חדשה ואופציה לניתוח חדש של הפרידה: במקום לחשוב שכבר איבדנו את האהבה וריחפנו כל כך רחוק עד שהיה קל יחסית להיפרד, אולי בעצם האהבה שלי אל גילעד הייתה כל כך עמוקה ואמיתית שבאמת ובתמים רציתי שהוא יהיה מאושר, וזה אמר לתת לו להיפרד ממני. אולי הקלות היחסית נבעה מאהבת אמת ולא מריפיון.
אולי הלב שלי היה מלא באהבה כזאת עצומה.
הלוואי וזה נכון.

Wednesday, February 11, 2015


הוצאתי מהספרייה שלנו ספר של נעה צדקה.
היא אמנית.
היא העבירה לנו סדנאות שנה שעברה והיא
מהממת ואני אוהבת
את מה שהיא עושה

אחרי שדפדפתי בספר שלה
התקלחתי
וראיתי את המחשבות שלי במשפטים
מקוטעים
כמו שהיא כותבת אותם
זה לא נראה ככה
אבל ככה אני
אוהבת
לכתוב משפטים. 
היא פשוט עושה רווחים גדולים     ככה      ככה היא עושה
ויש לה ילדה קטנה - רומקה

וגם אני רוצה ילדה

אם היא עשתה את זה תוך העצב שהיא מבינה בעולם
ובין הטקסטים המוזרים והצילומים הכל כך לא קלישאתיים
אז גם אני יכולה
תוך כדי משפטים מקוטעים    וחצאי מילים    שאני בולעת
אני יכולה גם      להביא לעולם ילדה

נכון?
If I were to die, it would be interesting to know what words of mine\parts of conversations\sentences from letters people would use to quote me.
פתאום נזכרתי בהתקף החרדה שהיה לי בבולגריה
2012

I don't know why 
I want children
Little, sweet, beautiful children
To love and care for and feed and teach compassion to.

I want the moment of realization with someone I love:
I'm pregnant with your baby.
I want the nine months of pregnancy 
I want to share the knowledge and excitement with every little movement and growth of the fetus
I want to watch as my body grows, 
I want to read articles about home births, water births,
And when the time comes I want to prepare my own home and water birth
With my dear love by my side
And a caring doula
And a friend to photograph
I want to feel the actuality and the reality of a human baby emerging out into the world.
I want to hold her,
I want to hold her and hold her and hold her
I want to be serene and calm
Always
I want to share the serenity and calmness with someone I love,
Someone who will endure my serenity, vulnerability, fears and tears of joy with passion and care.

I do want children.
I do.



Monday, February 09, 2015

Next time I'll write in English, for my English-speaking followers :)

החלום הסמוי, אמרתי, הוא שיהיה לי מספיק כסף לצאת למסעדה כל ערב. זה עצוב, הוא אמר.
לכן זה סמוי, אמרתי. לכן זה חלום שאני לא יכולה להגיד אותו.
כשאני מקדישה יותר מחשבה לאובססיה שלי לאוכל ולתסכול התמידי מרעב או מחוסר סיפוק התשוקה לאוכל טעים, אני מבינה שמאז שעברתי לתזונה טבעונית לפני שלוש שנים קשה מאוד לספק את הצורך הזה, והרבה מהזמן אני נמצאת בחסך כלשהו של מצברי האוכל הטעים. אני מכורה לאוכל, כן, כי ב22 השנים הראשונות של חיי אכלתי מוצרי חלב וזה ממכר. גדלתי על קיבה שמחה, קיבה שאפשר בקלות לשמח בעזרת כמה רכיבים "פשוטים" (כמו חלב של פרה מעונה), ופתאום ביום בהיר אחד (הראשון לפברואר 2012) ניסיתי לשמח אותה עם מאכלים מן הצומח והיא פשוט לא תמיד זורמת איתי. הרבה יותר קשה להכין אוכל טבעוני טעים. זה דורש יותר השקעה ועולה יותר כסף. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בשום פנים ואופן לא הצדקה לאכילת מוצרי בעלי חיים ממשקים תעשייתיים. אני לא פוחדת להודות בקושי הזה בפני קהל הקרניבורים כי אני לא חושבת שהמניע לטבעונות צריך להיות קשור לשאלת טעם האוכל. יש דברים הרבה יותר חשובים ממה שטעים לי או לא טעים לי בבטן. זה "ויתור" שאני יודעת שאני עושה, תמורת משהו הרבה יותר חשוב והכרחי- הפסקת המעורבות שלי בתעשיות אלימות ואכזריות שפוגעות ביצורים שבהם אני לא רוצה בשום פנים ואופן לפגוע. מרוב שאני מאמינה בהחלטה שלי, טעם האוכל נהפך למשהו משני. אבל הרצון וההתמכרות עדיין נשארו. אני רעבה למסעדות כל הזמן! אני מרגישה צורך לאכול דברים שיעיפו לי את הפוני כמו פעם, אבל רוב הזמן לא מוכנה להשקיע את הזמן הנדרש כדי להכין אוכל כזה.

גילעד בא לבקר השבוע. כשהוא נכנס בדלת התגובה המגועגעת של נמו גרמה לי לעצב וחזרתי חזרה למטבח כדי לא להסתכל על המחזה המרגש והעצוב. אהבה הדדית ביניהם כמו בסרטים, ואהבה שנאלצה להיגדע.

הייתה לי נסיעה מעט מטרידה היום באוטובוס עם גברים משונים ונערות שפחדתי בשבילן, וכל דבר שקרה שם במושבים האחוריים של האוטובוס היה על קצה ההטרדה ועל קצה אי הנוחות, שזה אומר הרבה אי נוחות. 
ואז כשהגעתי הביתה טיילתי עם נמו ואיש אחד ממול שהלך בכיוון ההפוך עשה קולות צקצוק וזה שעשע אותו שנמו נובחת עליו ושאני מנסה להשתיק אותה אז הוא המשיך וזה גם גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח והפסקתי להגיד לנמו לשתוק כי רציתי שהיא תנבח על הבן זונה, וכל פעם שהוא צקצק עצרנו ופנינו אליו ונתתי לה לנבוח, וכשהוא המשיך צעקתי צעקה רמה, "שתוק כבר!!!" וגם הכלב שנבח מהחלון ממול שתק, ואז שמתי לב שהיה נראה שצעקתי על הכלב, שזה אקט של משוגעים, ועכשיו כולם חושבים שאני משוגעת, והם יזכרו את הכובע והפליז והכלבה ויזכרו לי לתמיד שאני משוגעת. משם היום שלי נהיה גלים גלים. גלים של תסכול ועצב והרבה יותר מדי מחשבות, על מה חשוב בחיים ומה לא חשוב (והאם האיש הזה יבוא וירצח אותנו עכשיו?), והאם זה בכלל בסדר מבחינתי מוסרית לצעוק על מישהו כתגובה למשהו מעצבן שהוא עושה. ואם זה בסדר, אז מה ההבדל בין זה לבין ערבים שמרגישים דיכוי ומבצעים פיגוע (מקביל לצעקה כמו "שתוק כבר!!!") נגד הכובשים. ואפשר להצדיק צעקה על איש ברחוב כי זה ברמה הרבה יותר קטנה וזו תגובה מילולית בלבד ולא פיזית, אבל האם זה עושה את זה בסדר? אולי הייתי צריכה להתעלם. או לגשת אליו ולדבר איתו. לדבר. לדבר זה הסוד. כמו קבוצות שיח של פלסטינים וישראלים. אבל האיש היה רחוק כבר, והוא שיגע אותי, פשוט שיגע אותי.

נסענו הערב לקחת הביתה את שמעון מהבית חולים. שמעון כולו חבוש ופצוע אבל במצב טוב יחסית בהתחשב בגיל שלו ובפציעה העמוקה בצלעות ובחזה. כשאני באוטו עם שמואל לפעמים הראש שלי רץ ואני תמיד תוהה- מה חשוב להגיד בקול ומה סתם קשקושים וחפירות שלא צריך לבזבז עליהם מחשבה. ואני שמה לב תמיד שכל המחשבות שלי סובבות סביבי. מה אני מרגישה ולמה אני עצובה ומה אני צריכה ומה אני רוצה ולמה זה גרם לי להרגיש ככה ומהם התשוקות האמיתיות שלי ומהו התת מודע הזה שדולף החוצה תמיד, ואיך אפשר לתת ביטוי הולם לפחדים ולחרדות ולחששות? והמוח רץ ורץ ככה סביב מרים מרים מרים, רק מרים, אבל אנחנו פאקינג נוסעים לשמעון שהוא הפצוע האמיתי פה, ולמה אני לא יכולה לרגע לשים בצד את המחשבות על עצמי ופשוט לא לחשוב על עצמי. בא לי לפעמים לכבות את המנגנון הזה של ניתוח עצמי והרהור תמידי על המצב הנפשי והפיזי שלי. ולמה המוח חורש דברים שכבר חרשתי וסיימתי כבר לחשוב עליהם, אבל התת מודע שלי אומר- רגע רגע, לא סיימת לחשוב עליהם. את צריכה להמשיך. אז אני נותנת לזה לסחוף אותי, כי אין מה לעשות עם רגשות חוץ מלתת להם להיות ולסחוף. אין מה לנסות להתנגד למבוכה או לעצב או לתסכול. למדתי שהדרך לשלווה היא פשוט לתת לרגשות להיות ולהתקיים לזמן שהם צריכים.

ומתי אמצא לנפשי מרגוע?

שמואל אוהב מאוד את החיוך שלי. זה הזכיר לי שכשהיינו יותר צעירים, גילעד אמר שמה שגרם לו להבין סופית שהוא רוצה להיות איתי זה פעם כשהוצאתי לו לשון (כשהיינו בתחנה המרכזית והוא כבר נכנס והייתי עדיין בתור פנימה. 2008 או 2009). זה היה זה. פעם הוא אהב את הדברים האלה, הליצנות האוהבת והילדית הזאת, קשה להסביר את זה. זה היה קסום. וזוהי "תפארת העבר". כל הדברים היפים והקסומים של גילעד-של-פעם, דברים שכבר השתנו מזמן, אך אני מאמינה שיש בו את זה עדיין, את החמידות הזאת.
ומרגע הפרידה יש לי את החופש לנתח אותו איך שבא לי למרות שהנתיב שלו וההשתנות שלו עכשיו נתונים לשיקול דעתו ולניתוח שלו. אבל אני יכולה לדמיין שהוא יהיה מה שאני חושבת שהוא יהיה, ושיצמח לאיזה כיוון שנראה לי שיהיה המשך הגון והגיוני למה שהוא היה עד עכשיו. ואני מוצאת לנכון להמשיך לנתח אותו ואותי ואת הקשר שהיה לנו כי היה שם משהו נדיר ומיוחד מאוד שלא היה לשום אדם אחר בעולם.

אני יודעת שאני עושה עכשיו עוול לשמואל. אני אוהבת ושונאת את הדואליות הזאת, כי יש בניסיון להפריד בין האהבות משהו מזויף מדי בשבילי ושייך מדי לעולם המבוגרים. 
אני כל כך מעריכה את העובדה שאני לא לבד. לפעמים אני מסתכלת על שמואל ומרווה נחת מהידיעה שיש אותו, שאוהב ותומך ומקשיב, וחושב שאני יפהפיה ומיוחדת, ואפילו רוצה איתי ילדים, ואלו דברים כל כך לא מובנים מאליהם! זה ממלא אותי אושר!

סרט הצילום שצילמתי בשלג פותח ועכשיו אני צריכה לסרוק אותו. התמונות נראות טובות בקטן. אני צריכה עוד למצוא את שאר הסרטים שלא פיתחתי, כולל זה שיש בו את הצילום שלי מדלת הכניסה של הבית של שמואל. יש לי זיכרון טוב מאותו סרט צילום.

יש המון שקדיות בכל מקום. היום הלכתי להדריך בעין יעל, ולאורך כל הדרך לשם היו שקדיות. וגם כלניות! שקדיות משום מה מאוד משמחות אותי.

תמונות מהטלפון (שקדיות מהיום, והביקור שלנו עם שמעון אתמול בבית חולים): 





Thursday, February 05, 2015

Beautiful people

I see photos of beautiful people I know in love, and I feel utterly jealous.
I see beautiful people, I'm jealous.
Beauty does that.
When someone is too beautiful, they need to know that alongside the advantage of adding Beauty to this world, they are also broadening the function of Jealousy in it.
Sometimes I think, maybe it'd be better if I and everyone else were ugly. I want to eliminate jealousy. I myself don't want to have anything about me that will make others jealous, just as I hate being jealous of others. I love being pretty but we should all be ugly and sad.
People say being good and pretty inspires others, but I think, to the contrary-
Being ugly and sad makes other people feel good about themselves, and that's good.

And all that shit about just being happy with yourself and not looking right or left at others, that's complete bullshit.

This is a rule I'm pretty sure of:

Wherever there's Miriam, 
There's Emotion.

Wherever there's Miriam,
There's emotion of Abandonment.