Saturday, May 23, 2015



אני אוהבת להיות כנה ופתוחה ולשתף מידע פרטי עם אנשים. אז למה עכשיו כשהטלפון שלו (וההודעות טקסט ממני) נמצאים אצל המשטרה אני מרגישה מנוצלת?
כי הם לא ביקשו רשות, זה לא היה בהסכמתי, זה בעל-כורחי, זה בשטלתנות.

I sat on the bathroom floor and stared with extreme closeness at the little hairs on my leg through my tears which made them sharp and very specifically mine. I suddenly understood why there are photographers who take flashy snapshots of mundane things around the house. It's because we are always under surveillance, the police can take anything and everything we think is ours, and if there is something real and authentic that we can claim to our personal selves, then in that millisecond of the flash maybe we can cherish it.


תמיד ידעתי שאני חרדה ממערכות גדולות. תמיד ידעתי שאני מנסה לפלס דרך אנושית במנהרה תת קרקעית שאני חוצבת מתחת למערכת. כמו בטירונות ובקורס בחיל חינוך (ב2009), כשהיינו צריכות למלא כל סופשבוע דו"ח (של כמה משפטים) על אותו שבוע, ואני הייתי יושבת כל השבת על המיטת קומותיים בבסיס וכותבת מגילות למפקדת על כל מה שאני מאמינה ומרגישה, כי הרגשתי שבעודי רווייה בהלם ובקושי בתוך מערכת גדולה ומפחידה, לפחות אנסה להגיע אל ליבה. זה היה הניצוץ של החירות שלי. רק זה שחרר אותי (במעט) מהעול של הכליאות.
ונזכרתי בזה בדרך הביתה.
אני רואה כל סיפור כסיפור שבבסיסו חיבור בין אנשים. בטח יש שם לפתולוגיה הזאת שאוחזת בי כדרך חיים, שרואה תמיד רק יחידים ולא מערכות, הרצון הזה לחיבור רגשי ואנושי, לביטוי אוהב, לאחווה והדדיות. 


Friday, May 01, 2015

שלוש שנים של טבעונות. שלוש שנים של תסכול, של נשיאת רעיון חשוב ומשמעותי וכבד, מול ים סוער של מאות אלפי אנשים עיוורים לסבלם של אחרים, מאות אלפי אנשים בישראל שבזים למאבק הזה, שלועגים, שמתעלמים, שאינם מראים שום רצון להפנמה, להבנה, להיפטרות מהאלימות שבפעולות היומיומיות שלהם.
אני לא רואה איך המאבק הזה יכול להשפיע על ההמונים, אני מרגישה שאין תקווה אל מול המסה של האדישות כלפי הרוע.
ואני טבעונית רק שלוש שנים. אני חושבת על אנשים בהסטוריה שפעלו כל ימי חייהם למען מטרה מסוימת ולא זכו לראות את הגשמתה בחייהם. האם זה הייעוד של המאבק הזה שלנו? ייתכן ואמות כשעדיין האלימות גואה ופורצת מכל בית ומכל אדם?


***
(ארבעה ברווזים כלואים מתחת לארגזים/בתוך כלוב בעין יעל, לפחות שעה וחצי, מחכים לוטרינר שיביא להם חיסון. אחד המחדלים היותר מוזרים שראיתי:)





***
אתמול ב"שתיקה הרועמת" מישהי דתייה עברה ואמרה בלעג "יש אנשים רעבים בעולם ועל זה הם נלחמים?" (בעלי חיים.) מכיוון שזו הייתה מחאה של שתיקה לא עניתי לה אך רציתי להגיד כל כך הרבה דברים. בעיניי כל המאבקים האלו מחוברים. החמלה שלי כלפי בעלי חיים לא מסתיימת בבעלי חיים בלבד. החמלה הזאת תקפה לגבי כל יצור בעולם באשר הוא. הרצון למגר את הרוע תקף לכל תחום ולכל תעשייה שבהם מתרחש רוע. ובכן, יש אנשים רעבים בעולם. הרבה. (ומה הבחורה הזאת עושה למענם חוץ מלצקצק על חבורת פעילי זב"ח ועל המאבק שלהם?) טבעונות הינה חוליה חשובה במאבק נגד חלוקה לא שווה של אוכל בעולם, ניצול משאבים לתעשיות שמאכילות רק חלק מהעולם, ניצול לא נכון, לא הוגן ולא הגיוני של משאבי טבע בשביל תעשיות שבעליל לא יכולות להאכיל את כולם. כן, זוהי טבעונות. האמונה העמוקה שחמלה ואכפתיות כלפי חלשים היא הדרך הנכונה לחיות. האמונה העמוקה שבאפשרותנו לשפר את העולם. כן. זה מאבק ראוי וחשוב, והגיע הזמן שהציבור יפסיק לצקצק וללעוג ויתחיל להירתם למשימה.

מהשתיקה הרועמת אתמול בכיכר ציון: