Tuesday, March 31, 2015

Hard

The photos below: A vegan&animal-rights stand in the city of Beit Shemesh to raise awareness

סקיצה שנייה של הפוסט הזה:

כתבתי ביומן בשורות של יום חמישי הקרוב "לנסוע למדבר לעשות מדיטציה". רשמתי את זה כבר לפני שבועיים מפני שידעתי שהשבוע הזה יהיה מלחיץ, מסובך, מתסכל, קשה ועמוס ורציתי שלפחות בסופו אוכל לשבת מול הנוף ולבהות רחוק ופנימה. ובכן... שבוע שהיה כך היה:

ביום ראשון נסעתי ליישוב פסגות לבקר את חברתי היקרה תהילה (גיסתי שכבר לא רשמית גיסתי. היא הייתה גיסתי כי היא נשואה לדרור שהוא אח של גילעד) שילדה בן ראשון לפני כמה שבועות. מאז הפרידה לא הייתי בבית של משפחת גולדשטיין בפסגות, אבל גם לי וגם להם היה בסדר גמור שאבוא לבקר והיה מאוד נחמד. זכיתי לפגוש את אופק הקטן.
הנסיעות לפסגות וחזרה היו ארוכות. הייתי בדרכים בסך הכל ארבע שעות כדי להגיע ליישוב שאמור להיות 20 דקות מירושלים... כשהגעתי חזרה לאל-קודס, רציתי לעבור אצל שמואל ולהכין אוכל אבל כשראיתי שאגיע אליו רק עשר דקות לפני שאצטרך שוב לצאת למטלה הבאה (סרט עם ה"אחות הצעירה" שלי. אני מתנדבת בעמותת "אח בוגר אחות בוגרת"), שמואל היקר הכין לי פסטה טעימה ברוטב שמן זית ופטריות. בלסתי את זה כשהגעתי, זה היה טוב. הוא הסיע אותי לאיילה. מתתי מעייפות, הלכנו לסרט. הסרט היה משעשע אבל הרגליים שלי כאבו מהעייפות והעיניים שלי היו כבדות והיה קשה להישאר ערה. הגעתי הביתה מותשת בערך ב12:30 בלילה ונרדמתי מיד.

יום שני התחיל עם הדרכה בעין יעל של קבוצת נערים חרדים שנחשבים "חינוך מיוחד". הם היו ברמות שונות של פיגור או אוטיזם, בין גיל 15 ל-19. את חלקם חיבבתי, במיוחד אחד שכל הזמן שאל שאלות נורא מצחיקות שהייתי אולי חושבת לשאול כשהייתי קטנה או כשאני שיכורה. אבל היה לו מבט כזה סקרן ומתוק. והיה את הבחור (שלא חיבבתי) שהיה כל היום עם היד במכנסיים, גירב"ץ או אונן, לא יודעת איזה. באיזה שהוא שלב אמרתי לאחד המדריכים שלו שזה ממש לא נעים לי שהנער הזה כל היום מגרב"ץ (כי היה נראה שהם לא שמים לב לזה) ומסתבר שהם כל הזמן מעירים לו ואומרים לו להוציא את היד... ההדרכה הייתה רק שעתיים, סדנת קדרות וסדנת פיתות. היה בסדר.

הייתי אמורה לעשות בערב משמרת של מהפח ירוק עם שיר אבל הייתה ההפגנה נגד השחיטה של טלה לקרבן פסח בקריית משה, וזה הרגיש לי כל כך חשוב שניסיתי למצוא איך לצאת מהמשמרת. בסוף שיר שכנעה אותי שהיא בסדר עם לעשות משמרת לבד ונסעתי להפגנה.
בהתחלה הרגשתי אווירה רצינית ועצובה. טראגית. ראינו את הטלה בפינת המגרש ב16:30 כשהגענו. ילדים הצטלמו איתו. עשו איתו סלפי.
עברנו לקדימה של בית הספר, ליד שער הכניסה ועמדנו בדממה עם שלטים. הרגשתי משהו מאוד כבד-משקל, משהו מאוד חשוב. ככל שהתקדם הערב, התסכול שלי גבר והדמעות שאיימו לזלוג בהתחלה כבר התייבשו ולא הרגשתי שאני במקום שאני שלמה איתו. היו כמה דברים שתסכלו אותי. אכתוב על כל האירוע:

ישיבת מעלה אדומים ערכה טקס שמדמה את טקס קורבן פסח שהיה כשבית המקדש היה קיים לפני 2,000 שנה, וכתרגול למה שעתיד להיות (לפי דעתם) בבית המקדש השלישי שהם רוצים שייבנה. הם שחטו טלה, התיזו את דמו, שרפו אותו, אכלו אותו, ועשו את כל שאר המנהגים של הקורבן, כולל טקסי כהנים שהיו לבושים בלבן.
הציפו את המקום מאות מבקרים, מבוגרים וילדים, רובם עם כיפות ופאות מסולסלות, מה שנקרא בפי העם "נוער הגבעות", והרבנים שלהם, שבאו לחזות במחזה. אנחנו - כחמישים פעילי זב"ח - עמדנו מחוץ לשערי בית הספר עם שלטים של פסוקים בתנ"ך כביכול נגד קורבנות, ועם שלטים עם מסרים של חמלה ושל התנגדות להתעללות בבעלי חיים. המטרה שלנו הייתה לעורר מודעות וחמלה תוך שיח שקט וסובלני.

המאבק שלנו לפי דעתי חייב להיות חומל ולא אלים. אנחנו הרי לוחמים בשם ובשביל החמלה והמוסר.
(יש בדרך כלל גם את אלה שחותכים את השקט עם צעקות רמות של סיסמאות וקללות, וזה תמיד חורה לי. כמו במאבק הלא-אלים של מרטין לותר קינג, וכן גם של מהטמה גנדי, [ובכל מאבק לא-אלים אחר,] היו ויהיו תמיד גם כאלה שיחד עם זה שהאמינו בדרכם של גדולים אלו, הם ראו לנכון לשחרר כל רסן ולהשתמש בכוח פיזי ובאלימות. לצערנו האלימים תופסים את התקשורת והם אלה שמכתיבים את הצורה שבה החברה רואה את המאבק. מאוד קשה להילחם בתוכנו באנשים שרוצים מאבק אלים. כאן זה לא הגיע לרמה כזאת שהאגרסיביות שלטה, אבל היה מצמוץ של זה וזה כבר היה בעיניי יותר מדי.)
זאת נקודה אחת.

נקודה שנייה היא הקושי והרעד שעובר בגוף כשאתה מוחה נגד משהו נורא כל כך כמו רצח של חיה חפה מפשע.
ואני מרגישה תמיד גם קצת אי-נוחות כשאני מפגינה.
והיו עוד כמה דברים שהיו קשים, כמו למשל:
הבחור הדתי עם החולצה של "כהנא צדק" שנשאר קרוב אלינו כדי לנסות לעורר אלימות כל כמה זמן (כי הוא רצה מכות, הוא רצה להיות אלים), כולל נתן מכה לאישה מבוגרת וניסה לחנוק את מי שלידי
וזה קרה כי הוא (הנער הדתי) כתב שלט "אני בעד החזרת קורבן פסח" ובאגרסיביות מובהקת ובצחוק מרושע החזיק את זה מתחת לראש שלי ואמר לחבר שלו לצלם (כדי שייראה שאני מחזיקה את השלט) והגבר לידי דחף למטה את השלט וקימט אותו וזה הכעיס את הבחור הדתי עם הפאות והוא בא לחנוק את הגבר לידי, שם ידיים סביב הצוואר שלו, ואני והוא ואשתו ההרה דחפנו אותו אחורה וצעקנו עליו ואז הוא גם צעק וקילל בחזרה והוא אמר כל מיני דברים גם כמו שצריך להרוג אותנו ואת כל הערבים גם כן ושהוא לא פוחד מאלימות ויאללה מי שרוצה יכול עכשיו ללכת איתו מכות. ואפילו לא שווה לצטט את הטיפשות שיצאה מפיו.

ועוד משהו שהיה קשה

האנשים הטובים (מהאירוע של טקס הקורבן) שעצרו בדרך פנימה - או יצאו החוצה אלינו מבפנים - ואמרו לנו
אני מעריך אתכם, אני באמת מעריך אתכם.
כמו יהודה גליק, למשל. האיש מדבר בנימוס ובעדינות. אני מעריכה את זה.

ואיש אחד דתי מבוגר (אני חושבת שהוא אמר שקוראים לו שי נחמן) נמוך ועם זקן לבן היה איש מאוד חביב ויצא אלינו להזמין אותנו פנימה כדי להקשיב ולנהל שיח שקט, והנער הדתי (אותו אחד מלפניכן) גם אמר אליו איזה משהו חצוף והוא צעק על הנער "אני יודע שאתה חצוף אבל תנסה לא להיות. תחשוב אלף פעמים לפני שאתה מוציא מילים מהפה". ואת ה"אלף פעמים" הוא אמר בקול כואב ומעורר יראה והערכה, אך גם במתיקות. והמילים של אותו איש מבוגר אלינו היו גל של עדינות, ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפעול כדי לבטא את המתיקות שחשתי ממנו, את הנכונות הזאת לשיח אמיתי ולסובלנות. וזה גם היה קשה. כי לא נכנסנו פנימה. נשארנו בחוץ והחוט הזה נשאר פתוח.

וניהלנו שיחה עם גבר חרדי שבאמת ידע את המקורות שלו בנושא הקרובנות ואני לא כל כך. אני יודעת את הפסוקים המסוימים שמדברים נגד קורבנות ואת הציטוטים של הרמב"ם בעניין אבל אני לא באמת יודעת מה הפסוק או המשפט הבא במקורות ומה באמת הכוונה מאחורי המילים, והוא באמת ידע. הוא באמת למד וידע. ולא היה לי מה להגיב.
וזה גרם לי לחשוב- אני צריכה ללמוד יותר.

(והיה עוד בחור שעצר לדבר איתנו למשך הרבה זמן, ואמרתי לו- אני מאוד מעריכה את זה שבאת לדבר איתנו. אבל לא אמרתי את זה מספיק באותו ערב. היו כל כך הרבה אנשים שהערכתי באותו ערב, משני צידי המתרס.)

אני לא חושבת שזה רע להיות חסר-תגובות לאור משהו נכון שהצד השני אומר כשאתה בהפגנה. אם הלב מסכים עם נקודות ספציפיות, לא צריך בכוח למצוא טיעונים הפוכים. אני חושבת שהפגנות (וכל דבר אחר) הם הזדמנות לא רק למחות אלא גם ללמוד. קצת ענווה זה דבר טוב, לדעתי. לדעת את מקומך. יש צד שני בסיפור, לא אני הצודקת הבלעדית.

היה מתסכל שלא ידעתי מספיק.
ולכן גם האישה הדתייה שצעקה "אתם בורים ועמי הארץ" אל כל אחד מאיתנו בדרך פנימה צדקה. חשתי באותו רגע בוז כלפיה כי היא אמרה את זה בחריפות ובזלזול, אבל אנחנו, חילונים שמגיעים להפגין נגד קבוצת דתיים, אנחנו בורים ועמי הארץ באותו תחום ספציפי שכביכול באנו להפגין נגדו.

והיו טענות כמו "אבל השחיטה עצמה לא כואבת". ומבחינתי לא רציתי אפילו לדבר על השחיטה עצמה אלא על תעשיות המזון מן החי ועל מה שקורה לבעל החיים עד שהוא נשחט, אבל השלטים שלנו היו נגד הקורבנות ולזה באנו לשם, ובנושא הקרובנות לא היינו על אותו דף איתם. אפילו לא באותו ספר (תרתי משמע).

והיה מתסכל שהיו אנשים טובים בפנים שרצו להקשיב ולדבר ורק בשביל זה רציתי להפסיק הכל ולחבק את הסובלנות אבל הייתי במאבק וזה יצר דיסוננס מסוים ביני לבין עצמי לבין רגש האהבה שהרגשתי.
אבל היה שם משהו מאוד אכזרי. היה שם רצח של בעל חיים חף מפשע.
אבל המצווה אומרת... אלוהים אמר... התורה אומרת (לפי דעתם, ואין על מה להתווכח)
אבל הם שיספו את גרונו, הפשיטו אותו מעורו, חתכו בתוכו, הראו להמוני ילדים הריגה מהי. 
הם שרפו אותו, יצור שלפני רגע היה כה חמוד, הילדים בוודאי ידעו שהטלה הזה הוא חמוד.
ואז לראות אותו ככה בעור וגידים, בשרירים ודם, בעיניים ריקות ולב שכבר לא פועם. זה כואב, זה נורא. זה פשוט נורא.
יש פה נגיעה של רצון פנימי של אנשים לאלימות. הם באים לראות את זה אולי כמו שאנשים אוהבים לראות את סרטי דאעש. 

הלכתי הביתה אחרי כשעה וחצי, היה לי קשה להישאר. לא ידעתי כל כך מה אני עושה שם. לצערי לא היו בין הפעילים הרבה דתיים, מה שגם חרה לי קצת. אנחנו לא יכולים לבוא כחזית של חילונים מול חזית של דתיים ולהתחיל להפגין. זה פשוט לא במקום. לא הרגשתי בנוח.

(ובערב הלכתי עם שקד להרצאה של שאנה פינקל במיטא על פוליאמוריה. שתיתי קוקטייל שהיה טעים אבל נורא חלש מבחינה אלכוהולית. זה היה כיף.)

היום עשיתי משהו שאני יותר שלמה איתו מההפגנה, שהלחיץ אותי יותר מכל הדברים גם יחד אבל באיזה שהוא מקום היה הרבה יותר פשוט מהנוכחות בהפגנה כי לא באנו להילחם נגד מישהו, אלא לספר ולפתוח את העיניים. למסור פליירים, לדבר עם אנשים בנעימות. לדבר אחד על אחד.
הקמתי דוכן של הסברה טבעונית בבית שמש. שמואל היה איתי. היינו רק שנינו כי בית שמש זה לא בדיוק באמצע הדרך של רוב האנשים ומה לעשות שאין שם הרבה טבעונים (לא שאני מכירה לפחות). זה היה הדוכן הראשון בבית שמש (ממה שאני יודעת) של הסברה טבעונית נגד פגיעה בבעלי חיים, והמסקנה העיקרית שלי היא שיש שם קהל שמוכן להקשיב ולדבר וצריך להגיע לשם יותר. ובפעם הבאה צריך לדבר גם על המשלוחים החיים, שעל זה לא דיברנו איתם הפעם. אני מקווה שפתחתי צוהר לעוד אירועים כאלה שם.

הכנתי הערב מאפים של תפוחים וקינמון.

אתם יודעים מה? אני ממש ממש עייפה.
ומחר עוד יום ארוך.
יום חמישי במדבר.
שישי כבר חג.

חג החירות.
איך אפשר?
יהיה בסדר.
לילה טוב עולם.


Saturday, March 28, 2015

polyamory (having more than one romantic relationship at a time)

This woman talks about her polyamoric relationship, a romantic relationship with more than one person. In her case, with a woman and a man.
I agree that it does seem odd to be with the same person an entire lifetime, and I'm sure it's not right for everyone. I think people should let themselves freely choose how many partners they want.
I admire her ability to see outside of the monogamous box and find how to romantically\sexually\personally fulfill herself in a way that is right for her.
Sometimes I wonder if it would be right for me to, but it's too scary to let go of the traditional monogamy, which provides a good net of security and certainty.
I would be willing to go for it if my partner also wanted to.
Jealousy is possessiveness, which I want to rid of, but I know I'd be jealous. I think it's something I would be willing to work on if I had the option.
As I'm writing I'm thinking, nah, nix that. I want my monogamous relationship. I want to be with one partner I trust and love. That's probably enough for me.
But I don't know, and I think people could be more open to let themselves experiment and try out different types of relationships, with both sexes.
Love should not have so many social boundaries.
(Of course relationships must be mutual, and it is legal and moral to have a relationship only with a person above the age of 18 who gives his or her full consent to the relationship, but aside from these obvious facts, we really don't necessarily need to define that we love "men" or "women", but simply human beings. We can fall in love with anyone and why not go for it? We may all be bisexual creatures who by social norms are forced to choose only one sex to be attracted to.)
In September I want to fly to the Unites States for four months.
My tentative plan is this:
One month in south Florida, living with my relatives and volunteering in an animal sanctuary (depends on whether I find one).
Two months in total hiking (one-week to a month-long hikes each time) on trails in the West (Arizona-California) and visiting my relatives in Phoenix for a few days.
One month in total between spending time with Ben&Steph in SF, a week in Portland, Oregon, (maybe Yellowstone and maybe Penland, North Carolina [a unique art center]) and a week or two in New York City.

(Draft #2 of plan, in chronological order:
One week in NYC
Two weeks either in Penland or hiking on the east coast
(Fly to Arizona)
Spend one week with relatives in Phoenix
One month hiking from Arizona to California, maybe stopping in LA
One week in SF
One week in Portland, Oregon
Then one month in Florida)

For all this to happen I need to find (nice, decent) people who want to hike with me (preferably people who also want a meaningful meditative zen experience in nature), and I need to find a place in south Florida to volunteer.

If you have any ideas\suggestions for me or if you or someone you know may want to join me, I'd be really happy to know!

Also ideas on how to make money quickly in order to have enough for this trip (or donations) :) 
I need money for the flights themselves (from Israel to the US and back, and flights inside the US), buses\trains between cities, a minimal amount of food for the hikes, campground fees, occasional (vegan\organic) restaurants, and I want to buy some books while I'm there.

Oh, and shoes. I'll need hiking shoes. http://www.eco-vegan-shoes.com/
http://www.planetshoes.com/item/merrell-all-out-blaze-aero-sport/39869/j0a
http://www.merrell.com/US/en/grassbow-air/17027W.html?ref=vegan&dwvar_17027W_color=J24372#q=vegan&start=1




(Photos from our trip to Arizona, 2011)

Monday, March 23, 2015

טקסט שהתחיל כדוא"ל לשמואל (ועבר כמה שינויים וחידודים לפני שהגיע לפה)

אני לא עושה כרגע את מה שאני רוצה או צריכה לעשות בשביל הלימודים כי אני לא יודעת בדיוק מה זה אותו דבר שאני רוצה או צריכה לעשות. קצת איבדתי את המוטיבציה לספר שלי, למרות שבשבת הייתה לי השראה והחלטתי שבעמוד הראשון של הספר אדביק עשב עם סלוטייפ, ובעמוד אחר בספר אתפור חתיכת בד שאני אוהבת להרגיש או להריח, ובשאר העמודים אשים קולאז'ים ושרבוטים וציורים ומילים. למען האמת, אני לא יודעת מה אני רוצה להשיג במה שאני עושה.
בהתחלה ידעתי.
בהתחלה זה היה כדי לטפל בערימות האינסופיות שנאגרו אצלי והיו מעין פורצלן של נוסטלגיה שבירה שאסור לגעת בה. רציתי לצלול את תוך זיכרונות ורגשות שגדשו לי את המוח מאז ילדותי (התחלתי לכתוב ביומן בגיל שבע). כשהייתי קטנה הדברים שהייתי מסוגלת לבטא מתוך האמת של הקושי שלי היו כל כך מינוריים ביחס למבוכות ולחרדות האימתניות שחשתי, וזה יצר בי מעין הר געש. לאט לאט עם ההתבגרות שלי הגעשיות הזאת התפזרה קצת כל פעם שהצלחתי לבטא עוד משהו, כל פעם שהצלחתי לספר עוד סוד, לשתף בעוד רגש, להפסיק להסתיר ולהפסיק להיות נבוכה מהגוף התלוש שלי. אז היום אני כבר לא מגדירה את עצמי כהר געש, והלבה לא מתעבה בי כמו פעם. הרצון הראשוני לגעת באותן פיסות נייר שכתבתי ושציירתי במשך שנים (והכתיבה והציור עצמם בזמן שנוצרו) נבע מרצון לשחרר את האני הקטנה מהעול של להרגיש נרדפת ופוחדת ופגיעה. אבל הוא כבר נהייה לא רלוונטי מאחר ואני כבר שחררתי אותה, דרך הפתיחות שהצלחתי למצוא בי בשנים האחרונות ודרך דיבורים פתוחים על הטרדות מיניות, על מיניות, על מבוכה, על אלימות. השגתי את המטרה שלי. אני כבר אמיצה יותר וחזקה יותר אז אין לי למה להמשיך לחפור באותו מידע ארכיוני ישן. יהיה לזה עדיין ערך סנטימנטלי ונוסטלגי (ואוכל בעזרת זה לשלוח מצוף למעמקי הים של בנות צעירות שהן היום כמוני כשהייתי קטנה, ולהגיד להן שיחזיקו מעמד כי גם הן יום אחד ילמדו לדבר ולספר ולא לפחד. ויש לזה ערך ומשמעות מאוד גדולים בפני עצמם, כי אם אני, כשהייתי קטנה, הייתי מקבלת לידי ספר כמו זה שאני הולכת להדפיס אולי הייתי מרגישה קצת יותר מוארת), אבל כבר אין לזה משמעות של צעד גדול לאנושות שבי.

ולמרות זאת, ויחד עם זאת, יש עדיין הר געש קטן שהוא הר געש של רגש עכשווי, של מידע, של השראות, של המון חמלה ואהבה כלפי כל דבר בעולם הזה.
יש לבה מסוימת של דברים שונים משדות-עולם שונים, המורכבים מצבעים שונים, והניסיון שלי הוא לחבר אותם, כי הם קשורים בחוטי המוח, הם קשורים כי הם כולם בי. הייתי רוצה לקחת את כל המהות שלי לשורה אחת תחתונה ומינימליסטית, אבל מאחר וזה לא הגיוני (כי אני הרבה יותר מורכבת מזה), במקום זה אני חושקת לכסות את כל עולמי בצבעים עילאיים ורבגוניים, שלא יפסיקו לנבוע לעולם!!!



(One of the first photos I ever took, age 10 I think)


(first attempt at using my hair as strings to embroider with. The words "when you")


(כשהייתי בצבא, נשואה ודתייה)






Sunday, March 22, 2015

I woke up this morning noticing that the date is already March 22, 2015. That's pretty crazy. That means I'm almost finished with my last year of art school, it means today is my brother Ben's birthday, it means about 8 months have passed since Gilad and I finalized our decision to seperate, it means in two days three years will have passed since my beloved grandmother passed away on a sad Saturday morning, it means next year I'm thrown into the abyss of *real life* (till next time I decide to study something), it means I've been with Shmuel for quite a long amount of time (about 6 months), it means I'm 25, it means I've grown, I've changed, I've learned, I'm more brave, more amazing and more happy. Yay :)

Saturday, March 21, 2015

Sustainable animal farming, post #1

I yearn to have a platform where I could write and be read. On Facebook, I (and the bazillion other facebook users) post too many things to really be seen or heard and have any real influence. This blog only has a whopping amount of 21 followers, and I wish there were many more.

In any case, the topic at hand right now is sustainable farming. I know that I must read a hell of a lot of books and articles to get the large picture of the advantages and disadvantages of industrial farming and of our real footprint on the ecosystem, but right now I am spending a few hours reading through articles and TED lectures, and I have learned a few new insights on the topic.

Here is an interesting TED lecture:
First of all, I want to study ecology and environmental studies someday.

Allan Savory here talks about the importance of movement of livestock herds on soil, in terms of the contribution they can have to deserting lands.

Although this is not mentioned in this lecture, today most livestock are grown in industrial farms which distances them even further from free-grazing natural movement in nature and which removes them from a natural chain of animal life and from their part in the natural ecosystem. They are grown merely to be eaten, without almost any footprint of contribution to the well-being of the soil. We are tampering with their nature, they are basically disconnected from anything good they can give to the earth. When people claim that if we don't grow cows for meat there won't be cows left, well anyway they grow inside closed farms, so if nature will miss them- well, it misses them already. Right now the only ones that "gain" from industrial farming are the people who find eating meat tasty.

Lately my views on veganism and farming are becoming broader. There is one thing I am certain of, but beyond that I am interested in reading about the possible sustainability of free-range, free-grazing livestock for food. The one thing I am certain of is that the situation today in industrial farms is atrocious and must end immediately. People have to stop buying from industries which hurt and harm animals. But I do not outright deny the possibility of growing livestock differently. I am not in favor of killing living beings, and I myself won't eat them, but I don't know if I have (or should have) a sufficient argument against the act itself of eating animals or of eating what they produce (if it does not harm them or their offspring). (Note from 28/3/15 after starting to read The World Peace Diet: I do believe that eating animals is a violent act that may be one of the causes of violence amongst ourselves [and the vegan revolution may be a revolution toward nonviolence in the world].)

There is so justification for cows living in tight cubicles and having machinery connected to their utters to suck their milk from them for the pleasure of humans. There is absolutely no justification to separate calves from their mothers right after birth. There is no justification for cutting the beaks of chickens. There is no justification for grinding baby chicks. There is no justification for all the numerous atrocities that take place behind walls that people prefer not to see. The crying of helpless animals, the helplessness and even craziness that they come to when they are completely chained, held and hurt, are all enough (and too much) to make me know for certain that this must end. Any human with compassion knows this. (Another note from 28/3/15: We must not be ruling over any other animal on earth other than ourselves. No justification for controling and hurting the lives of other fellow animals)

I tried to find for my mother cows in Israel that are grown free-grazing. There is no such thing. Letting cows live on grass will lower the income of the farmer (grass is scarce, especially in the summer months, which will make the cows walk farther to eat a sufficient amount of food = thinner and more muscular cows = less meat = less money), and no one does it here. When we see cows grazing up north, it is only for a short amount of time before they are sent to fattening facilities, and then treated the same as any other cow in an industrial farm.

My mother will not stop eating meat, and I am not completely against finding sustainable and humane ways to grow cows for meat, and she is willing to pay more to buy humanely raised meat, so I tried to find someplace. No success.

Humanely grown chickens for meat (and without hormones or other growth accelerators) are easier to find - http://www.lul-organi.co.il/. I think buying from humane farms and also reducing the amount of meat people eat (if they are not willing to completely stop), is an important step toward sustainable, ethical living.

Here is the facebook page of a movement for the humane raising of livestock- https://www.facebook.com/GrassFedIsrael

Sunday, March 08, 2015



הלב נוחת מטה מטה

מטה

זה צב שרוצה להכניס את ראשו לתוכו
לכמה זמן


***



היום בצהריים בטיול שלי עם נמו עברתי ליד אבא דתי ושני בנים קטנים שלו. הם היו באמצע שיחה, יצאו מהדלת האחורית כשעברנו בשביל בין בניינים, ושמעתי רק משפט אחד של האבא: "אתה לא נוגע במשהו שהוא לא שלך."
חשבתי לעצמי, וואו, כמה שהמשפט הזה פשוט וחשוב.
הרגשתי באותו רגע שמשי וחם שיש אנשים רכים וצודקים בעולם הזה והנה זכיתי לשמוע משפט שריכך לי את הלב.

Sunday, March 01, 2015


אם יש לי עדיין רגשות נחיתות מלפני יום או יומיים (או שבוע) סימן שאני לא עושה מספיק דברים במהלך היום.
זה דבר דווקא משמח (כי יש לו פיתרון יחסית פשוט)... אם אני מרגישה מקופחת, עזובה או נטושה, סימן שאני לא עסוקה מספיק.
היום אני עסוקה
אבל עדיין
אני צריכה להיות יותר עסוקה, יותר.
הבדידות היא תוצר של חוסר מעש.
עם המעשים הולכות הדאגות וקרב הלילה, שוקו חם לפני השינה.